שם המחבר: ליטל שמר חיים

זו לא הייתה הפעם הראשונה שנסעתי אל מרבדי הכלניות המרהיבים ביער שוקדה. ראיתי מה שראיתי, צילמתי מה שצילמתי, וכשחזרתי, ניסיתי לזהות, מתוך דחף בלתי מוסבר, מה השתנה בצילומים, מאז הפעמים הקודמות שביקרתי שם בשיא הפריחה. אכן, משהו השתנה. לא בכלניות או בנוף, גם לא בשילוט או בשבילים המסומנים על הדרך. התמונות שלי היו אחרות. משהו השתנה בעין העדשה, במבט. משהו השתנה.

צילום אינו תוצאה, הוא תהליך

האם זו הטכנולוגיה? המצלמה ששדרגתי השנה? אולי זו שליטה או מיומנות טכנית שהתחדדה? אבל כל אלו בודאי לא מסבירים את מלוא השינוי בתצלומים שלי. המצלמה איננה רק כלי טכני לצילום, אלא, כפי שהגדיר הנרי קרטייה-ברסון, "מצלמה היא כלי של אינטואיציה וספונטניות". כלומר, נדרש עוד משהו, מעל ומעבר לידוע מראש, כדי לצלם שוב מחדש את אותו הדבר, אבל בדרך אחרת.

צילום איננו תוצאה, אלא תהליך. היטיב לתאר זאת סטיבן בצ'לור, חוקר ומורה בודהיזם נודע, סופר וצלם: תחילה מתבוננים במשהו, שנראה יפה, מסקרן, או שפשוט רוצים לתעד. כדי ליצור דימוי ראוי, שאינו מצטרף לאוסף קלישאות הצילום, צריך להשתחרר מתפיסות שגרתיות. צריך להתנתק מרעיונות מוקדמים ומכל הדימויים שקיימים כבר בראש, ולהיפתח אל מה שייחודי ומובחן באותו הרגע ממש. ואז יש לבחור מתי בדיוק ללחוץ על הכפתור, לבחור ברגע המכריע, וליצור תמונה לא צפויה: תמונה שמראה את הדברים באור אחר, שונה מזה שצולם בעבר.

במקום תוצאות, ללקט חוויות

סטיבן בצ'לור שובה את ליבי בתיאור חוויות הצילום, והקשר שלהן אל מה שלימד הבודהא, ואני מצליחה לזהות בדבריו גם פשר לשינוי המשתקף בתצלומים שלי: בצילום, חומרי הגלם מאד פשוטים. הם נגזרים מהרגע הנוכחי, מהבחנה במה שקורה עכשיו. לצלמים אין איזו הארה או מודעות יוצאת דופן. הטובים שבהם פשוט למדו להיות נוכחים וקשובים. לי זה לקח שנים, אבל לבסוף התחלתי גם אני להיות נוכחת וקשובה. ואז הבנתי משהו על צילום, וברגע מכריע בחיי בחרתי אחרת, והפסקתי לצלם כדי לקבל תוצאות.

במקום תוצאות, התחלתי ללקט חוויות. הבנתי שכל מה שמוטל עלי ללמוד מפוזר כעת מסביבי. מצאתי דרך אחרת לארגן רעיונות פילוסופיים, פסיכולוגיים והומאניים שאני פוגשת, באמצעות שימוש במדיום הצילום. זהו מדיום אוניברסאלי, לכן אפשר לעסוק באמצעותו ברעיונות מורכבים, עם אנשים רבים, ושונים כל כך. כל אחד מפרש ומוסיף משהו חדש בדרכו, וכך, במפגשי הצילום, רעיונות ממשיכים להתגלגל ולהתפתח, בלי יותר מדי דיבורים.

מצאתי גם שצילום הוא תהליך אוטונומי. לא נדרש בו מקור סמכות, שיקבע מה בהכרח נכון לעשות. אבל תמיד אפשר למצוא בו מלווה, מישהו שיכול להוביל אחרים, בדרכים שבהם הוא כבר התהלך. גם אני יכולה לסמן ציוני דרך משלי, בשבילים שהיו קיימים שם עוד קודם. מי שירצה, יוכל ללכת בעקבותיהם, איתי או בלעדי.

גם זהות, כמו צילום, היא תהליך

כך, בסופו של דבר, הפסקתי לצלם תוצאות, והתחלתי לעבוד עם חומרי הגלם הפשוטים של הצילום, ולהפוך אותם לכלי לימוד. אני לא מלמדת צילום כלל וכלל, אך מבחינתי, לכל אחד כדאי להטמיע בחייו את תהליך הצילום שתיאר בצ'לור: ללמוד להתבונן, לאוורר את המוח מתפיסות ושיפוטים, ללכוד את ההזדמנות ברגע הנכון ולהציג לעולם נקודת מבט ייחודית. למעשה, כל אחד יכול לעשות זאת גם בלי המצלמה. מה שלומדים לעשות עם מצלמה מחלחל ממילא אל שאר תחומי החיים. המצלמה רק מתווכת את הלמידה. היא משמשת כמו גלגלי עזר לרוכבים מתלמדים, כמו מצופים לשחיינים מתלמדים. אחר כך, אולי אין בה צורך עוד.

התחלתי ללמוד וללמד, אבל לא "איך לחשוב", אלא "איך לעשות": איך לראות את הדברים כפי שהם, איך להשתחרר מאבחונים רגשיים מגושמים, איך ללכוד את הרגע מבלי להדחיק את הנוף או להדוף אותו, איך ליצור משהו רענן מתוך מי שאני. גם ה- "אני", כמו הצילום, אינו תוצאה, אלא תהליך. כדי לעצב יכולת וזהות, יש צורך מתמיד בנוף ובדרכי תגובה רעננות. הנוף, כמו הכלניות השטופות בטל, תמיד רענן. זו אני שדשדשתי בשיפוטים מוקדמים, עד שלבסוף יצאתי מהבוץ. לא הייתי מודעת למלוא השינוי, אך הוא טפח על פני מתוך תצלומי הכלניות. האמנות שלי השתנתה. אני כבר לא "עושה" תמונות, גם לא חיבורים בין צילום לבין עולמות תוכן אחרים. האמנות הזדככה לכדי עיצוב התודעה, ואני סוללת לה שוב ושוב את הדרך, עם אחרים, לבד, הולכת בעצמי, הולכת אלי.

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

הנה צילום רחוב שמגלם ניגודים רבים, בין עוברי אורח זקופים, בבגדים צבעוניים והופעה מטופחת, לבין הקבצנית השפופה על הקרקע, עוטה שחורים ומוזנחת. רק היד המושטת, זו המעניקה נדבה, מחברת לשבריר של רגע בין הקצוות, והופכת אותם לחלק מסיפור אחד, סיפור מואר בטוב ובחסד אנושי.

עמדתי בתחתית מדרגות הקתדראלה בברצלונה והתבוננתי בקבצנית הזו במשך דקות ארוכות. רק רגליים הקיפו אותה, ואף לא מבט אחד. אבל היה לי ברור שניתן לחולל תשומת לב וחמלה כלפיה. שלחתי את בתי, שהייתה אז בת 8, לתת לקבצנית נדבה. חשבתי שאף אחד מבין העומדים שם סביבה, לא יוכל שלא להבחין בילדה היפה, ובמחווה הגאה שלה. תוך חצי דקה, נוצר בקהל דפוס שאפשר לי לצלם את התמונה הזו. אבל איך יכולתי להתבונן ולנבא שאכן כך יקרה?

ללמוד להתבונן על ההתבוננות עצמה

העולם מורכב. אני לומדת להתבונן עליו, על האנשים סביבי, על עצמי. אני לומדת על נקודת המבט שלי, על נקודות המבט של אחרים, ועל הדרכים לשנות נקודות מבט. ההתבוננות אינה רק כלפי חוץ. אני לומדת על הקשר בין התבוננות החוצה לבין התבוננות פנימה. בסופו של דבר אני לומדת להתבונן על ההתבוננות עצמה, מחפשת לדעת מהי, ומה איכותה.

בהתחלה למדתי דרך צילום, והסתפקתי בשיח על טכניקה – זוויות, חשיפה, מיקוד ועוד. בהמשך הבנתי שצילום משמעותי לא נמדד בטכניקה, אלא ביכולת להבחין בדבר מה, מתוך הכאוס התמידי שקיים בחוץ, ובפנים. הבנתי שמלאכת הצילום מבקשת לארגן את הכאוס, והיא יוצרת, כלפי חוץ, קומפוזיציה שמספרת סיפור קוהרנטי. כלפי פנים, היא מזככת איזה רעיון, מחשבה, או רגש. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מצלמת היטב, עם משמעת והרגלים טובים, ובלי שום מאמץ. אבל כשהפסקתי לשאול את עצמי איך לעשות את זה, עלתה השאלה, בשביל מה בכלל לטרוח?

ובאמת, מה הטעם לאגור עוד ועוד דימויים? איזו תכלית יש לערימת המחשבות שאני כבר שנים צוברת בדרך ויזואלית? כשלא מצאתי תשובות ביני לבין עצמי, פניתי למקורות אחרים שיאירו לי את הדרך בשבילי המחשבה. והנה, הפילוסוף הבריטי סיימון בלקברן, פתח את ספרו "לחשוב!" בטקסט שנכתב כאילו עבורי.

התבוננות היא החירות האמיתית

מנקודת מבטו של בלקברן, אם לתרגם את דבריו למונחי העיסוק בצילום, מדובר בדבר שנעשה לשמו. אין בו מטרה ממשית, פרט לטיפוח הנפש, וההנאה שבכך. ממש כפי שמפיקים הנאה מפעילות גופנית כאשר הגוף בריא, כשהנפש בריאה מפיקים הנאה מפעילות אינטלקטואלית, יצירתית, רוחנית. כמה משמח למצוא בדבריו של בלקברן תשובה שמתכתבת עם הפסיכולוגיה החיובית בכל כך הרבה היבטים. אבל תשובתו מספיקה רק כדי לשכנע את המשוכנעים, ולמרבה המזל, הוא ממשיך לדון בחשיבה עצמה.

אם נקביל צורות מחשבה לנקודות מבט, האופן שבו אנו מתבוננים משפיע על כל מה שאנו בוחרים לעשות. ההתבוננות עצמה מגדירה את עולמו של המתבונן, ואם היא מוגבלת, הרי שעולמו צר. לפי בלקברן, אנשים מוקפים בגורמים שמכתיבים להם מה לרצות, במה להאמין, ואיך לצרוך את כל זה. כוחות חברתיים, כלכליים, פוליטיים ודתיים, יוצרים רעיונות שמובילים אנשים למעשים מרחיקי לכת – להלחם, לדכא, להשתעבד, אפילו למות.

רעיונות הרסניים משגשגים רק בזכות אנשים שמדחיקים את היכולת שלהם להתבונן, לראות פרספקטיבה אחרת של המציאות. ההתבוננות מעוררת אמנם ביקורת פנימית, שלעיתים עומדת בסתירה לאמונות, דעות, מסורת, או הזדהות עם קבוצת השייכות, אבל היא החירות האמיתית, היא זו שמאפשרת לדעת מה כדאי לבחור, מאיפה באמת בא האור.

"הצלם, כמו הפילוסוף, שניהם אנשים שרואים"

כל צלם יודע שכדי לצלם נדרש מקור אור, וכל צלם מתמודד בדרכו בעבודה עם אור. אבל מלאכת הצילום אינה מסתכמת בלכידת האור הפיזיקאלי. ההארה הפנימית, ההתבוננות הפרו-אקטיבית, הן מה שיוצר, לדעתי, תמונות ראויות. לא מדובר רק ביצירה וצבירה של דימויים, אלא בכלי חשיבה, שמשמש כדי להתמודד עם העולם, ולשנות אותו.

"הצלם, כמו הפילוסוף, שניהם אנשים שרואים", נכתב לאחרונה בקול קורא לתערוכת הצילום "לגעת באור", בחסות אקרופוליס החדשה, ארגון הפועל ללימוד ולאימוץ פילוסופיה כדרך חיים. אינני נמנית, אמנם, עם הפעילים בארגון, אבל המשפט הזה לכד את תשומת לבי, והוביל אותי לגלות עד כמה אני מזדהה עם רצונם הטוב, ומטרתם לקדם ידע, הגשמה ואחווה. השתתפתי בתערוכה, הצגתי בה את תמונת הקבצנית, ושמחתי לשוחח שם עוד על משמעויותיה.

עוד מחשבות על צילום תרפויטי