מחשבות חדשות על צילום תרפויטי

איך זה לכתוב טור, כשאימת הדד-ליין מרחפת באוויר? איך אני, המנהלת הבלעדית של הזמן של עצמי, מתמודדת עם אילוצי זמן שמנהלים אחרים? לאחרונה התמודדתי עם השאלות הללו, כאשר כתבתי מאמר עבור ארגון "נשים מצלמות". באותה שעת בוקר שבה ישבתי לכתוב את השורות, שאביא שוב כאן (בגרסה הבלתי ערוכה), ידעתי בדיוק מה השעה, מה הדקה, ומה בדיוק עלי לעשות בכל שנייה ממש, כדי לעמוד בלוחות הזמנים שיאפשרו לאחרים לקרוא את דבריי. בבקרים שכאלה, אני תמיד מודעת לזמן, לכיוונו החד סטרי של השעון, ולמשימות הנערמות לפני בקצב מבהיל, בכל רגע ורגע.

אבל לא כל הבקרים דומים. בבקרים האחרים, המחשב יישאר מאחור, ואני אמלט ממנו החוצה, לצלם. לפעמים לבדי, לפעמים עם שותפה לדרך או עם תלמידה, אבל תמיד, הכל ינוע מעצמו בקלילות רבה, עד שאפשר יהיה לשכוח לגמרי מה השעה. פרקי הזמן של היומן יאבדו משמעות, וזמנים אחרים, שברירים של שנייה, יכנסו אז לתפקיד, בהמתנה לפריים המדויק, לחשיפה הנכונה. כמה חמקמק הוא מושג הזמן, שלובש ופושט צורה, בסוגי הווה שונים, בבקרים השונים בחיי.

לא מזמן נתקלתי במונח "הלם ההווה", שטבע דאגלס ראשקוף, חוקר תרבות בן זממנו. ראשקוף סבור שכולנו שרויים בתסביך נוירוטי, בתגובה לעולם שבו "הכל קורה בבת אחת", בין השאר, הודות לתפקיד שממלאת המדיה הדיגיטאלית בשגרת חיינו. לדבריו, היוונים ביטאו את מושג הזמן בשתי מילים שונות: "קרונוס" ו"קיירוס". "קרונוס" הוא הזמן הגנרי שהשעון מורה. "קיירוס" הוא הזמן האנושי, שאינו קשור ישירות לשעון, אלא לתזמון הנכון עבורנו לעשות דברים. ראשקוף טוען שהעידן הדיגיטלי מרחיק אותנו מה"קיירוס" ומשאיר אותנו רק עם ה"קרונוס", ואנו נוטים לארגן את עצמנו לפי המספרים בשעון, ולא לפי מצב הרוח או התחושה הפנימית.

כצלמת, אני לא מסכימה עם האמירה הזו של ראשקוף. אני חושבת שדווקא בעזרת הצילום, ובזכותו, אני נשארת עם ה"קיירוס", עם הזמן של הדברים, כמו שהם מתאימים לי. בזמן הזה, המותאם לקצב שלי ולמנעד הרגשות, מתעצבת הזהות שלי, נבנה החוסן הנפשי, ושם גם מתגבשים הזיכרונות.

החיבור בין צילום לבין עיצוב זהות ובניית חוסן נפשי, מעסיק אותי ביומיום, במחקר שאני עורכת על הקשר בין צילום תרפויטי לבין עקרונות הפסיכולוגיה החיובית. גיבוש הזיכרונות, כתופעה אנושית, קשור לכך באופן ישיר. אבל אני, כמובן, לא הראשונה שעוסקת בנושא. זמן וזיכרון הנם מושגים מופשטים שהעסיקו דורות של פילוסופים, פסיכולוגים, סופרים ואמנים. גם בעולם הצילום, השיח על זמן וזיכרון הנו רחב ועמוק מאד. הפוסט קצר מלהכיל את עושר הרעיונות ומקורות ההשראה, אבל אני בכל זאת רוצה לשתף שני ציטוטים, שבעיני הפכו לחלק מהמורשת שלנו כצלמים, ולצידם, כמה נקודות אישיות למחשבה.

"מה שהצילום מעתיק לעדי עד, אירע רק פעם אחת", כותב התיאורטיקן רולאן בארת, בספרו מחשבות על צילום (כתר, 1980), "הוא חוזר בדרך מכאנית על מה שלעולם לא יוכל לחזור שנית בממשות". בארת, שמתמקד בכתיבתו בהשפעת הצילום על הצופה (להבדיל מהצלם או המצולם), עוסק בחוויה הרגשית שהצילום מעורר. הוא מפתח שני מושגים בחוויית ההתבוננות: "הסטודיום" – הפירוש התרבותי, הלשוני והפוליטי שעורך המתבונן, ו"הפונקטום" – הנגיעה האישית שפרטים ספציפיים בצילום מעוררים אצלו.

כשאני חוזרת אל כתיבתו של בארת, תמיד עולות אצלי שאלות על חווית הצפייה האישית שלי, בתצלומים שאני עצמי צילמתי. איך משתנה לאורך זמן הפרשנות שאני מעניקה לתצלומים? איך משתנה החוויה האישית שלי בצפייה בהם? ואם יש שינוי, האם הוא הופך לחלק ממהות הזיכרון של אותו רגע שהונצח בצילום? במובן זה, יתכן שבצפייה בצילומים אני מפעילה תהליך של גיבוש זיכרונות מחדש. אולי אין זיכרון מוחלט וחד פעמי של החוויות הויזואליות שתיעדתי בצילום, אלא שהזיכרון ממשיך להתגבש, כעת ובכל צפייה עתידית, ככל שחל שינוי בפרשנות ובחוויית הצפייה.

גם הסופרת והפילוסופית סוזן סונטאג מתייחסת באריכות לזמן שבחיי התמונה. בספרה הצילום כראי התקופה (עם עובד, 1979) היא כותבת: "לאחר שהמאורע נשלם, התמונה תמשיך להתקיים, ותעניק לאירוע סוג של אלמוות (וחשיבות) שבלעדיה הוא לא היה זוכה בו… הצלם ניצב מאחורי מצלמתו ויוצר גרעין קטן של עולם אחר: עולם התמונה המתיימר להאריך ימים יותר מכולנו".

סונטאג עוסקת בקשר שבין המציאות לבין הדימוי המצולם, ונוגעת בסוגיות גדולות וחשובות, מעולם המוסר והאסתטיקה. אולם, בהשראת כתיבתה, אני בוחרת לחשוב על הצילום, דווקא בהקשר אישי יותר, כערוץ ביטוי שהשפעתו על עולמי הפרטי היא זו שתאריך ימים.

המצלמה מאפשרת לי ללקט לעצמי שברי זיכרונות ויזואליים, שישמשו לי אולי כחומר גלם בעיצוב זיכרונותיי, כפי שתיארתי קודם לכן. אולם עצם העיסוק בצילום, מחייב אותי גם ליצור לעצמי מארג חברתי ותרבותי שבאמצעותו אוכל לייצר הזדמנויות לצילום. אני עסוקה גם בלמידה מתמדת, ובפיתוח מתמשך של שלל יכולות, טכנולוגיות, אומנותיות, ובינאישיות, המרחיבות את עולמי.

יתרה מזאת, אני משלבת בסדר היום שלי פעילויות בתחום הצילום, שמעניקות לי חווית "זרימה": שקיעה מוחלטת בעשייה, עד כדי אבדן תחושת הזמן. חווית הזרימה, שהוטבעה לראשונה ע"י החוקר צ'יקסנטמיהאי כבר בשנות הששים, ומצוטטת ע"י כותבים רבים בתחום הפסיכולוגיה החיובית, היא חוויה שתורמת למעורבות, להנאה, לתחושת שליטה ולערך עצמי. כל אלו ממלאים את חיי במשמעות, תורמים לזהותי ההולכת ומתגבשת, ובוודאי גם ליצירת החוסן הנפשי, בתקווה שהללו יאריכו ימים, במה שאולי אפשר לקרוא לו "אושר".

לאחר שנגעתי כאן בסוגי זמן שונים בחוויית ההווה, בקשר שבין עיסוק בצילום לבין יצירת זיכרונות, ובצילום שיוצר עולמות אישיים חדשים, שעתידים להאריך ימים, אני רוצה להביא, לסיום, אמירה מכתיבתו של הסופר איל מגד, שנוגעת בנימי נפשי.

בספרו "סוף הגוף" (ידיעות ספרים, 2012), מעלה מגד זיכרון של שיח, בין המספר לחברו המת: "עם השנים הזמן הופך יותר ויותר למקום, ומקום הופך יותר ויותר לזמן, …עם הזמן, זמן הופך יותר ויותר לסופי, כלומר למשהו תחום, למקום. ומקום, עם הזמן, הופך יותר ויותר למשהו זמני, היינו לסוג של זמן".

שברי זיכרונות והתבוננות בהם, דרך כתיבתו של מגד, חשובים ומרגשים בעיני יותר מהסיפור שהוא עצמו מגולל. אני מתבוננת שוב במקומות שצילמתי פעם, בדרכים המפותלות שבהן הולכתי את עצמי עם מצלמה, ומבינה: לעתים אני מעניקה לשבריר של רגע מקום בחיי הנצח, אבל הנצח הזה מתרחש רק אצלי, ורק כאן, ועכשיו.

(תודה ל"נשים מצלמות" על הבמה ואור הזרקורים).

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

אל תשאלו אותי יותר על ציוד הצילום שלי. אני מצטיידת רק במסגרת, ואין לי דבר בלעדיה. זו לא המצלמה שמאפשרת לי לפרש את העולם. המסגרת היא זו שלוכדת עבורי את מושאי "המחקר הוויזואלי" שלי, ומאפשרת לי לבטא, גם עבור אחרים, את המשמעויות שאני מזהה, ולומר משהו על האופן שבו אני רואה את הדברים.

"מחקר ויזואלי" הוא ביטוי כללי מאד, אולי אפילו נפוח. מה הוא יכול לכלול בתוכו? ככל שאני צוברת וותק בעיסוק בצילום, אני מבחינה שרשימת העניין שלי הופכת למפורטת יותר. היא כבר לא מקיפה רק את הטבע או הטבע האנושי. אני פורטת את נושאי העניין שלי לאלמנטים גרפיים, בסיסיים יותר, כמו למשל: קווים, מרקמים, דפוסים, צבעים, אור וצל. אלו האלמנטים שמרכיבים כל סיפור ויזואלי, והם שמאפשרים גם לפשט אותו, כדי לזקק מסצנת החיים הכאוטית אמירה בהירה וצלולה.

אני חוזרת אל אותם המקומות שוב, אותן פינות רחוב, אותם הנופים, ומגלה בכל פעם מקומות אחרים. הם לא באמת משתנים, אלו אותם המקומות. הם רק מצטלמים אחרת, בכל פעם שאני מגיעה אליהם עם מסגרת שונה, עם שפה משוכללת יותר. ואכן, נדרשת שפה כדי לספר סיפור ויזואלי, וכדי לעורר באמצעותו רגש, הזדהות, עניין, מחשבה או השראה. כמו שפת אם, גם השפה הוויזואלית נרכשת. יש לה אוצר מילים, כללי דקדוק ותחביר, המאפשרים להעביר מסר. כששולטים ברזי השפה, אפשר לספר סיפור, כל סיפור, וגם את הסיפור הפשוט ביותר, באופן מרתק.

אנחנו לומדים לצלם כמו ילדים. מתחילים במלמול, עוברים לשברי מילים, ולבסוף מצליחים לבטא בדיוק את מה שרצינו. כל אחד יכול להתבונן סביב ולצלם גירוי שמעורר אותו. אבל כל עוד לא דוברים את השפה, אפשר להפיק רק מלמול ויזואלי.

ממש כמו ששפה מדוברת עוזרת לארגן את המחשבות ולשלוט בהן, אני מוצאת את המסגרת ככלי לשליטה בכאוס שמסביב. אני שולטת בכל אלמנט גרפי שאני מחליטה לכלול במסגרת, או להשמיט ממנה. כך, גם הצופה, שלא חווה את המתרחש בעת הצילום, ולא יכול לשלוף מזיכרונו שום חוויה בעזרת התמונה, יכול בכל זאת לחוות משהו קרוב למה שחוויתי אני. כך אני גם שופטת את התמונות שאני מצלמת. אני לא שואלת אם זה יפה, או מסבירה מה רציתי להראות, אלא תוהה אם האופן שבו ארגנתי את החלקים במסגרת אכן מעביר את הרעיון, או את האופן שבו אני רואה את דברים. ככל שהשפה מתפתחת, אני שואלת את עצמי יותר, מה בעצם רציתי לומר, ומה הקהל יכול להבין.

כמו במשפטי השפה המדוברת, גם את הסיפור הוויזואלי אפשר לנסח בהרבה אופנים. אפשר, למשל, להתקרב, לזוז, להחליף עדשה, לשנות עומק שדה או צבע. הסיפור הופך למושלם כאשר מתקיימים בו כל החלקים שתורמים להבנה, ובלי עודפים מיותרים שמסיטים את תשומת הלב. באופן אינטואיטיבי, קל לפשט עוד ועוד את הצילום, על ידי הסרת אלמנטים מסיחי דעת, שלא תורמים לסיפור. לומר יותר באמצעות פחות.

תמיד חשבתי שאפשר להכליל את המיומנות ביצירת מסגרת ומסר ויזואלי לשדות אחרים בחיים, ולהפיק מכך תועלת רבה. בסופו של דבר, תובנה זו הובילה אותי לפתח את שיטת הצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", ולהשתמש בתרגילים מעולם הצילום להרחבת היכולת באינטראקציה עם הסביבה, החיצונית או הפנימית.

תוך כדי צילום, התלמידים שלי לומדים, למשל, מהי למעשה יכולת, ואיך ניתן להרחיב אותה, מבלי להיקלע למלכודות של שיפוטים רגשיים. הם לומדים לא להסתפק בתגובה הרגשית שסצנת הצילום מעוררת, ומפתחים תפיסה טובה יותר של אלמנטים עובדתיים, שמאפשרים ליצור צילום איכותי. הם מרחיבים את תפיסת העובדות גם להקשרים אחרים של עשייה, ובונים תשתית להתפתחות היכולת בתחומים נוספים.

אני מתרגלת עם התלמידים גם צמצום. אני יודעת שלמונח צמצום יש קונוטציות שליליות, אבל בצילום יש לו בעיקר פנים חיוביות. אני מלמדת לבנות קומפוזיציה המאזנת בין הפרטים שתורמים לסיפור, ומשמיטה פרטים שמסיחים את הדעת. התלמידים לומדים איך להפעיל שיקול דעת דומה בשדות אחרים: במה להשקיע יכולת, ועל מה כדאי לוותר. כפי שבתצלום בודד לא ניתן לבטא את כל הנושאים המעניינים בעולם, אין אפשרות להתייחס בעת ובעונה אחת לכל הגירויים וההזדמנויות שעומדים על הפרק, ועדיף להצטמצם, כלומר, לבחור מחדש בכל עת, מה מאפשר תנאי למידה נוחים, ואופני התבטאות הולמים, בהתאם ליכולת האישית.

תרגילים אלו ורבים אחרים, מאפשרים ללמוד איך לעצב חיי יומיום מאושרים, באותה טבעיות שבה ניתן להפיק תצלומים יפים. המסגרת שלי היא מטאפורה רבת עוצמה לחיים מלאי הבעה, ביטוי מלוא היכולת האישית, ויצירת סיפור אישי אותנטי.

אני מברכת את התלמידים שסיימו לאחרונה סדרת מפגשי לימוד אישיים בשיטת "לשים את האושר בפוקוס", ומזמינה כל אחד ואחת, להתנסות ולאמץ את עקרונות השיטה.

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

אומרים שהמצלמה הראשונה היא כמו אהבה ראשונה, כזאת שלא שוכחים. המצלמה המקצועית הראשונה שלי, הייתה ועודנה, Nikon F2 המיתולוגית. צלמים ותיקים בוודאי זוכרים את המצלמה המשובחת הזו, מתחילת שנות השבעים, השנייה במשפחת ה-SLR של Nikon לסרטי 35 מ"מ. המצלמה הזו מונחת כיום, כדרך קבע, לצדי על שולחן העבודה, וכך הייתה בהישג יד כששוחחתי ב"סקייפ" עם האמן אילן נחשון, שצילם לפני כמה שנים את התמונה המחויכת הנ"ל.

זו הייתה המצלמה של אבא, והיא התגלגלה לידי לפני כעשרים שנה, לאחר מותו. לא קיבלתי אותה באופן רשמי. היא הייתה מונחת בבית הורי, עם עוד אביזרי צילום ופיתוח, עד שיום אחד החלטתי לרשת אותה, ופשוט לקחתי אותה בלי רשות.

אבא היה חובב צילום. כבתו, הייתי ילדה מצולמת מאד, ועל כך יכולים להעיד מאות ההדפסים בשחור- לבן, שזרמו מחדר החושך באמבטיה אל האלבומים המאורגנים בקפידה, אלבום לכל שנת חיים. אולם לצד מדפי האלבומים, השוקעים תחת הנטל, סיפרו הקירות סיפור אחר. סיפור חנוט בתמונות שמן גדולות, של הדודה ההיא או האחרת, ובשאר יצירות המופת, שהבאתי אף אני, מבית הספר ומהחוגים. התמונות שצילם אבא לא היו שם.

העדר תצלומיו של אבא על הקירות בבית מעולם לא היה דבר שהטריד אותי. רק אחרי שנים ארוכות שהקדשתי בעצמי לצילום, פתאום התגנבה לתודעתי העובדה המביכה, שגם אני בעצם כמעט ולא תולה תצלומים שלי בבית. אפילו לא אחת מאותן התמונות שזכו להערכה "ממי שמבין", אף לא אחת מאלו שהתקבלו לאוספים אמנותיים או מסחריים.

התחלתי לתהות, ביני לביני, האם יש קשר בין החלל הביתי שלי, נטול התמונות, לבין הבחירות שעיטרו את הקירות בבית הוריי. מחשבה צורמת למדי בהשוואה לניגון השכיח, על הצורך בהכרה ובהכלה של העשייה האומנותית שלי.

רכבת המחשבות הזו החזירה אותי אל כתיבתה של הפסיכולוגית ד"ר אורניה יפה-ינאי, מלפני למעלה מעשור. בספרה "לכל אדם יש שביל", יפה-ינאי נוגעת בחבלי המימוש העצמי, ומתארת בגוף ראשון את הקושי לקבל את ברכת הדרך מהורה שלא ביטא את כישרונו. אינני יודעת באיזו מידה מתנגשים ההישגים שלי בצילום עם הכאב המופנם על אבא, שלא התממש כצלם. האם תצלומיי, על כל קיר רענן, עלולים להפוך לתזכורת יומיומית כואבת, על כך כי החמיץ בחייו, ובמותו, את ההזדמנות ליהנות מאותה חוויה בדיוק? האם ההקשר המשפחתי המורכב דוחף אותי קדימה, לממש את הכישרון שלי, או שהוא דווקא גורם שקוטל את התהליך? ומה משמעותה של השוואה ביני, כאדם יוצר, לבין אבא?

אבא נפטר במפתיע בגיל 46, מדום לב. בדיעבד נודע לי, כי נסיבות מותו הטרגי קשורות לאכזבה אישית קשה שחווה בעבודה. אפשר לומר, מילולית, שמישהו שם שבר לו את הלב.

לימים השלמתי לימודי פסיכולוגיה, וכשנחשפתי לעולם הפסיכולוגיה החיובית, למדתי באופן אקדמי שאדם יוצר לעצמו חוסן נפשי, כשהוא נותן מקום בחייו לחוזקותיו האישיות, ולהנאה שהוא יכול להפיק מהן. אכזבות תעסוקתיות הנן דבר שכיח, למרבה הצער, אבל הפגיעה יכולה להיות חמורה יותר או פחות. זה תלוי בחוסן הנפשי. הידע הזה מציף אותי בשאלות קשות. מה היה קורה אילו היו לו לאבא עוד ערוצי ביטוי מספקים, פרט לעולמו בעבודה? האם זה היה נותן לו כלים להתמודדות אחרת? האם זה היה מנחם אותו? האם זה היה משאיר אותו בחיים?

במלאת עשרים שנה למותו, הופעתי לאזכרה בבית העלמין, מצוידת במצלמה דיגיטאלית חדישה, ובמיומנות טכנולוגית שאבא לא יכול היה אפילו לדמיין. זה לא הפריע לחברו הטוב לומר לי, שעם השנים אני הופכת להיות דומה יותר ויותר לאבא. הייתי צעירה מדי במותו, כדי להבין את השפעת הטרגדיה על בחירותיי. אבל אני מודעת כיום להכרח לבחור לעצמי סדר יום שממלא אותי באושר ובמשמעות. ועל כן, אני משלבת את התשוקה שלי לצילום גם עם השאיפה לעזור לאחרים שסביבי לבטא את היכולת שלהם: להתבונן, ללמוד, לעצב את זהותם ולהפיק אושר.

אבא לא השאיר צוואה. אבל אולי אני אצליח להגשים.

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

אני חייבת להודות שעד סוף שנות השלושים לחיי לא רכבתי על אופניים. לא בגלל שלא היו לי, או בגלל שלא אהבתי, אלא פשוט כי לא ידעתי בכלל לרכוב על אופניים.

נטולת יכולת רכיבה בסיסית, הכרתי יום אחד את הסופר והפסיכולוג רפי יעקובי. במפגש השני עמו, הצגתי לו רשימה ארוכה של "דברים שאני עושה או שעשיתי בעבר". על פי שיטתו של יעקובי, רשימה שכזו הנה כלי עבודה להבנת היכולות שבהן אדם מצויד. הרכיבה על אופניים לא הייתה, כמובן, סעיף ברשימה המדוברת, ועל כן, שלח אותי יעקובי הביתה, וביקש ממני לא לחזור אליו עד אשר אדע לרכוב.

איזה מין פסיכולוג מתנהג ככה? שולח ללמוד לרכוב במקום להקשיב? אבל דווקא לא שאלתי את עצמי את השאלות המתבקשות הללו. אולי משום שכבר הייתי מיודעת לשיטותיו ולכתיבתו, ובעיקר משום שלא היה לי ממש מה להפסיד, נעניתי לאתגר שהציב יעקובי. כך הפכתי, תוך מספר שבועות, לרוכבת מיומנת. אפילו פרגנתי לעצמי אופניים חדשים, משובחים, וכמובן, ממותגים.

בעודי מגלה להנאתי את שבילי האופניים של תל אביב, לא העליתי בדעתי שאותה חוויה אישית מעצימה של רכישת יכולת, היא רק תחילתו של מסע ארוך אל תחום הפסיכולוגיה החיובית, ואל עולם הצילום והאומנות.

המסע שלי נפתח, כאמור, ברכיבה על אופניים: פעילות כל כך פשוטה ויומיומית, שאפילו ילדי הגן משתלטים עליה בקלות, לפעמים. לא חיפשתי שום סמליות בכך, ורק לימים, כשהתחלתי לנסות להבין מהי אומנות, גיליתי שבמסעותיי, ביצירתי ובהרהוריי, לא המצאתי שום גלגל.

בדיוק לפני מאה שנים, הציב האמן הסוריאליסט מרסל דושאן גלגל אופניים הפוך על שרפרף עץ, וטבע את המונח "Readymade", לתיאור אמנות שנוצרת משימוש בחפצים יומיומיים. אני לא יודעת מה עבר לו בראש אז, ולמה דווקא גלגל אופניים. אבל נראה לי שבעקבותיו של דושאן, אפשר כיום לחשוב שכל אחד יכול להיות אמן, כל עוד הוא מבטא רעיונות אינטליגנטיים באופן יצירתי, וזוכה לאיזו הכרה חברתית, אם הוא מציג אותם במוסדות מוזיאוניים שיוצרים חיבור לערך אומנותי.

אני מוצאת עידוד בגישה שהתווה דושאן, לא רק מתוך שאיפותיי הבלתי כמוסות לזכות יום אחד בהכרה כאמנית, אלא בעיקר כי אני חושבת שהפשוט והיומיומי הוא ערוץ הביטוי הטוב ביותר, לשלל היכולות והחוזקות של כל אדם. אני מאמינה שאותם אנשים שמצליחים לבטא ולפתח באופן שגרתי את החוזקות שלהם, אנשים שלא מזניחים כישרונות של עצמם, לא רק שזוכים להצלחה רבה יותר בתחומי פעילותם, הם גם נהנים יותר מעצם העשייה. הם פשוט אנשים מאושרים יותר. ולשם, כמו כולם, אני שואפת בעצם.

גם רכיבה על אופניים מספקת לפעמים רגעי אושר קטנים: הרוח מלטפת את הפנים והתנועה התדירה קדימה יוצרת תחושה של שליטה ורוגע. ברכיבה על אופניים שיווי המשקל נשמר בקלות כל עוד התנועה נמשכת. למעשה, הדבר מאפיין גם את מושג היכולת, בכל תחום: כל עוד מפעילים אותה היא נמשכת, נשמרת ואף משתבחת. על כן יש להתמיד, להמשיך במסע, עם הקושי, ואף על פי הקושי.

"ואף על פי כן, נוע תנוע", מלמל גלילאו גליליי. הוא נאלץ להכריז במשפט האינקוויזיציה כי כדור הארץ אינו סובב סביב השמש, כך סברו באותה תקופה אנשי הדת הקתולית. רק 350 שנים לאחר מותו, הודה האפיפיור כי הכנסייה טעתה בפרשנותה לעבודותיו.

כמה טוב שבניית היכולת, וההכרה בה, יכולות להתממש תוך זמן קצר יותר.

עוד מחשבות על צילום תרפויטי