כבר שנים רבות שאני אוטודידקטית בצילום, ותמיד העסיקה אותי השאלה: איך להשתפר בתור צלמת. מן הסתם, ניסיתי להרחיב ולשכלל את היכולת באמצעות התבוננות בתצלומים. למשל, אם תכננתי לטייל במקום מסוים, הייתי מנסה לאתר את המקום בעבודות של צלמים אחרים. אין קל מזה, כידוע: מנוע חיפוש התמונות בגוגל מאפשר לאתר תמונות בהצלחה סבירה, בפליקר וברשתות חברתיות אחרות יש גישה למיליוני צילומים, והארכיונים של חברות המיקרו-סטוק המסחריות מציפים באלפי תמונות באיכות גבוהה במיוחד.
גם לפני עידן הפס הרחב באינטרנט, והמהפכה שחוללו הרשתות החברתיות, יכולתי למצוא בקלות תצלומים: בספרים, במדריכי טיולים, ואפילו בחנויות המזכרות, אותן "מלכודות תיירים" שמציעות עבודות של צלמים מקומיים, שמבלים את חייהם בלכידת הרגע והאור המושלם. כך נחשפתי לתמונות רבות, ומתוכן תמיד יכולתי לזהות, במין תחושה מיידית וברורה של "אהה!", את התמונות שהייתי מאד רוצה לצלם בעצמי. החשיפה לתמונה מוצלחת עוררה בי, מאז ומעולם, רגש מובהק ומובחן. בסופו של דבר, התחלתי להפעיל את אותו אבחון רגשי אוטומטי גם על התצלומים הפרטיים שלי.
האם זה עזר לי להשתפר בצילום? לא ממש. למרבה המזל, כלי הלמידה שלי כללו במשך השנים גם ספרי הדרכה מצוינים, מאמרים מקצועיים, ופה ושם גם בילוי עם צלמים מנוסים. מכל אלו למדתי איך להתבונן בתצלומים, ואיך להבחין במציאות הצילומית, ובכל האלמנטים שמרכיבים אותה: הקומפוזיציה, רווית הצבעים, חדות וטשטוש, תנועה והקפאה, פרטים ורעש, ועוד. התחלתי להבדיל בין אותה תגובה רגשית ("אהה!") לבין התפיסה של חלקי הצילום, הבונים יחד את המציאות הויזואלית שמונחת לפני.
ומהי אותה מציאות? שאלה זו העסיקה כנראה גם את הצייר הסוריאליסטי רנה מגריט. אחד מציוריו, שהתפרסם לפני קרוב ל-80 שנה, נקרא "בגידת הדימויים" , ובו מופיעה מקטרת, ותחתיה הכיתוב בצרפתית: "Ceci n'est pas une pipe" – זו אינה מקטרת. מגריט הראה בפרדוקס הזה שגם כאשר מייצגים אובייקט באופן ריאליסטי, מדובר עדיין רק בייצוג של האובייקט, ולא באובייקט עצמו: כך, זו לא מקטרת, אלא רק ציור של מקטרת.
ייצוג המציאות אינו נחלתם הבלעדית של הציירים הסוריאליסטיים, כמובן. ברור לכל, שכולנו, בכל רגע, מייצגים באופן זה או אחר את המציאות במוחותינו. אנשים קולטים בחושים פיסות של מציאות, ובמוחם נבנה ייצוג המבוסס גם על תחושות אישיות. אני לדוגמא, מאז ומתמיד, ברגע שראיתי מולי מישהו, מיד כבר הייתה לי דעה מוצקה לגביו, והתייחסתי לדעה שלי כאילו היא המציאות עצמה. בדומה להתבוננות המוקדמת שלי בתצלומים, אותה תחושת "אהה!" תמיד עלתה בי. בדיעבד, אני יודעת שטעיתי פעמים רבות, ומה שהאדם שמולי נראה, או אמר, התברר כשונה לגמרי מהעובדות, דהיינו, ממה שהוא עשה. ואם למדתי, בדרך הקשה, שעדיף להתבונן בעובדות לגבי האחרים, אז קל וחומר שלגבי עצמי.
כשם שלימוד צילום מחייב להבחין בעובדות, כלומר, באלמנטים שמרכיבים את המציאות הצילומית, ואי אפשר להסתפק בתגובה הרגשית שהתצלום מעורר, כך הלימוד העצמי מחייב לבחון עובדות הקשורות בעשייה. העובדות הללו (מה אני עושה), מהימנות יותר מאשר אוסף ההערכות הרגשיות והאמונות כלפי העצמי, ורק העובדות יכולות להוות תשתית להמשך בניית יכולת והתפתחות אישית, בכל תחום.
אני מקווה שהיכולת שלי ממשיכה להבנות, לפחות בתחום הצילום. אני משוכנעת שההצלחה לא יכולה לנבוע אך ורק מתוך התשוקה לצילום, או מתוך איזה שהוא כישרון גלוי או מעורפל. הנחיצות ללמוד ולתרגל שימוש באלמנטים מתוך המציאות הצילומית, ולוותר ולו במעט על האבחון הרגשי, הנה מטאפורה שימושית לכל תחום במכלול החיים. צלמים וחובבי צילום שמוותרים לרגע על ה- "אהה!", ולומדים להתבונן בעובדות וכך לטפח את הכושר שלהם בצילום, יכולים להשתמש בשיטה הזו לכל תחום שבו הם מעוניינים לטפח את יכולתם.
ומה כל זה קשור לסוס? זה בכלל לא סוס, זוהי תמונה של סוס. בוודאי גם מגריט היה מסכים שאי אפשר לדהור על תמונת הסוס, אבל אפשר לנסות ולהתבונן בה, מבלי לקפוץ מיד אל האבחון הרגשי. ואם מצליחים להתמיד בתרגול שפת העובדות הצילומית, אפשר אולי לדהור אל אופק חדש בעולם הצילום.