מחשבות חדשות על צילום תרפויטי

זיהיתי מטפורות רבות מעולם הצילום, שממחישות בפשטות, כיצד ניתן לבצע תהליכים של צמיחה והתפתחות. כך נולדה שיטת הצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", אשר מבוססת על עקרונות חדשניים של הפסיכולוגיה החיובית, ובה לומדים התבוננות, איתור הזדמנויות, עיצוב יכולת וזהות, והפקת אושר. במדור זה אני מביאה מחשבות ותובנות, מקורות ומילות השראה, מתוך דרכי במחקר ופיתוח שיטת הצילום התרפויטי, לצד רבים מתצלומיי האמנותיים.

26פבר

מכבלי חשיבה להתבוננות נוכחת

לפעמים אני חושבת יותר מדי על הדברים שקורים, על הבעיות, המשמעויות, והתחושות שמתעוררות בי. אני מרגישה שמשהו דוחף אותי כל הזמן להתבונן פנימה, בניסיון לפתור את הדאגות שעל הפרק, ומוצאת את עצמי שוקעת, ומדשדשת בהרהורים.

אני יודעת מה אומרים המחקרים על חשיבת יתר: החיטוט האינטרוספקטיבי הזה הוא מתכון בדוק לשקיעה בעצבות. הוא מוביל לטיפוח נקודת מבט שלילית, לעיתים גם ליצירת השקפת עולם מעוותת ופסימית. הוא עלול לפגום בריכוז וביכולת לפתור בעיות, ואפילו לפגוע בסיכויים לזכות בחיבה ואהדה של האחרים מסביב. במילים אחרות, יש הרבה סיבות טובות לנסות להפיג חשיבת יתר, או לחשב עבורה מסלול חדש.

Cable # כבל

הנטייה להתבוננות פנימה ממכרת, ולא קל להסיט את תשומת הלב מהעניינים הבוערים שבפנים. ובכל זאת, אני מצליחה לפעמים להיחלץ מהמלכודת, ולהסיח את הדעת. אני עושה את זה, על פי רוב בקלות, בעזרת הצילום. כשאני מצלמת, אני נטענת באנרגיה, ובו-זמנית מוצאת לעצמי גם שלווה. על פני השטח צפות פתאום נקודות מבט חדשות, מסקרנות. משהו בחוויית הצילום מחזק בי את התחושה שברור לי מי אני, ובד בבד הוא פועל עבורי כמו סוג של הרגעה מדיטטיבית, שמנתקת אותי מרכבת המחשבות ומעניקה לי רווחה. אני מנסה לקשור קצוות של ניסיון וידע, ולהבין: מה יש בו בצילום, שמעניק חוויה שכזו?

המצלמה היא כמו עין: היא רק "רואה", כלומר, קולטת אור ומעבירה על כך מידע. התפיסה הויזואלית נוצרת במוח, שבו, בתהליכים עצביים מסתוריים ומורכבים, המידע מפוענח, ונוצרת חוויה ויזואלית. ובכן, המצלמה רואה, והתודעה מבחינה ורושמת לעצמה רשמים. האם זה כל מה שמתרחש בזמן הצילום? ואם כן, איך תצלומים פשוטים, של מראות יומיומיים, בכל זאת מאפשרים הסחת דעת, ואף מעוררים עניין וריגוש? מה חשבתי לעצמי, למשל, כשצילמתי הבוקר באור טבעי את הצילום הנ"ל, של כבל USB, באופן אקראי וספונטני על שולחן העבודה שלי? אני חושבת שיש משהו נוסף, מעבר למצלמה הרואה ולתודעה המפרשת, שמעניק את אותה חוויה שעליה אני רוצה להצביע.

כשאני משחקת עם המצלמה בבית, אבל גם כשאני משוטטת בטבע או ברחוב, והדימויים שאני עתידה להביא עשירים בכוונות ויזואליות, אני לא יכולה לחזות מה בדיוק אני עומדת לצלם. אני אמנם בוחרת מראש את הזמן והמרחב, מצוידת במצלמה, ובמוח שאני מביאה איתי לכל מקום, אבל אני לא ממש מתכננת, אלא פשוט נמצאת שם. אני מנסה להפנות את הקשב למה שאני רואה בכל רגע ורגע, וכשאני מתכוונת לראות, העולם אכן מראה את עצמו, במלוא הדרו. כלומר, עצם הנוכחות, וההתמקדות בתכונות השונות של התפיסה הויזואלית, מייצרים את איכות מסוימת, המתווספת למצלמה הרואה ולתודעה המפרשת.

לא תמיד אני מצליחה לאפשר לעצמי להיות פתוחה, זמינה, וחפה ממחשבות ושיפוטים בתוך הרגע. זה מצריך ממני לעיתים סוג של משמעת עצמית, כדי לאפשר לזרם התפיסה למלא את מקומן של המחשבות. למוח יש כנראה הרגל למשוך את הקשב מהתפיסה, וללכוד אותו סביב איזה נושא או אג'נדה. זה אולי אפילו הרגל חיוני. כדי לשרוד בעולם כדאי הרי לפתח מסננים ותוויות. אבל בעת הצילום אפשר להפסיק לרגע להחליט אם כל דבר הוא טוב או רע, ולהישאר רק בתפיסה, בדבר כפי שהוא. וכשזה מצליח, התפיסה שלי יכולה לעורר חוויה של הסחת דעת, אצלי, וגם בקרב הצופים האחרים. הם עשויים, למשל, להתרשם כמוני, ולבהות לכמה שניות בפיתולים הרכים והעקביים של הכבל המצולם כאן.

לפרספקטיבה הזו של חווית הצילום אני מוצאת הדהוד וחיזוק בכתיבתה של הצלמת האמריקאית ג'ולי דובוז, שעוסקת בחוויה הויזואלית בספרה "Effortless Beauty". אני נוטה להזדהות עם האופן שבו היא מדריכה את תלמידיה לראות ולבטא חוויות תפיסתיות, בדיוק כפי שהן, ללא תוויות פרשניות של שיפוט. היא מציעה, בתצלומים נהדרים ובשפה קולחת, פרדיגמה של ביטוי ויזואלי, שנגישה לכל מי שרוצה להתגבר על הסחות הדעת שבמחשבה, ולפגוש את העולם בנוכחות מלאה, בתוך רגעים מלאים של תפיסה. לדבריה של דובוז, ככל שמפתחים את יכולת הראיה, אפשר לראות יותר ויותר, ופתאום מתחילים לצלם דברים שקודם לכן בכלל לא ראינו. אני מסכימה עם דבריה, כמובן, אבל לא רק בהקשר הצר של יכולת הראיה, אלא בהקשר ליכולת באשר היא.

הצילום מאפשר לי לנטוש את אי השקט שנובע מהמחשבות, ולהיות רגועה ונוכחת. או לפחות, מאפשר לנסות לתרגל זאת. התפיסה עצמה מפוררת את החשיבה הרועשת. המחשבות ימשיכו להרעיש ככל שיתאפשר להן. אבל במקום לעקוב אחר רצף המחשבות, אפשר לנסות להישאר מכוונים אל התפיסה בלבד, ולכוון אפילו את מילות החשיבה לתיאור החוויה הויזואלית. הצילום, כמדיום שבו יוצרים "עם מה שיש", מאפשר, לפיכך, לכוונן לרגע את המחשבות, ולהשקיט אותן.

הצילום יכול, לדעתי, לשמש כאמצעי להתמודדות עם תופעת חשיבת היתר, שהראיות המחקריות מצביעות על השלכותיה העגומות. לכן, התפיסה וההתבוננות הנוכחת, יעמדו במרכז סדרת מפגשי הלימוד החדשה בשיטת "לשים את האושר בפוקוס".

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

30ינו

צרכנות נבונה ב- "שוק האושר"

אני מגלה סביבי יותר ויותר אנשים שמתפרנסים מכרוניקת החיפוש אחר האושר. אני מתגוררת ברשת, ושם, בעולם הדיגיטאלי חסר הגבולות, מתגלגלים אינספור ספרי הדרכה, סרטוני וידאו וסדנאות. תעשיה שיווקית משומנת מבטיחה מדי יום להביא לי את הירח, או לפחות לפצח עבורי את כל סודות האושר. ההיצע ב-"שוק האושר" כל כך מגוון ושופע, שרק הבחירה בין שלל המוצרים המונחים על המדף, תוך התמסרות לכישרונות המכירה ויחסי הציבור של העומדים מאחוריהם, רק היא כשלעצמה יכולה לעורר חרדה. גם אני, כמו כולם, עומדת מול המדף ומתלבטת. איך לבחור מתוך השפע? איך לאתר את האיכות? איך להעריך תמורה למחיר? מה אפשר לשלוף מארגז הכלים, כדי לפתח צרכנות נבונה ב- "שוק האושר"?

Market Charms # קסמי השוק

אושר הוא כמו "חדר מסודר" של נערה מתבגרת. קל לארגן אותו באופן שטחי, ולשמור על איזה סדר, שמחזיק מעמד אולי לכמה שעות. גם את האושר ניתן להגביר בקלות, בהרבה מאד שיטות, אבל לזמן קצר. איך אפשר לטפח אושר לאורך זמן? מבין שלל מוצרי האושר, מה מאפיין אסטרטגיות אושר שתוצאותיהן ארוכות טווח? לטענתה של סוניה לובומירסקי, פרופ' לפסיכולוגיה ומחברת הספר "הדרך אל האושר", סוד ההצלחה של אסטרטגיות אושר אפקטיביות טמון בחמישה מאפיינים:

חוויות חיוביות: אנשים מאושרים מתמידים בהתנהגויות שיוצרות רגעים משמחים. אסטרטגיות אושר אפקטיביות מגבירות את תדירות ההתנהגויות הרצויות הללו. הרגעים המשמחים מופיעים אמנם רק לטווח קצר, אבל הם הולכים ומצטברים. הם לא רק עושים הרגשה טובה, אלא גם דוחפים אותנו לטפח את עצמנו, חברתית, אינטלקטואלית וגופנית. הם מסייעים להתמודד עם חוויות רוויות לחץ, ותורמים אפילו להפחית סימפטומים של דיכאון.

עיתוי וגיוון: אנחנו מסתגלים לכל שינוי, כולל השינויים שאנו מחוללים בחיינו מתוך כוונה להיות מאושרים יותר. אסטרטגיות אפקטיביות להגברת אושר כוללות מנגנון שמתגבר על הנטייה להסתגל לשינוי. המנגנון הזה יוצר תזמון וגיוון בפעילויות, וכך מאפשר לשמור על רעננות.

תמיכה חברתית: אנו זקוקים לשיתוף פעולה במערכות היחסים שלנו, כדי להגשים את מטרותינו. אסטרטגיות להגברת האושר אינן יוצאות דופן בהקשר זה. תמיכה רגשית ומוחשית בסביבתנו החברתית חיונית מאד להצלחה. כל שינוי התנהגות שדורש מאמץ, יהיה קל יותר לביצוע אם יהיו סביבנו אנשים שיחזקו אותנו במשוב, עידוד וחום.

מאמץ ומחויבות: אי אפשר לעשות שינוי בלי להשקיע למידה ומאמץ, ובלי מחויבות לעניין. שיטות קלות, שאינן דורשות מאמץ ומחויבות, הנן בעלות השפעה קצרת טווח, שעלולה לחלוף תוך מספר שבועות או ימים. תוכניות שדורשות התמדה אכן משפיעות, ובמיוחד כשהן כוללות גם פתרונות למצבים שבהם אנחנו צריכים שיחזירו אותנו למסלול.

הרגלים: אסטרטגיות אפקטיביות יוצרות הרגלים לפעילויות המגבירות אושר. כל ההתחלות קשות, אך המאמץ הנדרש הולך ופוחת, כשהתנהגויות חדשות ורצויות הופכות להרגל. כשחוזרים שוב ושוב על התנהגות, נוצר בזיכרון קשר בין ההתנהגות לבין נסיבות התרחשותה, עד שהיא הופכת לאוטומטית, ואז אין שום צורך בהחלטה כבדת משקל כדי לבצע אותה.

האם חמשת המאפיינים שמציעה לובומירסקי נכללים ומובנים בכל המוצרים בדוכני "שוק האושר"? לא בטוח. אבל ברור שאם לא מוצאים את רובם, במוצר זה או אחר, זה אמור להדליק נורה אדומה. כשפיתחתי את שיטת הלימוד והצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", בחרתי לבחון אותה על פי חמשת המאפיינים של לובומירסקי, שמבוססים על אוסף של מחקרים מדעיים. ואכן מצאתי שהשיטה שלי מקדמת שינוי בהרגלי התנהגות, מגבירה חוויות חיוביות תוך גיוון ועיתוי נכונים, ולצד המאמץ והמחויבות שנדרשים בה, יש בה מקורות לתמיכה חברתית. בנוסף לכך, ועל אף שחמשת המאפיינים של לובומירסקי מקיפים ומועילים מאד, יש לדעתי מקום להוסיף עוד שני גורמים לבחינת תוכניות שינוי והגברת אושר, שמאפיינים גם את השיטה שפיתחתי:

כל מקרה לגופו: הרבה שיטות להגברת אושר מדברות אל הצרכן בשפה דוגמטית, של "מתכונים בדוקים", ושל כללי "עשה ואל תעשה". אני נוטה להסתייג ממטיפים וממדריכים דוגמטיים, ולהעדיף התייחסות ספציפית לאדם שעומד מולי, עם מטען היכולות והכישורים שיש ברשותו ושביכולתו לפתח. לאותו אדם אוכל להציע עבודה תפורה לפי מידה, ורמת השינוי שנוכל לצפות לה, בצניעות ובזהירות, תהיה קשורה במטען היכולות שלו. לכן גם אעדיף עבודה אחד-על-אחד או בקבוצות קטנות מאד, על פני סדנאות המוניות, שבהן יש ספק גדול אם בכלל יש לי אפשרות להגיע אל עולמו של כל משתתף.

מעגלי משמעות: קצב החיים שלנו, בסביבה של טכנולוגיית תקשורת מהירה, תוך מינימום מגע ומפגש בינאישי, עלול לעורר אשליה שכבר אין לנו צורך בעוד אנשים מסביב כדי לייצר עשייה בעלת משמעות. אולם ללא קשר עם אנשים אחרים, קשה יותר להגיע לעשייה שמעניקה משמעות לחיים. המשמעות, על פי פרופ' מרטין זליגמן וחוקרי אושר אחרים, היא הגשמת היכולת דרך קשר משמעותי עם אנשים אחרים, והיא מפתח לחוסן נפשי ולאושר. התרבות המערבית אמנם מעודדת אותנו למצוינות, ופתרונות של שינוי עוסקים בדרך כלל בפיתוח מיומנויות וכישורים. אולם ככל שהדבר חיובי, הוא לא מספיק. זה לא מספיק טוב להיות "הכוכב של הכיתה", יש למצוא את הדרך לרתום את החוזקות האישיות, אלו שבהן אנו יוצרים הישגים תוך כדי הנאה, אל דבר גדול מאיתנו, שקיים מחוצה לנו, בקשרים משמעותיים עם אחרים.

וכך, בשיטת הלימוד והצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", מתייחסים לתמונה כולה, תרתי משמע: מביאים בחשבון את מטען היכולות האישי של כל משתתף, לצד ההקשר הרחב של זהותו, ומתייחסים להזדמנויות לטפח קשרים. על אף שהעיסוק בצילום עלול להיחשב בטעות כעניין של התכנסות פנימה ועיסוק בעצמי, בשיטה זו הוא גם כלי להתבוננות החוצה, אל יצירת המשמעות, דרך ביטוי היכולת עם אנשים המשמעותיים שסביבנו.

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

19דצמ

צילום הוא הנצח שקורה כאן ועכשיו

איך זה לכתוב טור, כשאימת הדד-ליין מרחפת באוויר? איך אני, המנהלת הבלעדית של הזמן של עצמי, מתמודדת עם אילוצי זמן שמנהלים אחרים? לאחרונה התמודדתי עם השאלות הללו, כאשר כתבתי מאמר עבור ארגון "נשים מצלמות". באותה שעת בוקר שבה ישבתי לכתוב את השורות, שאביא שוב כאן (בגרסה הבלתי ערוכה), ידעתי בדיוק מה השעה, מה הדקה, ומה בדיוק עלי לעשות בכל שנייה ממש, כדי לעמוד בלוחות הזמנים שיאפשרו לאחרים לקרוא את דבריי. בבקרים שכאלה, אני תמיד מודעת לזמן, לכיוונו החד סטרי של השעון, ולמשימות הנערמות לפני בקצב מבהיל, בכל רגע ורגע.

אבל לא כל הבקרים דומים. בבקרים האחרים, המחשב יישאר מאחור, ואני אמלט ממנו החוצה, לצלם. לפעמים לבדי, לפעמים עם שותפה לדרך או עם תלמידה, אבל תמיד, הכל ינוע מעצמו בקלילות רבה, עד שאפשר יהיה לשכוח לגמרי מה השעה. פרקי הזמן של היומן יאבדו משמעות, וזמנים אחרים, שברירים של שנייה, יכנסו אז לתפקיד, בהמתנה לפריים המדויק, לחשיפה הנכונה. כמה חמקמק הוא מושג הזמן, שלובש ופושט צורה, בסוגי הווה שונים, בבקרים השונים בחיי.

Portobello Market # פורטובלו מרקט

לא מזמן נתקלתי במונח "הלם ההווה", שטבע דאגלס ראשקוף, חוקר תרבות בן זממנו. ראשקוף סבור שכולנו שרויים בתסביך נוירוטי, בתגובה לעולם שבו "הכל קורה בבת אחת", בין השאר, הודות לתפקיד שממלאת המדיה הדיגיטאלית בשגרת חיינו. לדבריו, היוונים ביטאו את מושג הזמן בשתי מילים שונות: "קרונוס" ו"קיירוס". "קרונוס" הוא הזמן הגנרי שהשעון מורה. "קיירוס" הוא הזמן האנושי, שאינו קשור ישירות לשעון, אלא לתזמון הנכון עבורנו לעשות דברים. ראשקוף טוען שהעידן הדיגיטלי מרחיק אותנו מה"קיירוס" ומשאיר אותנו רק עם ה"קרונוס", ואנו נוטים לארגן את עצמנו לפי המספרים בשעון, ולא לפי מצב הרוח או התחושה הפנימית.

כצלמת, אני לא מסכימה עם האמירה הזו של ראשקוף. אני חושבת שדווקא בעזרת הצילום, ובזכותו, אני נשארת עם ה"קיירוס", עם הזמן של הדברים, כמו שהם מתאימים לי. בזמן הזה, המותאם לקצב שלי ולמנעד הרגשות, מתעצבת הזהות שלי, נבנה החוסן הנפשי, ושם גם מתגבשים הזיכרונות.

החיבור בין צילום לבין עיצוב זהות ובניית חוסן נפשי, מעסיק אותי ביומיום, במחקר שאני עורכת על הקשר בין צילום תרפויטי לבין עקרונות הפסיכולוגיה החיובית. גיבוש הזיכרונות, כתופעה אנושית, קשור לכך באופן ישיר. אבל אני, כמובן, לא הראשונה שעוסקת בנושא. זמן וזיכרון הנם מושגים מופשטים שהעסיקו דורות של פילוסופים, פסיכולוגים, סופרים ואמנים. גם בעולם הצילום, השיח על זמן וזיכרון הנו רחב ועמוק מאד. הפוסט קצר מלהכיל את עושר הרעיונות ומקורות ההשראה, אבל אני בכל זאת רוצה לשתף שני ציטוטים, שבעיני הפכו לחלק מהמורשת שלנו כצלמים, ולצידם, כמה נקודות אישיות למחשבה.

"מה שהצילום מעתיק לעדי עד, אירע רק פעם אחת", כותב התיאורטיקן רולאן בארת, בספרו מחשבות על צילום (כתר, 1980), "הוא חוזר בדרך מכאנית על מה שלעולם לא יוכל לחזור שנית בממשות". בארת, שמתמקד בכתיבתו בהשפעת הצילום על הצופה (להבדיל מהצלם או המצולם), עוסק בחוויה הרגשית שהצילום מעורר. הוא מפתח שני מושגים בחוויית ההתבוננות: "הסטודיום" – הפירוש התרבותי, הלשוני והפוליטי שעורך המתבונן, ו"הפונקטום" – הנגיעה האישית שפרטים ספציפיים בצילום מעוררים אצלו.

כשאני חוזרת אל כתיבתו של בארת, תמיד עולות אצלי שאלות על חווית הצפייה האישית שלי, בתצלומים שאני עצמי צילמתי. איך משתנה לאורך זמן הפרשנות שאני מעניקה לתצלומים? איך משתנה החוויה האישית שלי בצפייה בהם? ואם יש שינוי, האם הוא הופך לחלק ממהות הזיכרון של אותו רגע שהונצח בצילום? במובן זה, יתכן שבצפייה בצילומים אני מפעילה תהליך של גיבוש זיכרונות מחדש. אולי אין זיכרון מוחלט וחד פעמי של החוויות הויזואליות שתיעדתי בצילום, אלא שהזיכרון ממשיך להתגבש, כעת ובכל צפייה עתידית, ככל שחל שינוי בפרשנות ובחוויית הצפייה.

גם הסופרת והפילוסופית סוזן סונטאג מתייחסת באריכות לזמן שבחיי התמונה. בספרה הצילום כראי התקופה (עם עובד, 1979) היא כותבת: "לאחר שהמאורע נשלם, התמונה תמשיך להתקיים, ותעניק לאירוע סוג של אלמוות (וחשיבות) שבלעדיה הוא לא היה זוכה בו… הצלם ניצב מאחורי מצלמתו ויוצר גרעין קטן של עולם אחר: עולם התמונה המתיימר להאריך ימים יותר מכולנו".

סונטאג עוסקת בקשר שבין המציאות לבין הדימוי המצולם, ונוגעת בסוגיות גדולות וחשובות, מעולם המוסר והאסתטיקה. אולם, בהשראת כתיבתה, אני בוחרת לחשוב על הצילום, דווקא בהקשר אישי יותר, כערוץ ביטוי שהשפעתו על עולמי הפרטי היא זו שתאריך ימים.

המצלמה מאפשרת לי ללקט לעצמי שברי זיכרונות ויזואליים, שישמשו לי אולי כחומר גלם בעיצוב זיכרונותיי, כפי שתיארתי קודם לכן. אולם עצם העיסוק בצילום, מחייב אותי גם ליצור לעצמי מארג חברתי ותרבותי שבאמצעותו אוכל לייצר הזדמנויות לצילום. אני עסוקה גם בלמידה מתמדת, ובפיתוח מתמשך של שלל יכולות, טכנולוגיות, אומנותיות, ובינאישיות, המרחיבות את עולמי.

יתרה מזאת, אני משלבת בסדר היום שלי פעילויות בתחום הצילום, שמעניקות לי חווית "זרימה": שקיעה מוחלטת בעשייה, עד כדי אבדן תחושת הזמן. חווית הזרימה, שהוטבעה לראשונה ע"י החוקר צ'יקסנטמיהאי כבר בשנות הששים, ומצוטטת ע"י כותבים רבים בתחום הפסיכולוגיה החיובית, היא חוויה שתורמת למעורבות, להנאה, לתחושת שליטה ולערך עצמי. כל אלו ממלאים את חיי במשמעות, תורמים לזהותי ההולכת ומתגבשת, ובוודאי גם ליצירת החוסן הנפשי, בתקווה שהללו יאריכו ימים, במה שאולי אפשר לקרוא לו "אושר".

לאחר שנגעתי כאן בסוגי זמן שונים בחוויית ההווה, בקשר שבין עיסוק בצילום לבין יצירת זיכרונות, ובצילום שיוצר עולמות אישיים חדשים, שעתידים להאריך ימים, אני רוצה להביא, לסיום, אמירה מכתיבתו של הסופר איל מגד, שנוגעת בנימי נפשי.

בספרו "סוף הגוף" (ידיעות ספרים, 2012), מעלה מגד זיכרון של שיח, בין המספר לחברו המת: "עם השנים הזמן הופך יותר ויותר למקום, ומקום הופך יותר ויותר לזמן, …עם הזמן, זמן הופך יותר ויותר לסופי, כלומר למשהו תחום, למקום. ומקום, עם הזמן, הופך יותר ויותר למשהו זמני, היינו לסוג של זמן".

שברי זיכרונות והתבוננות בהם, דרך כתיבתו של מגד, חשובים ומרגשים בעיני יותר מהסיפור שהוא עצמו מגולל. אני מתבוננת שוב במקומות שצילמתי פעם, בדרכים המפותלות שבהן הולכתי את עצמי עם מצלמה, ומבינה: לעתים אני מעניקה לשבריר של רגע מקום בחיי הנצח, אבל הנצח הזה מתרחש רק אצלי, ורק כאן, ועכשיו.

(תודה ל"נשים מצלמות" על הבמה ואור הזרקורים).

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

19דצמ

לדעת, לייחל, להכשל

חברים שלום,
אני לא יכולה להפסיק להתפעל, מהדברים הגדולים, והקטנים, בחוויות הקיום שאני פוגשת בעין המצלמה. אני נענית לתפילה, מאת לאה גולדברג – "לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם, לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל", ובהשראתה אני כותבת ומשתפת הפעם תצלום מאגמון החולה.

בסוף החודש אחזור שוב לצילומי זריחה באגמון. אני כל כך נרגשת מהנסיעה, וכבר התחלתי להתכונן לקראתה. במסגרת ההכנות, אני משחיזה לעצמי את הכלים, ורוצה להציע גם לכם משהו חד ומיוחד, שאתייחס אליו בהמשך. אבל קודם כל, תמונה ותובנה:

Agamon Hula # אגמון החולה

לדעת
התמונה הזו כבר בוודאי מוכרת, והיא יקרה לי כי היא הראשונה שזיכתה אותי בהכרה אומנותית, בהיותה מוצגת במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, במסגרת "טבע עולמי, טבע מקומי", לצד תצלומים של הנודעים בצלמי הטבע בישראל. אבל היא רק אחת מבין עוד עשרות תצלומים שלי, שאפשר לראות כאן. אני לא רואה את עצמי כצלמת טבע בהכרח, אבל אני משוכנעת שהדרך שלי, שאני מפתחת וחולקת בשמחה עם מי שבחר ללמוד, מאפשרת לי להצליח גם בתצלומים כאלה.

לייחל
התמונה, מבוקר קר וערפילי באגמון, צולמה מתוך עגלת המסתור בסיור מיוחד לצלמים. בניגוד לצלמים רבים בז'אנר, אני מצלמת ביד חופשית, ללא חצובה, וללא עדשות ארוכות מאד. הנוף מרהיב, המולת העגורים לא משאירה אף אחד אדיש, ואני מצלמת עשרות רבות של תמונות, אם לא מאות. אבל התמונות לא מצליחות לי ב"פוקס". אני קשובה בכל נקודה, למשוב המגיע מהמצלמה, ולכישלונות הסדרתיים שלי, שמובילים בסופו של דבר לתמונה מיוחדת במינה. אני קשובה גם לעגורים, להתנהגויות ולמחוות החברתיות, עד שמצליחה לנבא ולהיערך למה שיקרה בפריים בתוך שברירי שנייה.

להכשל
חוקר האושר הנודע, טל בן שחר, טוען שהמרדף אחר שלמות הוא מכשול גדול בדרך אל ההגשמה. לדבריו, עלינו ללמוד להיכשל או שניכשל בלימוד. ישנן סביבות לימוד שמציעות ביטחון פסיכולוגי, שלא צפויה בהן מבוכה או עונש במקרה של תקלה, וכולם לומדים בהן ומשתפרים. עולם הצילום הוא סביבה כזו. הנזק בטעות מזערי, אפשר פשוט למחוק פריימים גרועים, אבל לא לפני שמתבוננים בהם היטב, לומדים ומתקנים. כמו טל בן שחר, גם אני מציעה להגדיר מחדש כישלון, לא כדבר שקשור לחולשה או בושה, אלא כצעד חשוב בדרך הלמידה.

לכן אני מלמדת "לשים את האושר בפוקוס", ונהנית במיוחד לראות איך תובנות ממפגשי הצילום מחלחלות לשדות אחרים בחייהם של הצלמים.

וכמובן שלא שכחתי, הרי הבטחתי לכם משהו מיוחד. בסוף החודש, אפתח את העונה על עגלת המסתור באגמון, ואתרכז שם בחווית צילום פרטית, ובלמידה שלי עצמי. אבל עד אז, ובמהלך כל החודש הקרוב במפגשי הצילום האישיים בתל אביב, אחלוק גם את סודותיי על "מאחורי העדשה באגמון".

אשמח מאד לראותך בין תלמידיי.
ליטל

(מתוך ניוזלטר 06.11.13)

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

28אוק

אני מצטיידת רק במסגרת

אל תשאלו אותי יותר על ציוד הצילום שלי. אני מצטיידת רק במסגרת, ואין לי דבר בלעדיה. זו לא המצלמה שמאפשרת לי לפרש את העולם. המסגרת היא זו שלוכדת עבורי את מושאי "המחקר הוויזואלי" שלי, ומאפשרת לי לבטא, גם עבור אחרים, את המשמעויות שאני מזהה, ולומר משהו על האופן שבו אני רואה את הדברים.

"מחקר ויזואלי" הוא ביטוי כללי מאד, אולי אפילו נפוח. מה הוא יכול לכלול בתוכו? ככל שאני צוברת וותק בעיסוק בצילום, אני מבחינה שרשימת העניין שלי הופכת למפורטת יותר. היא כבר לא מקיפה רק את הטבע או הטבע האנושי. אני פורטת את נושאי העניין שלי לאלמנטים גרפיים, בסיסיים יותר, כמו למשל: קווים, מרקמים, דפוסים, צבעים, אור וצל. אלו האלמנטים שמרכיבים כל סיפור ויזואלי, והם שמאפשרים גם לפשט אותו, כדי לזקק מסצנת החיים הכאוטית אמירה בהירה וצלולה.

Material and color # חומר וצבע
אני חוזרת אל אותם המקומות שוב, אותן פינות רחוב, אותם הנופים, ומגלה בכל פעם מקומות אחרים. הם לא באמת משתנים, אלו אותם המקומות. הם רק מצטלמים אחרת, בכל פעם שאני מגיעה אליהם עם מסגרת שונה, עם שפה משוכללת יותר. ואכן, נדרשת שפה כדי לספר סיפור ויזואלי, וכדי לעורר באמצעותו רגש, הזדהות, עניין, מחשבה או השראה. כמו שפת אם, גם השפה הוויזואלית נרכשת. יש לה אוצר מילים, כללי דקדוק ותחביר, המאפשרים להעביר מסר. כששולטים ברזי השפה, אפשר לספר סיפור, כל סיפור, וגם את הסיפור הפשוט ביותר, באופן מרתק.

אנחנו לומדים לצלם כמו ילדים. מתחילים במלמול, עוברים לשברי מילים, ולבסוף מצליחים לבטא בדיוק את מה שרצינו. כל אחד יכול להתבונן סביב ולצלם גירוי שמעורר אותו. אבל כל עוד לא דוברים את השפה, אפשר להפיק רק מלמול ויזואלי.

ממש כמו ששפה מדוברת עוזרת לארגן את המחשבות ולשלוט בהן, אני מוצאת את המסגרת ככלי לשליטה בכאוס שמסביב. אני שולטת בכל אלמנט גרפי שאני מחליטה לכלול במסגרת, או להשמיט ממנה. כך, גם הצופה, שלא חווה את המתרחש בעת הצילום, ולא יכול לשלוף מזיכרונו שום חוויה בעזרת התמונה, יכול בכל זאת לחוות משהו קרוב למה שחוויתי אני. כך אני גם שופטת את התמונות שאני מצלמת. אני לא שואלת אם זה יפה, או מסבירה מה רציתי להראות, אלא תוהה אם האופן שבו ארגנתי את החלקים במסגרת אכן מעביר את הרעיון, או את האופן שבו אני רואה את דברים. ככל שהשפה מתפתחת, אני שואלת את עצמי יותר, מה בעצם רציתי לומר, ומה הקהל יכול להבין.

כמו במשפטי השפה המדוברת, גם את הסיפור הוויזואלי אפשר לנסח בהרבה אופנים. אפשר, למשל, להתקרב, לזוז, להחליף עדשה, לשנות עומק שדה או צבע. הסיפור הופך למושלם כאשר מתקיימים בו כל החלקים שתורמים להבנה, ובלי עודפים מיותרים שמסיטים את תשומת הלב. באופן אינטואיטיבי, קל לפשט עוד ועוד את הצילום, על ידי הסרת אלמנטים מסיחי דעת, שלא תורמים לסיפור. לומר יותר באמצעות פחות.

תמיד חשבתי שאפשר להכליל את המיומנות ביצירת מסגרת ומסר ויזואלי לשדות אחרים בחיים, ולהפיק מכך תועלת רבה. בסופו של דבר, תובנה זו הובילה אותי לפתח את שיטת הצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", ולהשתמש בתרגילים מעולם הצילום להרחבת היכולת באינטראקציה עם הסביבה, החיצונית או הפנימית.

תוך כדי צילום, התלמידים שלי לומדים, למשל, מהי למעשה יכולת, ואיך ניתן להרחיב אותה, מבלי להיקלע למלכודות של שיפוטים רגשיים. הם לומדים לא להסתפק בתגובה הרגשית שסצנת הצילום מעוררת, ומפתחים תפיסה טובה יותר של אלמנטים עובדתיים, שמאפשרים ליצור צילום איכותי. הם מרחיבים את תפיסת העובדות גם להקשרים אחרים של עשייה, ובונים תשתית להתפתחות היכולת בתחומים נוספים.

אני מתרגלת עם התלמידים גם צמצום. אני יודעת שלמונח צמצום יש קונוטציות שליליות, אבל בצילום יש לו בעיקר פנים חיוביות. אני מלמדת לבנות קומפוזיציה המאזנת בין הפרטים שתורמים לסיפור, ומשמיטה פרטים שמסיחים את הדעת. התלמידים לומדים איך להפעיל שיקול דעת דומה בשדות אחרים: במה להשקיע יכולת, ועל מה כדאי לוותר. כפי שבתצלום בודד לא ניתן לבטא את כל הנושאים המעניינים בעולם, אין אפשרות להתייחס בעת ובעונה אחת לכל הגירויים וההזדמנויות שעומדים על הפרק, ועדיף להצטמצם, כלומר, לבחור מחדש בכל עת, מה מאפשר תנאי למידה נוחים, ואופני התבטאות הולמים, בהתאם ליכולת האישית.

תרגילים אלו ורבים אחרים, מאפשרים ללמוד איך לעצב חיי יומיום מאושרים, באותה טבעיות שבה ניתן להפיק תצלומים יפים. המסגרת שלי היא מטאפורה רבת עוצמה לחיים מלאי הבעה, ביטוי מלוא היכולת האישית, ויצירת סיפור אישי אותנטי.

אני מברכת את התלמידים שסיימו לאחרונה סדרת מפגשי לימוד אישיים בשיטת "לשים את האושר בפוקוס", ומזמינה כל אחד ואחת, להתנסות ולאמץ את עקרונות השיטה.

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

© Copyright 2013, All Rights Reserved