זו לא הייתה הפעם הראשונה שנסעתי אל מרבדי הכלניות המרהיבים ביער שוקדה. ראיתי מה שראיתי, צילמתי מה שצילמתי, וכשחזרתי, ניסיתי לזהות, מתוך דחף בלתי מוסבר, מה השתנה בצילומים, מאז הפעמים הקודמות שביקרתי שם בשיא הפריחה. אכן, משהו השתנה. לא בכלניות או בנוף, גם לא בשילוט או בשבילים המסומנים על הדרך. התמונות שלי היו אחרות. משהו השתנה בעין העדשה, במבט. משהו השתנה.
צילום אינו תוצאה, הוא תהליך
האם זו הטכנולוגיה? המצלמה ששדרגתי השנה? אולי זו שליטה או מיומנות טכנית שהתחדדה? אבל כל אלו בודאי לא מסבירים את מלוא השינוי בתצלומים שלי. המצלמה איננה רק כלי טכני לצילום, אלא, כפי שהגדיר הנרי קרטייה-ברסון, "מצלמה היא כלי של אינטואיציה וספונטניות". כלומר, נדרש עוד משהו, מעל ומעבר לידוע מראש, כדי לצלם שוב מחדש את אותו הדבר, אבל בדרך אחרת.
צילום איננו תוצאה, אלא תהליך. היטיב לתאר זאת סטיבן בצ'לור, חוקר ומורה בודהיזם נודע, סופר וצלם: תחילה מתבוננים במשהו, שנראה יפה, מסקרן, או שפשוט רוצים לתעד. כדי ליצור דימוי ראוי, שאינו מצטרף לאוסף קלישאות הצילום, צריך להשתחרר מתפיסות שגרתיות. צריך להתנתק מרעיונות מוקדמים ומכל הדימויים שקיימים כבר בראש, ולהיפתח אל מה שייחודי ומובחן באותו הרגע ממש. ואז יש לבחור מתי בדיוק ללחוץ על הכפתור, לבחור ברגע המכריע, וליצור תמונה לא צפויה: תמונה שמראה את הדברים באור אחר, שונה מזה שצולם בעבר.
במקום תוצאות, ללקט חוויות
סטיבן בצ'לור שובה את ליבי בתיאור חוויות הצילום, והקשר שלהן אל מה שלימד הבודהא, ואני מצליחה לזהות בדבריו גם פשר לשינוי המשתקף בתצלומים שלי: בצילום, חומרי הגלם מאד פשוטים. הם נגזרים מהרגע הנוכחי, מהבחנה במה שקורה עכשיו. לצלמים אין איזו הארה או מודעות יוצאת דופן. הטובים שבהם פשוט למדו להיות נוכחים וקשובים. לי זה לקח שנים, אבל לבסוף התחלתי גם אני להיות נוכחת וקשובה. ואז הבנתי משהו על צילום, וברגע מכריע בחיי בחרתי אחרת, והפסקתי לצלם כדי לקבל תוצאות.
במקום תוצאות, התחלתי ללקט חוויות. הבנתי שכל מה שמוטל עלי ללמוד מפוזר כעת מסביבי. מצאתי דרך אחרת לארגן רעיונות פילוסופיים, פסיכולוגיים והומאניים שאני פוגשת, באמצעות שימוש במדיום הצילום. זהו מדיום אוניברסאלי, לכן אפשר לעסוק באמצעותו ברעיונות מורכבים, עם אנשים רבים, ושונים כל כך. כל אחד מפרש ומוסיף משהו חדש בדרכו, וכך, במפגשי הצילום, רעיונות ממשיכים להתגלגל ולהתפתח, בלי יותר מדי דיבורים.
מצאתי גם שצילום הוא תהליך אוטונומי. לא נדרש בו מקור סמכות, שיקבע מה בהכרח נכון לעשות. אבל תמיד אפשר למצוא בו מלווה, מישהו שיכול להוביל אחרים, בדרכים שבהם הוא כבר התהלך. גם אני יכולה לסמן ציוני דרך משלי, בשבילים שהיו קיימים שם עוד קודם. מי שירצה, יוכל ללכת בעקבותיהם, איתי או בלעדי.
גם זהות, כמו צילום, היא תהליך
כך, בסופו של דבר, הפסקתי לצלם תוצאות, והתחלתי לעבוד עם חומרי הגלם הפשוטים של הצילום, ולהפוך אותם לכלי לימוד. אני לא מלמדת צילום כלל וכלל, אך מבחינתי, לכל אחד כדאי להטמיע בחייו את תהליך הצילום שתיאר בצ'לור: ללמוד להתבונן, לאוורר את המוח מתפיסות ושיפוטים, ללכוד את ההזדמנות ברגע הנכון ולהציג לעולם נקודת מבט ייחודית. למעשה, כל אחד יכול לעשות זאת גם בלי המצלמה. מה שלומדים לעשות עם מצלמה מחלחל ממילא אל שאר תחומי החיים. המצלמה רק מתווכת את הלמידה. היא משמשת כמו גלגלי עזר לרוכבים מתלמדים, כמו מצופים לשחיינים מתלמדים. אחר כך, אולי אין בה צורך עוד.
התחלתי ללמוד וללמד, אבל לא "איך לחשוב", אלא "איך לעשות": איך לראות את הדברים כפי שהם, איך להשתחרר מאבחונים רגשיים מגושמים, איך ללכוד את הרגע מבלי להדחיק את הנוף או להדוף אותו, איך ליצור משהו רענן מתוך מי שאני. גם ה- "אני", כמו הצילום, אינו תוצאה, אלא תהליך. כדי לעצב יכולת וזהות, יש צורך מתמיד בנוף ובדרכי תגובה רעננות. הנוף, כמו הכלניות השטופות בטל, תמיד רענן. זו אני שדשדשתי בשיפוטים מוקדמים, עד שלבסוף יצאתי מהבוץ. לא הייתי מודעת למלוא השינוי, אך הוא טפח על פני מתוך תצלומי הכלניות. האמנות שלי השתנתה. אני כבר לא "עושה" תמונות, גם לא חיבורים בין צילום לבין עולמות תוכן אחרים. האמנות הזדככה לכדי עיצוב התודעה, ואני סוללת לה שוב ושוב את הדרך, עם אחרים, לבד, הולכת בעצמי, הולכת אלי.