שם המחבר: ליטל שמר חיים

"אני חייב להגיד לך שעדיין לא הצלחתי להבין מה את בדיוק עושה", אמר לי חבר ותיק שפגשתי לאחרונה. "אם את לא יודעת להעביר את המסר בעשרים שניות", הוא הוסיף, " כנראה שאת בבעיה עם השיווק". "אבל מה לא ברור?" התקוממתי, "אני עוזרת לאנשים ללמוד לעשות שינוי בחיים, בעזרת פסיכולוגיה חיובית ומצלמה". כל כך התרגלנו למסרים שטוחים, הרהרתי אז בעצב. המוח הצרכני העכשווי התרגל לנוסחאות תקשורתיות פשוטות והודף כל מורכבות ומאמץ אינטלקטואלי.

"אני עוזרת לאנשים ללמוד לעשות שינוי בחיים, בעזרת פסיכולוגיה חיובית ומצלמה…" – אבל לא על בהירות המסר השיווקי אני מתעכבת פה ביני לבין עצמי, אלא דווקא על המקום שאני תופסת בתהליך. הרי אפשר ללמוד לעשות שינוי בחיים בלי מצלמה, לא מוכרחים לשלוט בעקרונות הפסיכולוגיה החיובית לצורך כך, וניתן, כמובן, לעשות את זה בלעדיי, ולגמרי לבד. אם כך, בשביל מה צריך את השיטה שפיתחתי? בשביל מה צריך אותי?

סרבני למידה עצמית

אכן, ישנם אנשים שמחוללים בעצמם, ובכוחות עצמם, שינויים וצמיחה אישית. הם עושים את זה לגמרי לבד, ולא זקוקים למסגרת חיצונית שתגדיר עבורם מטרות ודרך. אבל לרוב קשה להיות לבד בתהליכים הללו. לרוב קשה להיות לבד, נקודה. יותר קל להיות עם אחרים, ובמיוחד במצבים שבהם אין משהו מוגדר לגמרי לעשות.

כל אחד יכול לחשוב מה קורה לו כשהשגרה פוסקת, כשסדר היום הרגיל נעדר. בלי מטלות, גירויים ומשובים חיצוניים, שמגדירים את יעדי העשייה ושמארגנים את תשומת הלב, מחשבות השעמום נודדות לפעמים למקומות מאיימים. ברגעי השקט התמים לכאורה, דאגות ומחשבות שליליות עלולות לתפוס פתאום את מרכז התודעה.

מה אנשים עושים עם ה- "לבד" נטול המטרה? מה עושים כשאין שום משימה שמכוננת את המחשבות? אפשר, למשל, להתמכר לפייסבוק, להעביר שם את הזמן, ולהציף את התודעה בים של מידע וגירויים. זה בודאי עוזר להסיח את הדעת, להפיג את השעמום או את החרדה. אבל פייסבוק ודומיו לעולם לא יוכלו, וגם לא נועדו, להיות כלי שמרחיב באמת את עולמנו, שעוזר לצמוח ולהתפתח, פשוט כי אין שם שום דבר שתורם למטען היכולת.

כידוע, אני מתייחסת לזהות של אדם על פי אוסף היכולות שלו, ומודדת את היכולת על פי עשייה. התפתחות, צמיחה אישית ושינוי הנם הרחבה של היכולת, וכדי ליצור אותם, אין ברירה, צריך ללמוד. וכדי ללמוד? צריך להתרכז ולהתמודד עם מידע חדש ומורכב על העצמי ועל הסביבה. אבל כל אחד, גם מי שיש לו משמעת עצמית מופלאה, עלול להיסחף במחשבות, ולהסיח מהן את דעתו, למשל בעזרתו האדיבה של פייסבוק, במקום להתרכז.

קשה ללמוד. הלימוד מתרחש רק בדרך הקשה, והיא קשה כי צריך להתרכז, לשלוט בתודעה, לפתח משמעת, להתמודד עם מידע מורכב, לתרגל מיומנויות, לרכוש הרגלים חדשים, ולזהות הזדמנויות בכל אתגר. על כן, לא פלא שיש בינינו כל כך הרבה סרבני למידה עצמית. הם רוצים ללמוד, אבל לעת עתה, קשה להם לעשות את זה לבד, והם מעדיפים שיהיה להם מורה. הם פשוט זקוקים לו כדי ללמוד.

קיצורי דרך

כדי להיחשף לעולם הפסיכולוגיה החיובית צריך רק חבר אחד, ששמו – גוגל. התכנים של הפסיכולוגיה החיובית נגישים כל כך באינטרנט, במאמרים, בהרצאות מצולמות, בספרים דיגיטאליים. אפשר לצרוך מאות שעות של תוכן מקוון, לקבץ עקרונות וכלים מעשיים, ולהתחיל ליישם.

למעשה, שיטות ההתערבות שנוצרו כתוצאה מהמחקר האקדמי בפסיכולוגיה החיובית מחלחלות להרבה תחומים בחיים. גם מי שלא טרח להתעדכן באופן אישי ברעיונות שצמחו בתחום, ומי שלא משתתף באופן פעיל בתהליכי ייעוץ המתבססים על הרעיונות הללו, מושפע מהם בוודאי דרך הארגונים שהוא משתייך אליהם, בעבודה או בחינוך.

הרעיונות שצמחו בתחום הפסיכולוגיה החיובית אוניברסאליים, מבוססים על מחקר אקדמי תקף ומהימן, ישימים ואפקטיביים ליצירת שינוי, צמיחה, חוסן נפשי, ורווחה אישית. אבל על פי רוב, הם אינם תפורים לפי מידה. איך אפשר להתאים רעיונות גדולים אל שאלות אישיות וייחודיות לנסיבות חייו של כל אדם? כשמורכבות החיים הולכת וגדלה, כששעות העבודה מתארכות, כשהצרכים האישיים והמשפחתיים מתרחבים, וכשהפנאי הופך למושג תיאורטי כמעט, נדרש איזשהו קיצור דרך, כדי למצוא פתרונות יעילים, כאן ועכשיו.

קיצור הדרך קורה מעצמו במפגש האישי עם תלמידים. כשאנחנו "אחד על אחד", אני מביאה בחשבון את מטען היכולת של התלמיד העומד מולי, ומצמצמת את עושר הידע אל מה שהוא זקוק לו, ואל מה שיכולתו מאפשרת לו לקבל, כאן ועכשיו. אנחנו לא תמיד יודעים מראש באילו סוגיות ניגע, אבל הסוגיות הרלוונטיות עולות עד מהרה, ומתוך מגוון הידע והכלים, נמצא מענה מתאים.

שליטה בתודעה

נשארה שאלה אחת פתוחה – "למה עם מצלמה?" אני יכולה למנות הרבה מאד יתרונות של המצלמה ככלי לימוד, וכנראה שאעלה את כולם על הכתב בהרחבה בעתיד הקרוב. לעת עתה אתייחס רק ליתרונות שקשורים לענייננו כאן, כלומר, תשובות המצלמה לסרבנות הלמידה ולצורך בקיצורי דרך.

תלמידים מסתובבים עם מצלמה ומתמודדים, כל אחד בדרכו, עם הנוף שבדרך. מבחינתי, נוף הוא נקודת מפגש בין היכולת המצויה בידו של אדם לבין ההזדמנויות החולפות בדרכו. בעזרת המצלמה קל להבחין במצבים שבהם החשיפה לנוף אינה מבטאת או מרחיבה יכולת, אלא מצביעה בברור על סוג של סרבנות למידה.

יש אנשים שמתעלמים מהנוף, או שהם מדחיקים אותו, כלומר, לא רואים אותו בכלל. אלו שיכולתם קפאה ואינה מתפתחת עוד, רואים תמיד את אותו הנוף. דעתם מוסחת והזדמנויות חדשות אינן מגיעות כלל אל תודעתם. המוח שלהם עיוור לכל אחד מחלקי הנוף: היכולת – מה לעשות עם המטען שברשותי, וההזדמנות – מה לעשות עם מה שפגשתי.

אנשים אחרים נוטים לשלול הזדמנויות במגוון צורות: מסרבים להגיב להן, טוענים שזה בלתי אפשרי, ממעיטים בערכן, רואים בהן אך ורק חסרונות, ועוד. הם הודפים את ההזדמנויות בנוף שמולם, מצמצמים אותן אל מידה פחותה של יכולת, וכך משבשים למידה והתפתחות.

בדרך כלל, סרבנות למידה לא מאפיינת אנשים רק בשיעורי צילום. הדחקת הנוף והדיפת הנוף בצילום הנן דוגמאות להרגלים רעים של המוח, שבאים לידי ביטוי בשלל מצבים בחיים. מתוך ההתנסות בצילום, המשוב האוטומטי שהמצלמה נותנת, החשיפה לתצלומים של אחרים, וכמובן, בלי שעות ארוכות של דיבורים, מתקצר תהליך ההבנה וההפנמה של התופעות המזיקות הללו. כך מתחזקת השליטה בתודעה, בקשב, בתשומת הלב, וניתן ללמוד להפעיל אותה גם בשדות אחרים בחיים.

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

הייתה תקופה קצרה ומוזרה שהיה לי חשוב מאד לקבל ביקורת עבודות. יום אחד מצאתי את עצמי בשיחה עם מבקר, דמות שאולי נחשבת למובילה בשדה הצילום במחוזותינו. ביקשתי ביקורת וקיבלתי מנה גדושה. וכך נאמר לי: "אפשר לראות היטב את השליטה שלך בכל רזי הטכניקה, ואת האופן שבו הקומפוזיציות מופלאות בדיוקן, אבל התמונות יפות מאד, יפות מדי בשביל להיחשב למעניינות בשדה האמנות".

הייתי מופתעת. אפילו מופתעת יותר מאותו מבקר, שכל כך התפלא שלא ברחתי ממנו בבכי. שמחתי במשוב, ובעקבותיו התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למשל, האם אני מצלמת רק כל מה שיפה, או מצלמת יפה כל מה שרק…? מה מעידות הבחירות שלי בצילום על מי שאני או על מי שאני רוצה להיות, ואיך הן משפיעות על מי שאני עתידה להיות בשדה הצילום?

כל דימוי שאי פעם אפיק ממצלמתי הקודחת, מישהו כנראה כבר צילם את זה קודם. גם בצלילה אל אוקיאנוס המחשבות הקיומיות, אני תמיד מוצאת במרחק נשימה מישהו שכבר חשב על זה קודם. וכך, כשם שאני מוצאת הדהוד למחשבות הויזואליות שלי כמעט בכל מקום ברשת שבו המצלמים משתפים, כך גם השאלות הגדולות מבצבצות כמעט בכל ספר באוסף המשתבח שלי.

לעת לילה, אני מדפדפת בספרו הנפלא של חיים שפירא "מחשבות לעת לילה". כאן מנסה שפירא, בקלילותו האופיינית, לענות על אותן שאלות גדולות, בעזרתם של קירקגור, שופנהאואר וניטשה. נזכרתי במנת ביקורת העבודות המדוברת, כשקראתי אצל שפירא על קירקגור, המספר על שני ציירים: "אחד מצייר רק את מה שיפה בעיניו, והאחר הופך כל מה שהוא רואה לציור יפה. מי מהם, שואל קירקגור, צייר טוב יותר?"

הציור פה, הוא כמובן, רק מטאפורה לאופן ההתבוננות, וקירקגור, הפילוסוף האקזיסטנציאליסט מדנמרק של המאה התשע עשרה, כנראה לא התכוון להכריז מה יותר נכון, אלא להאיר את משמעותן של הבחירות השונות, שאפשריות לכל אדם. הבחירה בהתבוננות המקבלת את הכל, כל מה שהוא, כפי שהוא, ללא שיפוט או התנשאות, היא בחירה בדרך יפה ועשירה יותר בהזדמנויות.

הגישה של קירקגור מחלחלת גם לתוך השיח במפגשים שלי עם תלמידים, כאשר אנחנו משוחחים על המונח "מרחב ההזדמנויות". זהו מונח שניסחתי בהשראת כתיבתו של הפסיכולוג רפי יעקובי, ששורשי גישתו ביחס ליכולת הבחירה העמיקו בוודאי גם אל הפילוסופיה של קירקגור. ובכן, מהו מרחב ההזדמנויות בצילום?

אפשר לצלם כל דבר: אנשים, בעלי חיים, נופים, חפצים דוממים. כל אובייקט הוא הזדמנות לבטא את היכולת שלי בצילום, אופן ההתבוננות הייחודי לי והפרשנות האישית שיוצקת משמעות לתוך המסגרת. אני עושה את זה בקלות עם המצלמה, אולם גם בלעדיה, כל אדם שאני פוגשת, אירוע שנקלעתי אליו, בין אם הוא חיובי או שלילי, ואפילו כל חפץ, מהווים הזדמנות ללמידה, ביטוי יכולת, ואף הנאה, שצירופן מרחיב את עולמי וממלא אותו במשמעות.

כאשר אני משוטטת בטבע או בעיר אני נחשפת לאינסוף גירויים. כל גירוי הינו תצלום פוטנציאלי. אבל אני בוחרת להגיב רק לגירויים מסוימים, ולהתעלם מכל האחרים. חופש הבחירה להגיב לגירוי מסוים ולהפיק ממנו את המקסימום, הנו עדות ליכולת שלי בצילום. ויתור על החופש הזה, על שיקול הדעת הכרוך בו, ייצר בוודאי תצלומים שגרתיים, צפויים מראש, מיותרים.

מה הגירוי המתאים עבורי בכל רגע ורגע? אין לכך תשובה אחת. אני עדיין מתרגלת את היכולת לנפות את הגירוי הרצוי משלל הגירויים. גם אין מנוס מסריקה מתמדת של הנוף, לאיתור הגירוי שהולם את היכולת שלי ומאפשר לה ביטוי מרבי. מבחינה זו, נוף חיי אינו שונה מהנוף המצולם. במהלך היומיום מתנגשות זו בזו הזדמנויות רבות, ממגוון תחומי החיים, ועלי לזהות את ההזדמנות הרלוונטית, שהיא הדבר שהכי כדאי לי לעשות בכל רגע נתון.

בהקשר הזה, אין צילום יפה או לא יפה. גם אין צילום יפה מדי (לתשומת לבך, מבקר אמנות נמרץ). בכל רגע יש רק הזדמנות רלוונטית. האמנות שלי, ולמעשה של כל אדם, היא פריסת מניפה רחבה ביותר של תפיסה, סריקה מתמדת ובחירה. הגירוי הרלוונטי הוא זה שתופס את הקשב שלי, והוא המקום שבו אעצור ואנסה להבין. כשמתרחשת חווית תפיסה שמרתקת את הקשב שלי, אני מטמיעה אותה בדרך הצילום, ומגייסת את כל היכולת והאמצעים הטכנולוגיים שבידי, כדי שיבטאו את אותה חוויה באופן המדויק ביותר. הצילום רק אורז את החוויה באופן שמאפשר לי ולאחרים לשחזר אותה שוב ושוב, ממש כפי שהמילה הכתובה מאפשרת לחזור ולהתמקד שוב ברעיונות מופשטים.

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

לאחרונה התארחתי בתוכנית הרדיו "מבהקים", אשר מתמקדת בעולם הצילום הישראלי, ובה הצלם והאמן אבשלום לוי מארח צלמים, אמנים, אוצרים, חוקרים ומרצים. שוחחתי עם אבשלום על שיטת הלימוד והצילום התרפויטי שאני מפתחת על בסיס עקרונות הפסיכולוגיה החיובית, ובמסגרת השיח ערכנו ההשוואה בין השיטה שלי לבין שיטות אחרות של טיפול באומנות הצילום, המוכרות בשם פוטותרפיה. השיחה עם אבשלום הייתה הזדמנות נהדרת לחדד את הנושא, ובחרתי להביא שוב את עיקרי הדברים, שהועלו בתוכנית ובתחקיר המעמיק שקדם לה.

יכולת
היכולת היא מושג מפתח בחשיבה שבבסיס שיטת הצילום התרפויטי שפיתחתי. הזהות של כל אחד בנויה מאוסף גדול של יכולות. כדי לדעת מי אתה באמת, באופן מדויק, בלי שיפוטים מעוותים, אתה צריך להסתכל על מה שאתה עושה. עשייה היא מדד מהימן ליכולת. כשמדברים על התפתחות ועל צמיחה אישית, בעצם מדברים על הרחבה של היכולת שמעצבת את הזהות.
בצילום קל להגדיר ולמדוד יכולת, היא ממש משתקפת בתצלומים ובהזדמנויות שבתוכם. במהלך זמן הצילום אפשר ללמוד הרבה על עצמנו, ועל מה שנדרש מאיתנו כדי לרכוש יכולת וכדי להרחיב אותה, ולא רק בתיאוריה אלא ממש באופן מעשי. כשאני מפגישה תלמידים עם המצלמה, יסודות הצילום הופכים לאמצעי המחשה. בכל פעם שאני מוסיפה עוד נושא ועוד מיומנות בצילום, זה משמש לגירוי המחשבה ולהתנעת תהליך של שינוי, ועם הזמן, רואים גם תוצאות בתחומים אחרים בחיים. אני אומרת שמתחילים ללמוד איך לעצב חיי יומיום מאושרים, באותה טבעיות שבה מפיקים תצלומים יפים.

פסיכולוגיה חיובית
הפסיכולוגיה החיובית היא תנועה מחקרית צעירה בתחום הפסיכולוגיה, שעוסקת כעשרים שנה בחקר האושר ובהיבטים של הצלחה בקרב אנשים וארגונים. החידוש בפסיכולוגיה החיובית הוא הבחירה לחקור ולטפח חוסן נפשי, חוזקות וכישרונות באוכלוסייה נורמטיבית, להבדיל מהפסיכולוגיה הקלאסית שמתמקדת בחקר של סימפטומים וטיפול בהפרעות נפשיות. בתור תנועה בת זמננו, הפסיכולוגיה החיובית משתלבת עם המגמות התרבותיות, ואני טוענת שניתן ליישם את העקרונות שבה בשגרת החיים, תוך שילוב עם דיסציפלינות אחרות, למשל צילום.
כולם יודעים כמה הצילום זמין בקהל הרחב. המדיום הזה הפך לנגיש ושימושי בסדר היום של חלקים כל כך גדולים בחברה, ופה עולה אפשרות חדשה, הייתי אומרת שאפילו אפשרות מפתה, עבור כלל האוכלוסייה, ולאו דווקא למי שפועל בשדה האומנות או המדע. בנוסף לעובדה שהצילום הוא כלי לתיעוד ופנאי, הוא יתחיל להיות שימושי גם ככלי משמעותי ללימוד ולהתפתחות של כל אחד ואחד.
השיטה שלי לצילום תרפויטי, היא אולי הראשונה בעולם שבה מתורגמים עקרונות הפסיכולוגיה החיובית ללימודי צילום, אבל מובן שלא אני הראשונה שהגיתי את הרעיון של שימוש במצלמה בתהליכים אישיים. להבדיל מצילום תרפויטי שבו אני עוסקת, בשנים האחרונות צומח תחום חדש שנקרא פוטותרפיה, והוא בעצם משתייך לתחום הטיפול באומנויות, כשהדגש פה הוא על המילה טיפול.

לימוד לעומת טיפול
ההבדל המהותי הראשון בין הגישות הוא לימוד לעומת טיפול. השיטה שאני מציעה לא מתקיימת בכלל במסגרת טיפולית. לעומת זאת, פוטותרפיסטים פועלים לעתים עם אוכלוסיות מיוחדות, ומטפלים למשל במוסדות בריאות הנפש, חינוך מיוחד, נוער בסיכון, ועוד, והתוכניות שלהם משתלבות עם מערך שלם של התערבות טיפולית. הצילום התרפויטי לא נועד לטיפול, אלא ללמידה של אנשים באשר הם, והלמידה היא שמחוללת שינוי. אני חושבת שבגלל שהצילום התרפויטי פונה אל הקהל הרחב, ולא אל נישות טיפוליות, התרומה וההשפעה שלו יהיו גדולות מאד. זה כמובן לא אומר שהגישה לא מתאימה גם לאוכלוסיות מיוחדות.
עוד הבדל בין השיטות קשור למקום שממלאת הנוכחות של מדיום הצילום בתרבות שלנו. בפוטותרפיה מתבססים על התכונות של המצלמה, שלכאורה רואה, בוחרת דימויים ומתעדת אותם בזיכרון. המטופל יכול לבטא דרכה משהו רגשי מנקודת המבט שלו, בכלים שמוכרים לו. המטפל יכול להשתמש בשפת הצילום כדי ליצור ביטוי לא מילולי, ולעקוף הגנות פסיכולוגיות. כך שבפוטותרפיה הדימויים עצמם הם שעומדים במרכז השיח הטיפולי. אבל להבדיל ממסורת הטיפול באומנויות, שבה צילום יוצר שיח חווייתי ורגשי, ומציף רבדים סמויים בעולם המטופל, בפסיכולוגיה החיובית תהליך הצילום עצמו הוא שדה אימונים למוח, והאימון מאפשר רכישת יכולת ועיצוב זהות, ומשפר התבוננות, זיהוי הזדמנויות, ועוד.
כפי שציינתי, בפוטותרפיה משתמשים בחומרים הצילומיים. לפעמים הצילום מתבצע באופן פעיל בתוך הטיפול, על ידי המטפל או המטופל, ולפעמים משתמשים בצילומי משפחה או בצילומים אחרים שהמטופל מביא עמו. צילומים אלו יכולים לשמש כגירוי השלכתי, והשימוש בגירויים השלכתיים בטיפול הוא עניין ותיק מאד בקליניקה של הפסיכולוגיה הדינאמית המסורתית, כשהמטרה היא להתבונן במציאות הפנימית של המטופל, ולעבד מתוכה תובנות בנוגע למציאות החיצונית. לעומת זאת בצילום תרפויטי הבסיס הוא, כאמור חווית הצילום ופעולת הצילום.

מפגשי הלימוד
כאן המקום לתאר איך נערכים מפגשי הלימוד. המפגשים אינם בקליניקה או בכיתה, אלא בשטח, אחד-על-אחד או בקבוצה קטנה, כשכל מפגש נערך במשך 2-3 שעות, בתדירות בין אחת לשבועיים ועד אחת לחודש. במפגשים לומדים את כל יסודות הצילום, ודרכם נחשפים באופן מעשי לפסיכולוגיה חיובית, ומצטיידים בכלים שניתן ליישם גם מחוץ למפגשים עצמם, ומחוץ לפעילות הצילומית.
בסוף כל מפגש אני מגישה לתלמידים את חומר השיעור בכתב, לחזרה והעמקה נוספת בבית. מדובר במושגים חדשים ולמעשה בשפה חדשה שהם רוכשים במשך הלימוד. בנוסף, הם מקבלים גם תרגילי בית בכתיבה, שהם חובה לקראת המפגש הבא, וגם הפניה לחומר קריאה נוסף להעשרה. במידת הצורך, ובתיאום מראש, מנהלים בין המפגשים גם מפגש מרוחק בסקייפ, לעזרה ותמיכה בתרגילי הבית.

מיזוג עולמות התוכן
אני רוצה להתייחס, לסיכום, למיזוג בין שני עולמות התוכן, הפסיכולוגיה החיובית והצילום, והאופן שבו האינטגרציה מעשירה כל אחד מהם.
מנקודת המבט של הפסיכולוגיה החיובית, כמו שציינתי קודם, התחום מתמקד בחקר האושר ובהיבטים של חוסן נפשי והצלחה. יש פעילות מחקרית רבה באקדמיה, ובנוסף, יש עוסקים בתחום שמפתחים שיטות ייעוץ והתערבות, שנועדו לשפר את החיים של אנשים נורמטיביים, שלא סובלים מהפרעות נפשיות. השיטות מחלחלות לתחומי פעילות מגוונים, למשל חינוך וניהול, ולעתים משפיעות על החיים שלנו, גם אם אנו לא משתתפים באופן פעיל בתהליך ייעוצי. היות שיצירת דימויים הפכה בתרבות שלנו לפעולה כל כך יומיומית מוכרת ונפוצה, הצילום יכול אולי לשמש כתשתית, עם ערך מוסף ייחודי, בלמידה ויישום של עקרונות הפסיכולוגיה החיובית, גם באופן סמוי.
מנקודת המבט של עולם הצילום, אני רוצה לומר שהאופטיקה הפיזיקאלית והדיגיטאלית תרמו לאורך ההיסטוריה להבנת העולם ולהרחבת הגבולות הנתפסים שלו. מצד אחד, טלסקופים אפשרו לבני האדם לגלות גלקסיות אחרות, ולחקור את החלל האינסופי. מצד שני, מיקרוסקופים תרמו את חלקם לגילוי ומחקר של חלקיקי החומר הזעירים ביותר. בימינו, אנשים רבים מחזיקים בידיים את האופטיקה שבתווך: מצלמות דיגיטאליות, עדשות רחבות וצרות, חיישנים רגישים ואמצעי עיבוד ממוחשב. כל אלה מאפשרים למשתמשים לצפות בעולם בדרך חדשה, שונה מזו שהעין האנושית מאפשרת. הצילום יכול לשמש כיום כאמצעי להרחבת עולמו של הפרט, ולעזור לו להכיר יותר את עצמו בהקשרים שונים, והחיבור עם רעיונות מעולם התוכן של הפסיכולוגיה החיובית יכולים לסייע ולקדם את השימוש בצילום ככלי לחקירה ולימוד עצמי.

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

כהרגלי, אפתח בווידוי חושפני: מי שמתבונן בי מהצד, ובוחן את האופן שבו אני עוסקת בצילום, מגלה שאני עסוקה בכך כמעט כל הזמן. אני מצלמת, עורכת ומתעדת, אבל בעיקר מדברת, כותבת, וקוראת צילום. נדמה שאני נהנית מכל רגע, ומה רע בכך? הרי אני מטיפה גם לאחרים לעשות את מה שהם אוהבים ומוכשרים בו. אבל המציאות לא באמת כזו נהדרת, כפי שהיא יכולה להצטייר כאן. ישנן חוויות בצילום, שאני לגמרי לא נהנית בהן, וגם לא ממש קל לי להתוודות על כך.

קחו למשל את הקשר השנוי במחלוקת שיש לי עם אוסף הדימויים שאני בונה לעצמי בשנים האחרונות. האוסף הזה אמנם הולך ומשתבח, אבל מרוב שנהניתי להעשיר אותו, לא שמתי לב איך הוא השתלט לי על החיים. צילמתי עשרות אלפי דימויים, ואם הייתי מחליטה להתייחס לכל אחד ואחד מהם, להתבונן, לערוך, לתעד ולפרסם, הייתי צריכה להקדיש לכך את כל משאבי הזמן שלי, עד שלא היה נשאר לי זמן לאכול, לשתות ולחיות. לפעמים זה באמת מה שקורה לי. אני מתכוונת רק להציץ בספריית התמונות המחכות לטיפול במחשב, ומגלה שביליתי בה כמה שעות, במקום לעשות דברים אחרים, דחופים וחשובים. אומרים שכשנהנים הזמן עובר מהר, אבל אני בעצם בכלל לא נהנית כשאני מטפלת באוסף התמונות. אני לחוצה להספיק הרבה, עייפה מהכמויות הנערמות, מתרוקנת מכוחותיי, ולא יכולה להפסיק.

האם זו תשוקה? האם זו אובססיה? אולי אני "וורקהוליסטית" בצילום? האם אפשר גם ליהנות וגם לסבול באותה עבודה? איך אפשר להסביר חוויות חיוביות ושליליות שמתקיימות יחד באותו העיסוק? השאלות מהדהדות, ומסתבר שלא רק אצלי בראש.

לאחרונה נתקלתי בפוסט מרתק, בבלוג האקדמי של פרופ' אורן קפלן, דיקאן בית הספר למנהל עסקים במכללה למנהל. קפלן כותב על מעורבות ותשוקה בעבודה, ומעלה שאלות דומות, על ההבדלים בין תשוקה לבין התמכרות בעולם התעסוקתי. הוא סוקר בגובה העיניים אוסף של ממצאים מחקריים (הכולל, בין השאר, את פרסומיהם של M. J. Gorgievski & A. B. Bakker, S. Shane, R. J. Vallerand, W. Schaufeli) ומגדיר היטב את ההבדלים בין המושגים.

האבחנה בין מעורבות גבוהה בעבודה לבין וורקהוליזם חדה למדי. שני המושגים מייצגים, אמנם, ביטוי של מוטיבציה בעבודה, שנראית מהצד כתשוקה והישגיות בעבודה. אבל ההבדל המהותי הוא שבוורקהוליזם אין "כיף", הרכיב הרגשי החיובי של ההתמסרות נעדר ממנו. לעומת זאת במעורבות גבוהה קיים רגש חיובי, ואין דחף כפייתי לבצע משימות.

כשאדם חווה מעורבות בעבודה, הוא חווה תחושה אנרגטית, חיבור רגשי לפעילות, התמסרות, מרץ, התלהבות, משמעות, השראה, גאווה ואתגר.יש לו שליטה על הפעילות הנחשקת, וזו תופסת חלק משמעותי מזמנו, אך לא משתלטת על תחומי חיים אחרים. עובדים בעלי מעורבות נהנים מחוסן ועמידות, בריאות פיזית ונפשית טובה לטווח הארוך, וקשרים בין-אישיים טובים יותר.

לעומת זאת, אצל הוורקהוליסטים, התשוקה לפעילות היא אובססיבית, והיא גוזלת חלק לא פרופורציונאלי בזהותם, עד כדי קונפליקט עם תחומי חיים אחרים. הוורקהוליסט לא רק נוכח זמן ממושך בעבודה, אלא גם מתקשה להיפרד ממנה, חושב על העבודה גם בנסיבות אחרות, ופועל מתוך דחף פנימי בלתי נשלט. וורקהוליסטים הם עובדים מסורים שמשקיעים בעבודה, אבל הם נידונים לשחיקה מוגברת, הם לעתים פרפקציוניסטים, נוקשים, יוצרים קונפליקטים בין-אישיים, והם פגיעים יותר מבחינת בריאות גופנית ונפשית.

מדוע האבחנה בין חוויית המעורבות לבין וורקהוליזם כה חשובה? ראשית, אין מנוס מלחזור אל הוידוי שלי. עלי להבין שהעיסוק בצילום מייצר עבורי חווית מעורבות, אך הטיפול בתמונות הוא כנראה גם סוג של התמכרות, וכנראה ששני החלקים הללו יכולים לחיות בתוכי יחד בשלום. שנית, זוהי אבחנה חשובה בהקשר ל"חוויית הזרימה" (Flow) שבה אני עוסקת במהלך שיעורי הצילום, ושאולי תלמידיי הוורקהוליסטים טועים לחשוב שהם חווים.

"זרימה" היא מונח שהוטבע לראשונה ע"י החוקר Csikszentmihalyi כבר בשנות הששים, והוא אחד המרכזיים בעולם התוכן של הפסיכולוגיה החיובית. זוהי חוויה שנוצרת כאשר אדם מעורב מאד במשימה מסוימת, שבה יש איזון בין המיומנויות שהוא מפגין לבין האתגרים שהמשימה מציבה בפניו. בחוויית הזרימה מתרחש שינוי בתפיסת הזמן, אשר חולף במהירות, אין שום תחושה של מצוקה או לחץ, והמיקוד של האדם הנו כלפי חוץ. אוסף מצטבר של חוויות זרימה תורם לתחושת הרווחה האישית, ובטווח הארוך מביא להישגים ולשגשוג אישי.

מונחים ביסודות הצילום משמשים אותי כמודל להסבר ולהמחשה של מושג " הזרימה". בצילום, אנו פוגשים נוף, שהוא למעשה נקודת מפגש בין מרחב ההזדמנויות שבו אנו מתנהלים, לבין מטען היכולת שאנו נושאים עמנו. אנו נחשפים אל הזדמנויות ומגיבים בגבולות היכולת. גירויים ש"גדולים עלינו" מבחינת היכולת, ולא ברור כיצד נתמודד עמם, יוצרים חרדה. נניח שהצללים האטומים שבצילום מייצגים צד זה. באופן דומה, הגירויים ש"קטנים עלינו", ומתסכלים אותנו מחוסר אתגר ומשעמום, הנם החלקים השרופים בצילום.

במד החשיפה שבמצלמה, אנו מחפשים נקודת איזון בין האזורים האטומים לבין האזורים השרופים. אפשר לחשוב על נקודה תיאורטית זו כנקודה שבה קיים איזון בין היכולת לבין גודל האתגר: איזון בין שעמום לחרדה. כאן אנו חווים תחושת זרימה: כאמור, חוויה של שקיעה מוחלטת בעשייה, עד כדי אבדן תחושת הזמן, וחוויה של סיפוק מתמשך. הזרימה תורמת למעורבות, להנאה, לתחושת שליטה ולערך עצמי. כל אלו ממלאים את החיים במשמעות ובעוצמה, או במילים אחרות: באושר.

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

באפריל 2014 התארחה ליטל שמר חיים בתכנית הרדיו "מבהקים"
ושוחחה עם הצלם והאמן אבשלום לוי על צילום תרפויטי ופסיכולוגיה חיובית.
התכנית, ששודרה בזמנו בשידור חי ברדיו האינטרנטי "החיים הטובים",
התמקדה בעולם הצילום הישראלי, ובה התארחו צלמים, אמנים, אוצרים, חוקרים ומרצים.

ניתן להאזין כאן להקלטת התכנית. (הראיון עם ליטל שמר חיים בדקות 02:10-21:15)

 

מתוך הראיון:
"אני חושבת שאני היחידה בעולם שעוסקת בתחום הזה, אני לא שמעתי על מישהו שחיבר פסיכולוגיה חיובית עם צילום, ובוודאי לא את המושגים שהגה רפי יעקובי יחד עם צילום, אבל אני חושבת שאני לא אמשיך להיות היחידה לנצח, כי הפסיכולוגיה החיובית כל כך הופכת להיות חלק מהתרבות שלנו, אנחנו נכנסים ורואים את זה במוסדות חינוך, אנחנו רואים את זה בניהול, כל אחד מאיתנו מושפע מהדיסציפלינה הזאת, והחיבור עם צילום, גם הוא… הרי כולם מצלמים, כולם משתמשים במצלמה, ואני חושבת שזה איזשהו חיבור טבעי, ויהיו עוד הרבה שימושים שבהם רעיונות פילוסופיים ורעיונות אקדמיים יתחברו לעולם העשייה דרך צילום."

צילום: אבשלום לוי

ניתן להאזין לראיון עם ליטל שמר חיים, ולתכניות "מבהקים" נוספות, גם בבלוג של אבשלום לוי.

עוד מהתקשורת: ראיונות וכתבות