מחשבות חדשות על צילום תרפויטי

זיהיתי מטפורות רבות מעולם הצילום, שממחישות בפשטות, כיצד ניתן לבצע תהליכים של צמיחה והתפתחות. כך נולדה שיטת הצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", אשר מבוססת על עקרונות חדשניים של הפסיכולוגיה החיובית, ובה לומדים התבוננות, איתור הזדמנויות, עיצוב יכולת וזהות, והפקת אושר. במדור זה אני מביאה מחשבות ותובנות, מקורות ומילות השראה, מתוך דרכי במחקר ופיתוח שיטת הצילום התרפויטי, לצד רבים מתצלומיי האמנותיים.

מחשבות על צילום בתל אביב

LSH.250913.9924p

חברים שלום,
בערב החג השני בסוכות, התקבצו על במת "בית היוצר" שבנמל תל אביב, משוררים, מוזיקאים וצלמים, והעניקו לקהל מופע חד פעמי, שהוקדש כולו לעיר תל אביב. סדרה מתצלומי תל אביב שלי הוצגה בטנגו מרגש עם רוני סומק שהקריא משיריו, וליוותה גם את אלונה דניאל שניגנה ושרה "על גגות תל אביב".
לצד התמונות שצילמתי במופע, אני מצרפת הפעם מחשבות על חווית הצילום בתל אביב. צילומי הרחוב מספרים, ללא מילים, סיפור שהוא בין חוויה פרטית לתרבותית, בין הפנים אל החוץ, ושבריר של שנייה שנלכד בדימוי, מייצג לעתים דווקא מצב מתמשך, אישי או חברתי.

קירות מספרים
כל תצלום שיש בו גרפיטי, הוא סיפור עם ארבעה גיבורים: אמן הרחוב שהשאיר את חותמו על הקיר, עובר האורח שנתפס בעין העדשה, הצלם שחיבר סיפור ויזואלי מזווית אישית, והצופה שיצק במוחו את הפרטים לכדי משמעות חדשה. העיר פועמת בקצב שבו חולפים בה אנשים, לצד הסיפורים המרוחים על הקירות. כך אני אוהבת לחקור את העיר. לצילום שברקע, ושניתן לצפות בו גם כאן, קראתי "העד הדומם". צילמתי אותו בחצר אחורית מוזנחת ביפו. מיהו העד הדומם כאן, הילד שמשחק לבדו או הקיר השותק ומתבונן בו בעיניו המצוירות?

LSH.250913.9904p

קצוות מתחברים 
תל אביב היא עיר של ניגודים, ואכן, אפשר למצוא בה הכל. לפעמים החיבור בין הקצוות הוא זה שמעניק משמעות לדימוי. בצילום שברקע, ושניתן לצפות בו גם כאן, איש של צווארון כחול ואיש של צווארון לבן יוצרים יחד, בלי לדעת, רגע אישי-משותף. פרט לקצוות המעמדיים, יש כאן עוד ועוד ניגודים: האיש שבצל לעומת זה שבאור, האחד בפנים והשני בחוץ, זה על הקרקע והאחר שתלוי באוויר. אולם, שם התצלום, "גברים בעבודה", מכיל את האפשרויות כולן.

מעגלים נסגרים
הנה תצלום של דמות חולפת, חומקת במורד חדר המדרגות המעגלי. ניתן לצפות בו גם כאן. "חפש אותי הלילה במקומות סגורים, חפש אותי בבית ובבתי זרים", כך אלונה דניאל, בשיר "על גגות תל אביב". כשהתוודעתי לשיר, לפני יותר משני עשורים, לא העליתי בדעתי שיום אחד אשתתף במופע לצד המשוררים הנפלאים. גם לא ידעתי דבר על ההרמוניה שבין הוויזואלי לפואטי. אבל גווני החוויה האנושית משותפים, כך מסתבר. הם רק באים לידי ביטוי בערוצים אחרים. כולנו דומים זה לזה, יותר מאשר שונים, ולכן אולי, מקורות ההשראה הם אין-סופיים.

LSH.250913.9943p

תל אביב היא גם המקום שבו אני עורכת את רוב מפגשי הלימוד והצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס". עושר הגירויים שהרחובות בעיר מציעים, מאפשר לכל אחד לתרגל, ולברור לעצמו חידוש ועניין גם בתוך הידוע והמוכר. אני מזמינה אותך לקרוא עוד מחוויות הצילום התרפויטי בבלוג שלי, להגיב ולשתף, וכמובן, להיות בקשר, ולחשוב על הזדמנות הבאה לצאת לצלם יחד.

להתראות,
ליטל

(מתוך ניוזלטר 09.10.13)

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

צבעים של סתיו

חברים שלום,
הסתיו מגיע. הוא מביא עמו צבעים אחרים, ואני נהנית מהם ממש כאן, ליד הבית. אני שולחת אליכם כמה צבעי סתיו ישראלי משלי, ושוזרת בהם מילות עידוד ברורות: לצאת, להתבונן, לצלם.

צבעים של שלכת
עוד לפני שמצלמים את התמונה הראשונה, כבר מורגשת באוויר נעימות סתווית. העצים הנשירים ליד הבית, מזמנים אין סוף אפשרויות. שעות הבוקר המוקדמות, ושעות אחר הצהריים, הן הזדמנות פז, תרתי משמע, לגלות שפע של גוונים זהובים. עלי השלכת מרהיבים בעיני במיוחד כאשר אני מתבוננת באור דרכם. "סוד עלה קמל" כתבה לאה גולדברג, ואולי אינסוף של סודות.

Autumn leaf's secret # סוד עלה קמל


צבעים של שמיים

השקיעות מרהיבות יותר בסתיו, כשהעננים הופכים את שעות הזהב לסיפור דרמה ממש. בכל יום העננים משתנים, ומציעים דרך קצת אחרת לריכוך האור הבוהק. הנוף השגרתי של סוף היום, של הדרך הביתה, מרגש פתאום יותר, והמצלמה מתגמלת. אפשר לשחק עם העננים, "לחמם" אותם קצת בעזרת אפשרויות האיזון הלבן של המצלמה, ולהפוך כל צללית פשוטה לתמונה מופלאה.


צבעים של הפתעה
סתיו הוא לא רק השלכת הידועה או העננים המוכרים. לטבע דרכים משלו להפתיע. גם צלמים מנוסים ומתבוננים וותיקים נהנים לפעמים מהפתעות, כשמראות חדשים מתגלים בעין המצלמה. אני מנסה לראות ניגודים, נעזרת בחשיפת חסר קלה, ומחזקת מעט את רווית הצבעים במצלמה או בעיבוד התמונה. אני מנסה ליצור תמונות מופשטות של הטבע, ומוצאת כך דרכים חדשות לביטוי אישי.

כל יום סתווי הוא זמן נהדר להיות שם בחוץ, ליהנות מהטבע וללמוד ממנו משהו.
אני מתכוונת להקדיש את ימי הסתיו הקרבים גם למבט רענן על מפגשי הצילום, בהם נמשיך לפתח את אומנות התבוננות, ונחשוף את עושר האפשרויות שבדרך כלל סמוי מן העין.

אני מזמינה אתכם לגלות עוד מתמונות הסתיו אצלי באתר, להגיב ולשתף, וכמובן, למצוא שוב הזדמנות לצאת לצלם יחד.

חג שמח,
ליטל

(מתוך ניוזלטר 18.09.13)

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

מיתולוגיה של מצלמה

ilan lital - עותק (2)


אומרים שהמצלמה הראשונה היא כמו אהבה ראשונה, כזאת שלא שוכחים. המצלמה המקצועית הראשונה שלי, הייתה ועודנה, Nikon F2 המיתולוגית. צלמים ותיקים בוודאי זוכרים את המצלמה המשובחת הזו, מתחילת שנות השבעים, השנייה במשפחת ה-SLR של Nikon לסרטי 35 מ"מ. המצלמה הזו מונחת כיום, כדרך קבע, לצדי על שולחן העבודה, וכך הייתה בהישג יד כששוחחתי ב"סקייפ" עם האמן אילן נחשון, שצילם לפני כמה שנים את התמונה המחויכת הנ"ל.

זו הייתה המצלמה של אבא, והיא התגלגלה לידי לפני כעשרים שנה, לאחר מותו. לא קיבלתי אותה באופן רשמי. היא הייתה מונחת בבית הורי, עם עוד אביזרי צילום ופיתוח, עד שיום אחד החלטתי לרשת אותה, ופשוט לקחתי אותה בלי רשות.

אבא היה חובב צילום. כבתו, הייתי ילדה מצולמת מאד, ועל כך יכולים להעיד מאות ההדפסים בשחור- לבן, שזרמו מחדר החושך באמבטיה אל האלבומים המאורגנים בקפידה, אלבום לכל שנת חיים. אולם לצד מדפי האלבומים, השוקעים תחת הנטל, סיפרו הקירות סיפור אחר. סיפור חנוט בתמונות שמן גדולות, של הדודה ההיא או האחרת, ובשאר יצירות המופת, שהבאתי אף אני, מבית הספר ומהחוגים. התמונות שצילם אבא לא היו שם.

העדר תצלומיו של אבא על הקירות בבית מעולם לא היה דבר שהטריד אותי. רק אחרי שנים ארוכות שהקדשתי בעצמי לצילום, פתאום התגנבה לתודעתי העובדה המביכה, שגם אני בעצם כמעט ולא תולה תצלומים שלי בבית. אפילו לא אחת מאותן התמונות שזכו להערכה "ממי שמבין", אף לא אחת מאלו שהתקבלו לאוספים אמנותיים או מסחריים.

התחלתי לתהות, ביני לביני, האם יש קשר בין החלל הביתי שלי, נטול התמונות, לבין הבחירות שעיטרו את הקירות בבית הוריי. מחשבה צורמת למדי בהשוואה לניגון השכיח, על הצורך בהכרה ובהכלה של העשייה האומנותית שלי.

רכבת המחשבות הזו החזירה אותי אל כתיבתה של הפסיכולוגית ד"ר אורניה יפה-ינאי, מלפני למעלה מעשור. בספרה "לכל אדם יש שביל", יפה-ינאי נוגעת בחבלי המימוש העצמי, ומתארת בגוף ראשון את הקושי לקבל את ברכת הדרך מהורה שלא ביטא את כישרונו. אינני יודעת באיזו מידה מתנגשים ההישגים שלי בצילום עם הכאב המופנם על אבא, שלא התממש כצלם. האם תצלומיי, על כל קיר רענן, עלולים להפוך לתזכורת יומיומית כואבת, על כך כי החמיץ בחייו, ובמותו, את ההזדמנות ליהנות מאותה חוויה בדיוק? האם ההקשר המשפחתי המורכב דוחף אותי קדימה, לממש את הכישרון שלי, או שהוא דווקא גורם שקוטל את התהליך? ומה משמעותה של השוואה ביני, כאדם יוצר, לבין אבא?

אבא נפטר במפתיע בגיל 46, מדום לב. בדיעבד נודע לי, כי נסיבות מותו הטרגי קשורות לאכזבה אישית קשה שחווה בעבודה. אפשר לומר, מילולית, שמישהו שם שבר לו את הלב.

לימים השלמתי לימודי פסיכולוגיה, וכשנחשפתי לעולם הפסיכולוגיה החיובית, למדתי באופן אקדמי שאדם יוצר לעצמו חוסן נפשי, כשהוא נותן מקום בחייו לחוזקותיו האישיות, ולהנאה שהוא יכול להפיק מהן. אכזבות תעסוקתיות הנן דבר שכיח, למרבה הצער, אבל הפגיעה יכולה להיות חמורה יותר או פחות. זה תלוי בחוסן הנפשי. הידע הזה מציף אותי בשאלות קשות. מה היה קורה אילו היו לו לאבא עוד ערוצי ביטוי מספקים, פרט לעולמו בעבודה? האם זה היה נותן לו כלים להתמודדות אחרת? האם זה היה מנחם אותו? האם זה היה משאיר אותו בחיים?

במלאת עשרים שנה למותו, הופעתי לאזכרה בבית העלמין, מצוידת במצלמה דיגיטאלית חדישה, ובמיומנות טכנולוגית שאבא לא יכול היה אפילו לדמיין. זה לא הפריע לחברו הטוב לומר לי, שעם השנים אני הופכת להיות דומה יותר ויותר לאבא. הייתי צעירה מדי במותו, כדי להבין את השפעת הטרגדיה על בחירותיי. אבל אני מודעת כיום להכרח לבחור לעצמי סדר יום שממלא אותי באושר ובמשמעות. ועל כן, אני משלבת את התשוקה שלי לצילום גם עם השאיפה לעזור לאחרים שסביבי לבטא את היכולת שלהם: להתבונן, ללמוד, לעצב את זהותם ולהפיק אושר.

אבא לא השאיר צוואה. אבל אולי אני אצליח להגשים.

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

ואף על פי כן נוע תנוע

אני חייבת להודות שעד סוף שנות השלושים לחיי לא רכבתי על אופניים. לא בגלל שלא היו לי, או בגלל שלא אהבתי, אלא פשוט כי לא ידעתי בכלל לרכוב על אופניים.

נטולת יכולת רכיבה בסיסית, הכרתי יום אחד את הסופר והפסיכולוג רפי יעקובי. במפגש השני עמו, הצגתי לו רשימה ארוכה של "דברים שאני עושה או שעשיתי בעבר". על פי שיטתו של יעקובי, רשימה שכזו הנה כלי עבודה להבנת היכולות שבהן אדם מצויד. הרכיבה על אופניים לא הייתה, כמובן, סעיף ברשימה המדוברת, ועל כן, שלח אותי יעקובי הביתה, וביקש ממני לא לחזור אליו עד אשר אדע לרכוב.

TLV pedaling # דיווש תל אביבי

איזה מין פסיכולוג מתנהג ככה? שולח ללמוד לרכוב במקום להקשיב? אבל דווקא לא שאלתי את עצמי את השאלות המתבקשות הללו. אולי משום שכבר הייתי מיודעת לשיטותיו ולכתיבתו, ובעיקר משום שלא היה לי ממש מה להפסיד, נעניתי לאתגר שהציב יעקובי. כך הפכתי, תוך מספר שבועות, לרוכבת מיומנת. אפילו פרגנתי לעצמי אופניים חדשים, משובחים, וכמובן, ממותגים.

בעודי מגלה להנאתי את שבילי האופניים של תל אביב, לא העליתי בדעתי שאותה חוויה אישית מעצימה של רכישת יכולת, היא רק תחילתו של מסע ארוך אל תחום הפסיכולוגיה החיובית, ואל עולם הצילום והאומנות.

המסע שלי נפתח, כאמור, ברכיבה על אופניים: פעילות כל כך פשוטה ויומיומית, שאפילו ילדי הגן משתלטים עליה בקלות, לפעמים. לא חיפשתי שום סמליות בכך, ורק לימים, כשהתחלתי לנסות להבין מהי אומנות, גיליתי שבמסעותיי, ביצירתי ובהרהוריי, לא המצאתי שום גלגל.

בדיוק לפני מאה שנים, הציב האמן הסוריאליסט מרסל דושאן גלגל אופניים הפוך על שרפרף עץ, וטבע את המונח "Readymade", לתיאור אמנות שנוצרת משימוש בחפצים יומיומיים. אני לא יודעת מה עבר לו בראש אז, ולמה דווקא גלגל אופניים. אבל נראה לי שבעקבותיו של דושאן, אפשר כיום לחשוב שכל אחד יכול להיות אמן, כל עוד הוא מבטא רעיונות אינטליגנטיים באופן יצירתי, וזוכה לאיזו הכרה חברתית, אם הוא מציג אותם במוסדות מוזיאוניים שיוצרים חיבור לערך אומנותי.

אני מוצאת עידוד בגישה שהתווה דושאן, לא רק מתוך שאיפותיי הבלתי כמוסות לזכות יום אחד בהכרה כאמנית, אלא בעיקר כי אני חושבת שהפשוט והיומיומי הוא ערוץ הביטוי הטוב ביותר, לשלל היכולות והחוזקות של כל אדם. אני מאמינה שאותם אנשים שמצליחים לבטא ולפתח באופן שגרתי את החוזקות שלהם, אנשים שלא מזניחים כישרונות של עצמם, לא רק שזוכים להצלחה רבה יותר בתחומי פעילותם, הם גם נהנים יותר מעצם העשייה. הם פשוט אנשים מאושרים יותר. ולשם, כמו כולם, אני שואפת בעצם.

גם רכיבה על אופניים מספקת לפעמים רגעי אושר קטנים: הרוח מלטפת את הפנים והתנועה התדירה קדימה יוצרת תחושה של שליטה ורוגע. ברכיבה על אופניים שיווי המשקל נשמר בקלות כל עוד התנועה נמשכת. למעשה, הדבר מאפיין גם את מושג היכולת, בכל תחום: כל עוד מפעילים אותה היא נמשכת, נשמרת ואף משתבחת. על כן יש להתמיד, להמשיך במסע, עם הקושי, ואף על פי הקושי.

"ואף על פי כן, נוע תנוע", מלמל גלילאו גליליי. הוא נאלץ להכריז במשפט האינקוויזיציה כי כדור הארץ אינו סובב סביב השמש, כך סברו באותה תקופה אנשי הדת הקתולית. רק 350 שנים לאחר מותו, הודה האפיפיור כי הכנסייה טעתה בפרשנותה לעבודותיו.

כמה טוב שבניית היכולת, וההכרה בה, יכולות להתממש תוך זמן קצר יותר.

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

חופים הם לפעמים

חוף הים הוא כולו מפגשים: השמיים פוגשים את המים, הגלים פוגשים את הקרקע החולית ומתמזגים שוב באופק עם העננים. אנשים פוגשים זה את זה על חוף הים, הולכים, רצים, נופשים, ממלאים שוב ושוב תפקיד בתיאטרון החוף האינסופי: הדייג, הגולש, הזוג האוהב, הילד המתרוצץ, צללית האיש הבודד. אנשים נפגשים עם עצמם בחוף הים.

מה יש בו בחוף שהופך אותו לאחד מהנושאים הרוויים ביותר במדיום המצולם? גם אני, לכל חוף שאליו אלך, בכל עונה או שעה ביום, אמצא בסופו של דבר את עצמי מביטה אל קו האופק, ומצלמת בקלילות, ממש כפי שקל לחפון חול בכף היד ולהעיף אותו לכל עבר.

Waiting for dawn # הבוקר יבוא

בצילום על חוף הים אני דרוכה לקראת המראות, אך בד בבד אני חוברת אל האפשרויות האינסופיות שעולות במוחי. אני "כאן ועכשיו", עם האור והצל, הזרימה והרוח, אך אליהם מתלווים במחשבה וברגש, גם הבזקים ויזואליים אחרים, קרעי זיכרון וקטעי שירה.

"חופים הם לפעמים געגועים לנחל…" כתב נתן יונתן במילותיו הקולחות. דימויי הים בשיריו, החוף, הנחל, החול, האבן, הצדפים, מגלמים כולם תיאור רגיש של געגוע, של הנפש ההומה את זיכרונותיה. "החול יזכור את הגלים…" הוא מבכה שוב, במילותיו הנודעות, געגוע אל הנעורים שבאו אל סופם.

אני מוצאת בשיריו של נתן יונתן קו משלים לחוויה התרפויטית בצילום. כמו בטוב שבצילומיי, יונתן מבטא בבהירות את צורות הטבע, מי הים, שממת המדבר, הדרך. לכולן זיקה אל האנושי, אל הכמיהה למגע של האחר, לקרבה. כמו צלם הוא מרפרף בזמן החולף, ומתנחם ביופיו של התצלום הנצחי.

רבים משיריו של נתן יונתן הולחנו והפכו לזמר פופולארי. בכך ניתנה הזדמנות ליהנות מכתיבתו גם לאלו שעולם השירה אינו נגיש עבורם. ברבים משיריו המולחנים הוא מחבר בין חוויות הטיולים בנופי הארץ לחוויות רגשיות עמוקות: " אם זר קוצים כואב, זה מה שאת אוהבת, אלך אל המדבר ושם אלמד לכאוב…" הנגישות הזו אל שיריו של יונתן דומה בעיני לנגישות המאפיינת יצירות במדיום המצולם.

כל אחד הוא צלם לרגע, המצטייד במצלמה כדי להנציח חוויות. כל אחד חשוף לאין ספור גירויים ויזואליים, ויודע לפענח רבים מהם. כשם שהאומנות, בהיותה נגישה, מעוררת לחשוב על הרעיונות שהיא מבטאת, כך גם צילום הנוף מעורר את האדם למחשבה ולגילוי. לפעמים קו החוף הוא תקווה. לפעמים הוא מניח לשקט להתפשט. לפעמים הסערה נותנת את אותותיה, בגלים העולים בו בעודו מתוודה אל עצמו.

נושאים מתוך הסביבה שבהם אני בוחרת לצילום משקפים את החוויה הפנימית שלי באותו רגע. אני מתבוננת סביב ורואה מולי רק את מה שמסמל עבורי באופן אסטטי איזו שהיא משמעות אישית. תצלומי העולם הפיזי שבו אני מתבוננת חושפים בפני רבדים חבויים, ועוזרים לי להבין את מקומי בעולם הרגשי. וכך גם צפות ועולות שורות, בהן אלו שלי, או של כותבים אחרים.

אני מעודדת גם את שותפיי בדרך הצילום להציג, לצד כל תמונה, מספר מילות תובנה. התמונה המוגמרת, זו שצולמה ונערכה בקפידה, היא עדות לחוויה הרגשית אשר שזורה בקומפוזיציה האסטטית. הטקסט הנלווה אליה הוא כלי חשוב כדי להבין אותה יותר לעומק, וכדי לזקק ולשמר אותה. בעוד שהתמונה מקצרת את הדרך חזרה אל זיכרון אותו רגע ואותה חוויה רגשית, הכתיבה מחדדת את המחשבה על משמעותם.

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

Scroll to Top