שם המחבר: ליטל שמר חיים

בשנה שעברה השתתפתי בתכנית לאומנים פעילים במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. הגעתי מדי שבוע למוזיאון ולמדתי שם לצד ציירים, פסלים, ואמנים רב תחומיים, שקיוו כמוני, להשתלב בעולם האמנות הישראלי ולהבין את מערך הכוחות בו. באחד השיעורים הוטל עלי תרגיל מעשי: לדבר על אחת מעבודות הצילום שלי. עמדתי מול הכיתה עם הדפס גדול של אחד מתצלומיי, וניסיתי.

אם לשפוט לפי תגובת המנחה או החברים לספסל הלימודים, לא הפגנתי הצלחה גדולה. אני, שעל פי רוב רהוטה בביטוי מילולי ובפני קהל, לא הצלחתי לבטא היטב במילים את מהות התצלום שהייתי אמורה להציג. קיתונות הביקורת שבהם זכיתי השאירו אותי נבוכה ומתוסכלת. הייתה לי תחושה, שעצם הניסיון להסביר את התצלום, מפחית מאד מערכו. עולם האמנות אוהב דיבורים, רשמתי לעצמי, ובכל זאת לא הרגשתי נוח עם הדרישה לדבר על עבודת הצילום שלי. חשבתי אז, שאולי החמצתי משהו מהסוציאליזציה של בתי הספר לאמנות, שבהם לא למדתי מעולם.

"תמונה שווה אלף מילים", אמר קונפוציוס. משפטו שרד 2500 שנה, ועל אף שפילוסוף הסיני בכלל לא התכוון לתצלומים, המשפט הפך בימינו לקלישאה בתחום הצילום. אבל אם תמונה שווה אלף מילים, מדוע נדרשות מילים כדי להסביר אותה? מסתבר שלא רק אותי השאלה הזו העסיקה. Robert Adams, אחד מגדולי הצלמים האמריקאים, העלה שאלות דומות. אסופה ממאמריו של אדמס לוקטה ב-1994 אל הספר "Why People Photograph". אני קוראת בו, נזכרת בחוויות מספסל הלימודים במוזיאון, ומגלה בין השורות גם חיזוק מפתיע.

כשצלמים מתבקשים לבטא במילים את משמעותו של תצלום ספציפי, הם מגלים התנגדות לכך, כותב אדמס. הם יכולים, כמובן, לתאר את הנסיבות שהובילו לצילום, להתייחס לציוד או לטכניקה, אבל אם אלו כל הסודות שמאחורי התצלום, אז הם יודעים שאין בו, כנראה, חשיבות רבה. אדמס תוהה אם בכלל קיימת כתיבה של צלם על עבודתו, שאינה מקטינה את התהודה של התצלום. הרי כאמנים, צלמים בחרו מראש במדיום הצילום, שמאפשר להם להתבטא באופן המלא והמדויק ביותר. כל ניתוח מילולי שיציעו, יעמוד בדרכה של היצירה. לדבריו, להסביר תצלום במילים זה כמו להודות בכישלון, כי המילים מוכיחות שחזון הצלם לא נמצא שם במלואו, שהוא לא באמת ברור, שזו בעצם לא אמנות.

כאמור, המילים עומדות כמכשול בדרכו של הצלם לבטא את משמעות התצלום המוגמר. אבל יחד עם זאת, מי שמכיר את שיטת הלימוד שלי, יודע שאני דורשת מתלמידים להציג תמיד בתרגילי הבית תמונה שצולמה במפגש הלימוד, ולצידה מספר מילות תובנה. האם זה עומד בסתירה לרעיונות שמבטא אדמס, או למה שחוויתי בעצמי בניסיון הכושל להסביר באופן מילולי את תצלומיי? כמובן שלא, היות שלתמונה ולכתיבה בתרגילי הבית יש תכלית אחרת לגמרי.

התמונה שמוצגת בתרגילי הבית מעידה על התרחשות חוויה לימודית, שיש לה פנים רבות: תפיסה, רגש, מחשבה ותגובה. הטקסט הנלווה לתמונה נועד לסייע בהבנת החוויה. בעוד שהתמונה מקצרת את הדרך חזרה אל הזיכרון של החוויה הלימודית, הכתיבה מחדדת את המחשבה על משמעותה. כלומר, הטקסט בתרגילי הבית אינו משמש לפענוח משמעות התמונה או לסיכום ההתרחשויות במפגש, אלא לפענוח חווית הלימוד עצמה, וחיבורה לעולמו האישי של כל תלמיד ותלמיד.

וכך, בעוד שנדרש, לדעתי, ביטוי מילולי בתהליך הלמידה, במלאכת הצילום אני מוותרת על כך לגמרי. אין טעם להפר את שתיקת התצלומים, כי אין לי מילים שיכולות לחדד דקויות שאני מבטאת בצילום. "הבלתי ניתן לביטוי הוא דבר היחידי שכדאי לבטא" כתב הצייר ההולנדי Frederick Franck לפני ארבעה עשורים, בספרו "The Zen of Seeing". אני חושבת שכיום, יותר מתמיד, זו גישה שמתאימה לצילום, והיא מתאימה במיוחד לתפיסת עולמי המתגבשת.

החודש פורסם במגזין "חיים אחרים" ראיון רחב היקף עמי, על שיטת הלימוד והצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס". פרסום הראיון הוא, כמובן, נקודת ציון משמעותית ומרגשת, ואני מזמינה אותך בחום לקרוא אותו כאן.

לצד תצלומיי, נפרשו בראיון חוויות אישיות וכיווני חשיבה, אותם כרך יחד בכישרון רב יותם יעקבסון, שתודתי הרבה נתונה לו. בין השאר, הבעתי שם את הרעיון הבא:

"בסטטיסטיקה, כשעוסקים במדדי מרכז ופיזור, כל תוצאה או תצפית חריגה שמתגלה מקוטלגת כטעות מדידה, ולעתים אף מוחקים אותה. בפסיכולוגיה החיובית, העיקר טמון בתוצאות החריגות של ההנאה. מקורן בדרך כלל ביצירתיות או בחוזקות משמעותיות. חוויית הצילום שאני חווה ומבקשת להנחיל הלאה היא כמו תצפית חריגה ביחס לחיים הממוצעים."

השימוש שלי במטאפורה מעולם הסטטיסטיקה איננו מקרי. מי שמכיר אותי במשך השנים, יודע שחלק משמעותי מהקריירה שלי ביליתי מול נתונים. כחוקרת יישומית, התבוננתי בתופעות אנושיות וארגוניות דרך משקפיים סטטיסטיות. פיתחתי שליטה במודלים סטטיסטיים, והתמודדתי עם ממצאים כמיטב המסורת: ראיתי את המציאות דרך התפלגויות, והתעלמתי מכל מה שבקצוות. התרגלתי להתייחס לתוצאות חריגות, שמקלקלות לכאורה את הממוצע ואת סטיית התקן, כאילו שהן טעויות מדידה.

הסטטיסטיקה מעולם לא הייתה משעממת בעיני, אבל בעצמי הפכתי להיות, אם לומר זאת בעדינות, ממוצעת עם סטייה. והסטייה שלי הייתה תמיד, ולמרבה המזל, צילום. עם השנים, כשידעתי עליות ומורדות, כשהחיים האירו פנים יותר או פחות, וההצלחה הייתה לפעמים מעל או מתחת לציפיות, תמיד היה הדבר האחד שהייתי שמחה לקום בשבילו בבוקר: צילום. זה לקח לי שנים, ודרך פתלתלה במחוזות הפסיכולוגיה החיובית, עד שהצלחתי לשים על כך את האצבע.

הצילום היה עבורי תמיד דרך בטוחה להרחבת עולמי, חווית זרימה, צמיחה ורכישת יכולת, בלי ציוני בית ספר ובלי גבול עליון להצלחה. ובמילים של סטטיסטיקאים, תצפית חריגה ומהנה, שאין שום צורך למחוק, תרתי משמע.

במשך השנים, התמודדתי כמו כולם עם הקושי, אבל הייתה גם ידיעה מעורפלת, שאחרי שאצליח, אהיה מאושרת. רק אעבור את המשוכה, וכבר יהיה טוב. עומס, מתח, תחרות, עייפות, ליוו אותי תמיד, לאורך כל שנות לימודיי ועבודתי. אבל כמו כולם, חיכיתי ל-אחרי: אחרי הבחינות, אחרי הפרויקט, אחרי הקידום, אחרי החוזה, אחרי השגת יעד זה או אחר, אחרי.

רק בשביל לצלם, אף פעם לא הייתי צריכה לחכות ל-אחרי. יכולתי עכשיו. וכך, בלי להתכוון, יכולתי לסטות לרגע מהגישה הסיבתית הנורמטיבית, שבה לכאורה, ההצלחה היא תנאי מקדים והכרחי.

אני לא יודעת אם ניתן להוכיח זאת בניסוי סטטיסטי, אבל אולי, במקום למצוא נתיב הצלחה ולבחון איך הוא משפיע על אושר, עדיף למצוא נתיב לאושר ולראות איך הוא משפיע על ההצלחה. אם מישהו שוקל לערוך ניסוי כזה, אני לוקחת על עצמי את תפקיד עכבר המעבדה.

(מתוך ניוזלטר 25.03.14)

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

בראיון שפרסם יותם יעקבסון במגזין "חיים אחרים" במרץ 2014, הוצגה בהרחבה שיטת הצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", לצד תצלומים מאת ליטל שמר חיים.

מתוך הראיון: "בסטטיסטיקה, כשעוסקים במדדי מרכז ופיזור, כל תוצאה או תצפית חריגה שמתגלה מקוטלגת כטעות מדידה, ולעתים אף מוחקים אותה. בפסיכולוגיה החיובית, העיקר טמון בתוצאות החריגות של ההנאה. מקורן בדרך כלל ביצירתיות או בחוזקות משמעותיות. חוויית הצילום שאני חווה ומבקשת להנחיל הלאה היא כמו תצפית חריגה ביחס לחיים הממוצעים."

לקריאת הכתבה
צילום הנוף הפנימי – חיים אחרים, מרץ 2014

עוד מהתקשורת: ראיונות וכתבות

לפעמים אני חושבת יותר מדי על הדברים שקורים, על הבעיות, המשמעויות, והתחושות שמתעוררות בי. אני מרגישה שמשהו דוחף אותי כל הזמן להתבונן פנימה, בניסיון לפתור את הדאגות שעל הפרק, ומוצאת את עצמי שוקעת, ומדשדשת בהרהורים.

אני יודעת מה אומרים המחקרים על חשיבת יתר: החיטוט האינטרוספקטיבי הזה הוא מתכון בדוק לשקיעה בעצבות. הוא מוביל לטיפוח נקודת מבט שלילית, לעיתים גם ליצירת השקפת עולם מעוותת ופסימית. הוא עלול לפגום בריכוז וביכולת לפתור בעיות, ואפילו לפגוע בסיכויים לזכות בחיבה ואהדה של האחרים מסביב. במילים אחרות, יש הרבה סיבות טובות לנסות להפיג חשיבת יתר, או לחשב עבורה מסלול חדש.

הנטייה להתבוננות פנימה ממכרת, ולא קל להסיט את תשומת הלב מהעניינים הבוערים שבפנים. ובכל זאת, אני מצליחה לפעמים להיחלץ מהמלכודת, ולהסיח את הדעת. אני עושה את זה, על פי רוב בקלות, בעזרת הצילום. כשאני מצלמת, אני נטענת באנרגיה, ובו-זמנית מוצאת לעצמי גם שלווה. על פני השטח צפות פתאום נקודות מבט חדשות, מסקרנות. משהו בחוויית הצילום מחזק בי את התחושה שברור לי מי אני, ובד בבד הוא פועל עבורי כמו סוג של הרגעה מדיטטיבית, שמנתקת אותי מרכבת המחשבות ומעניקה לי רווחה. אני מנסה לקשור קצוות של ניסיון וידע, ולהבין: מה יש בו בצילום, שמעניק חוויה שכזו?

המצלמה היא כמו עין: היא רק "רואה", כלומר, קולטת אור ומעבירה על כך מידע. התפיסה הויזואלית נוצרת במוח, שבו, בתהליכים עצביים מסתוריים ומורכבים, המידע מפוענח, ונוצרת חוויה ויזואלית. ובכן, המצלמה רואה, והתודעה מבחינה ורושמת לעצמה רשמים. האם זה כל מה שמתרחש בזמן הצילום? ואם כן, איך תצלומים פשוטים, של מראות יומיומיים, בכל זאת מאפשרים הסחת דעת, ואף מעוררים עניין וריגוש? מה חשבתי לעצמי, למשל, כשצילמתי הבוקר באור טבעי את הצילום הנ"ל, של כבל USB, באופן אקראי וספונטני על שולחן העבודה שלי? אני חושבת שיש משהו נוסף, מעבר למצלמה הרואה ולתודעה המפרשת, שמעניק את אותה חוויה שעליה אני רוצה להצביע.

כשאני משחקת עם המצלמה בבית, אבל גם כשאני משוטטת בטבע או ברחוב, והדימויים שאני עתידה להביא עשירים בכוונות ויזואליות, אני לא יכולה לחזות מה בדיוק אני עומדת לצלם. אני אמנם בוחרת מראש את הזמן והמרחב, מצוידת במצלמה, ובמוח שאני מביאה איתי לכל מקום, אבל אני לא ממש מתכננת, אלא פשוט נמצאת שם. אני מנסה להפנות את הקשב למה שאני רואה בכל רגע ורגע, וכשאני מתכוונת לראות, העולם אכן מראה את עצמו, במלוא הדרו. כלומר, עצם הנוכחות, וההתמקדות בתכונות השונות של התפיסה הויזואלית, מייצרים את איכות מסוימת, המתווספת למצלמה הרואה ולתודעה המפרשת.

לא תמיד אני מצליחה לאפשר לעצמי להיות פתוחה, זמינה, וחפה ממחשבות ושיפוטים בתוך הרגע. זה מצריך ממני לעיתים סוג של משמעת עצמית, כדי לאפשר לזרם התפיסה למלא את מקומן של המחשבות. למוח יש כנראה הרגל למשוך את הקשב מהתפיסה, וללכוד אותו סביב איזה נושא או אג'נדה. זה אולי אפילו הרגל חיוני. כדי לשרוד בעולם כדאי הרי לפתח מסננים ותוויות. אבל בעת הצילום אפשר להפסיק לרגע להחליט אם כל דבר הוא טוב או רע, ולהישאר רק בתפיסה, בדבר כפי שהוא. וכשזה מצליח, התפיסה שלי יכולה לעורר חוויה של הסחת דעת, אצלי, וגם בקרב הצופים האחרים. הם עשויים, למשל, להתרשם כמוני, ולבהות לכמה שניות בפיתולים הרכים והעקביים של הכבל המצולם כאן.

לפרספקטיבה הזו של חווית הצילום אני מוצאת הדהוד וחיזוק בכתיבתה של הצלמת האמריקאית ג'ולי דובוז, שעוסקת בחוויה הויזואלית בספרה "Effortless Beauty". אני נוטה להזדהות עם האופן שבו היא מדריכה את תלמידיה לראות ולבטא חוויות תפיסתיות, בדיוק כפי שהן, ללא תוויות פרשניות של שיפוט. היא מציעה, בתצלומים נהדרים ובשפה קולחת, פרדיגמה של ביטוי ויזואלי, שנגישה לכל מי שרוצה להתגבר על הסחות הדעת שבמחשבה, ולפגוש את העולם בנוכחות מלאה, בתוך רגעים מלאים של תפיסה. לדבריה של דובוז, ככל שמפתחים את יכולת הראיה, אפשר לראות יותר ויותר, ופתאום מתחילים לצלם דברים שקודם לכן בכלל לא ראינו. אני מסכימה עם דבריה, כמובן, אבל לא רק בהקשר הצר של יכולת הראיה, אלא בהקשר ליכולת באשר היא.

הצילום מאפשר לי לנטוש את אי השקט שנובע מהמחשבות, ולהיות רגועה ונוכחת. או לפחות, מאפשר לנסות לתרגל זאת. התפיסה עצמה מפוררת את החשיבה הרועשת. המחשבות ימשיכו להרעיש ככל שיתאפשר להן. אבל במקום לעקוב אחר רצף המחשבות, אפשר לנסות להישאר מכוונים אל התפיסה בלבד, ולכוון אפילו את מילות החשיבה לתיאור החוויה הויזואלית. הצילום, כמדיום שבו יוצרים "עם מה שיש", מאפשר, לפיכך, לכוונן לרגע את המחשבות, ולהשקיט אותן.

הצילום יכול, לדעתי, לשמש כאמצעי להתמודדות עם תופעת חשיבת היתר, שהראיות המחקריות מצביעות על השלכותיה העגומות. לכן, התפיסה וההתבוננות הנוכחת, יעמדו במרכז סדרת מפגשי הלימוד החדשה בשיטת "לשים את האושר בפוקוס".

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

אני מגלה סביבי יותר ויותר אנשים שמתפרנסים מכרוניקת החיפוש אחר האושר. אני מתגוררת ברשת, ושם, בעולם הדיגיטאלי חסר הגבולות, מתגלגלים אינספור ספרי הדרכה, סרטוני וידאו וסדנאות. תעשיה שיווקית משומנת מבטיחה מדי יום להביא לי את הירח, או לפחות לפצח עבורי את כל סודות האושר. ההיצע ב-"שוק האושר" כל כך מגוון ושופע, שרק הבחירה בין שלל המוצרים המונחים על המדף, תוך התמסרות לכישרונות המכירה ויחסי הציבור של העומדים מאחוריהם, רק היא כשלעצמה יכולה לעורר חרדה. גם אני, כמו כולם, עומדת מול המדף ומתלבטת. איך לבחור מתוך השפע? איך לאתר את האיכות? איך להעריך תמורה למחיר? מה אפשר לשלוף מארגז הכלים, כדי לפתח צרכנות נבונה ב- "שוק האושר"?

אושר הוא כמו "חדר מסודר" של נערה מתבגרת. קל לארגן אותו באופן שטחי, ולשמור על איזה סדר, שמחזיק מעמד אולי לכמה שעות. גם את האושר ניתן להגביר בקלות, בהרבה מאד שיטות, אבל לזמן קצר. איך אפשר לטפח אושר לאורך זמן? מבין שלל מוצרי האושר, מה מאפיין אסטרטגיות אושר שתוצאותיהן ארוכות טווח? לטענתה של סוניה לובומירסקי, פרופ' לפסיכולוגיה ומחברת הספר "הדרך אל האושר", סוד ההצלחה של אסטרטגיות אושר אפקטיביות טמון בחמישה מאפיינים:

חוויות חיוביות: אנשים מאושרים מתמידים בהתנהגויות שיוצרות רגעים משמחים. אסטרטגיות אושר אפקטיביות מגבירות את תדירות ההתנהגויות הרצויות הללו. הרגעים המשמחים מופיעים אמנם רק לטווח קצר, אבל הם הולכים ומצטברים. הם לא רק עושים הרגשה טובה, אלא גם דוחפים אותנו לטפח את עצמנו, חברתית, אינטלקטואלית וגופנית. הם מסייעים להתמודד עם חוויות רוויות לחץ, ותורמים אפילו להפחית סימפטומים של דיכאון.

עיתוי וגיוון: אנחנו מסתגלים לכל שינוי, כולל השינויים שאנו מחוללים בחיינו מתוך כוונה להיות מאושרים יותר. אסטרטגיות אפקטיביות להגברת אושר כוללות מנגנון שמתגבר על הנטייה להסתגל לשינוי. המנגנון הזה יוצר תזמון וגיוון בפעילויות, וכך מאפשר לשמור על רעננות.

תמיכה חברתית: אנו זקוקים לשיתוף פעולה במערכות היחסים שלנו, כדי להגשים את מטרותינו. אסטרטגיות להגברת האושר אינן יוצאות דופן בהקשר זה. תמיכה רגשית ומוחשית בסביבתנו החברתית חיונית מאד להצלחה. כל שינוי התנהגות שדורש מאמץ, יהיה קל יותר לביצוע אם יהיו סביבנו אנשים שיחזקו אותנו במשוב, עידוד וחום.

מאמץ ומחויבות: אי אפשר לעשות שינוי בלי להשקיע למידה ומאמץ, ובלי מחויבות לעניין. שיטות קלות, שאינן דורשות מאמץ ומחויבות, הנן בעלות השפעה קצרת טווח, שעלולה לחלוף תוך מספר שבועות או ימים. תוכניות שדורשות התמדה אכן משפיעות, ובמיוחד כשהן כוללות גם פתרונות למצבים שבהם אנחנו צריכים שיחזירו אותנו למסלול.

הרגלים: אסטרטגיות אפקטיביות יוצרות הרגלים לפעילויות המגבירות אושר. כל ההתחלות קשות, אך המאמץ הנדרש הולך ופוחת, כשהתנהגויות חדשות ורצויות הופכות להרגל. כשחוזרים שוב ושוב על התנהגות, נוצר בזיכרון קשר בין ההתנהגות לבין נסיבות התרחשותה, עד שהיא הופכת לאוטומטית, ואז אין שום צורך בהחלטה כבדת משקל כדי לבצע אותה.

האם חמשת המאפיינים שמציעה לובומירסקי נכללים ומובנים בכל המוצרים בדוכני "שוק האושר"? לא בטוח. אבל ברור שאם לא מוצאים את רובם, במוצר זה או אחר, זה אמור להדליק נורה אדומה. כשפיתחתי את שיטת הלימוד והצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", בחרתי לבחון אותה על פי חמשת המאפיינים של לובומירסקי, שמבוססים על אוסף של מחקרים מדעיים. ואכן מצאתי שהשיטה שלי מקדמת שינוי בהרגלי התנהגות, מגבירה חוויות חיוביות תוך גיוון ועיתוי נכונים, ולצד המאמץ והמחויבות שנדרשים בה, יש בה מקורות לתמיכה חברתית. בנוסף לכך, ועל אף שחמשת המאפיינים של לובומירסקי מקיפים ומועילים מאד, יש לדעתי מקום להוסיף עוד שני גורמים לבחינת תוכניות שינוי והגברת אושר, שמאפיינים גם את השיטה שפיתחתי:

כל מקרה לגופו: הרבה שיטות להגברת אושר מדברות אל הצרכן בשפה דוגמטית, של "מתכונים בדוקים", ושל כללי "עשה ואל תעשה". אני נוטה להסתייג ממטיפים וממדריכים דוגמטיים, ולהעדיף התייחסות ספציפית לאדם שעומד מולי, עם מטען היכולות והכישורים שיש ברשותו ושביכולתו לפתח. לאותו אדם אוכל להציע עבודה תפורה לפי מידה, ורמת השינוי שנוכל לצפות לה, בצניעות ובזהירות, תהיה קשורה במטען היכולות שלו. לכן גם אעדיף עבודה אחד-על-אחד או בקבוצות קטנות מאד, על פני סדנאות המוניות, שבהן יש ספק גדול אם בכלל יש לי אפשרות להגיע אל עולמו של כל משתתף.

מעגלי משמעות: קצב החיים שלנו, בסביבה של טכנולוגיית תקשורת מהירה, תוך מינימום מגע ומפגש בינאישי, עלול לעורר אשליה שכבר אין לנו צורך בעוד אנשים מסביב כדי לייצר עשייה בעלת משמעות. אולם ללא קשר עם אנשים אחרים, קשה יותר להגיע לעשייה שמעניקה משמעות לחיים. המשמעות, על פי פרופ' מרטין זליגמן וחוקרי אושר אחרים, היא הגשמת היכולת דרך קשר משמעותי עם אנשים אחרים, והיא מפתח לחוסן נפשי ולאושר. התרבות המערבית אמנם מעודדת אותנו למצוינות, ופתרונות של שינוי עוסקים בדרך כלל בפיתוח מיומנויות וכישורים. אולם ככל שהדבר חיובי, הוא לא מספיק. זה לא מספיק טוב להיות "הכוכב של הכיתה", יש למצוא את הדרך לרתום את החוזקות האישיות, אלו שבהן אנו יוצרים הישגים תוך כדי הנאה, אל דבר גדול מאיתנו, שקיים מחוצה לנו, בקשרים משמעותיים עם אחרים.

וכך, בשיטת הלימוד והצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", מתייחסים לתמונה כולה, תרתי משמע: מביאים בחשבון את מטען היכולות האישי של כל משתתף, לצד ההקשר הרחב של זהותו, ומתייחסים להזדמנויות לטפח קשרים. על אף שהעיסוק בצילום עלול להיחשב בטעות כעניין של התכנסות פנימה ועיסוק בעצמי, בשיטה זו הוא גם כלי להתבוננות החוצה, אל יצירת המשמעות, דרך ביטוי היכולת עם אנשים המשמעותיים שסביבנו.

עוד מחשבות על צילום תרפויטי