1אוק

למה לחקור דווקא חיבור כזה?

אני מגיעה לצילום התרפויטי אחרי יותר מעשור של עיסוק במחקר יישומי. הרבה שנים ליוויתי חברות בארץ, וגם בחו"ל, בתהליכים של איסוף וניתוח מידע, שעזרו למנהלים, ככה אני מקווה, לקבל החלטות אפקטיביות. למדתי תואר ראשון ושני במנהל עסקים בטכניון, ובנוסף גם פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וככה מצאתי, במחקרי שווקים וארגונים, חיבור הדוק בין שני עולמות התוכן. אם כן, מדוע החלטתי יום אחד לחקור דווקא את החיבור בין צילום לפסיכולוגיה חיובית?

הצילום תמיד היה שם בשבילי. אני אוטודידקטית בצילום, מצלמת בתשוקה גדולה יותר מעשרים שנה, ובחמש השנים האחרונות, במצלמות דיגיטאליות כמובן. אני מצלמת הכל, ברחוב, בטבע, בבית ובעצם בכל מקום שאני נמצאת בו, כך שאני לא מקובעת בסגנון צילום מסוים, ובצילום אני ממש כמו ילדה קטנה בחנות צעצועים, שרוצה לקבל מהכל.

אני עצמאית, בעסק משלי הרבה שנים, וזה אפשר לי תמיד מרחב לחשוב, ללמוד, ליצור, ולפתח כל מיני דברים. בין השאר, התגלגלתי ללמוד פסיכולוגיה חיובית בלה"ב, ואף הכרתי באופן אישי את רפי יעקובי, שלקסיקון המונחים שהוא פיתח לפני יותר משני עשורים, מקביל למה שלמדתי בכיתה.

מתוך ההתנסות בצילום, הלימודים, הדרך שעשיתי בעולם, והשינויים בחיים, התחלתי לזהות שיש הקבלה בין תהליכי יצירה בצילום לבין הטכנולוגיה של השינוי. יותר נכון יהיה לומר שהתחלתי לאסוף מטפורות מהחוויות שלי בצילום, שממחישות בעיני עקרונות חדשים מעולם הפסיכולוגיה החיובית. לאט לאט נולדה שיטת לימוד וצילום תרפויטי, שקראתי לה "לשים את האושר בפוקוס", ובה אני מלמדת להתבונן, לעצב יכולת וזהות, לאתר הזדמנויות, ולשלוט בתודעה, בתקווה להפיק אושר.

אבל אני חושבת שהחיבור בין הצילום לבין פסיכולוגיה חיובית, הוא לא רק רעיון שהתגבש אצלי בשנים האחרונות. היסודות של החיבור הזה נוצרו אולי לפני הרבה שנים, ממש עם המצלמה הראשונה. אצלי, הראשונה הייתה Nikon F2, זה דגם משובח שאולי אתה מכיר, מתחילת שנות השבעים, לסרטי 35 מ"מ. זאת הייתה המצלמה של אבא שלי, והיא התגלגלה אלי אחרי שהוא נפטר, לפני יותר מעשרים שנה. היא הייתה מונחת בבית של ההורים, עם עוד כל מיני אביזרים, ויום אחד החלטתי לרשת אותה, ופשוט לקחתי אותה בלי רשות.

אבא שלי היה מהנדס ומנהל, וגם חובב צילום. הוא נפטר באופן פתאומי מדום לב, כשהיה בגיל לא רחוק מהגיל שלי כיום. נסיבות המוות הטרגי הזה קשורות לאירוע אישי קשה שהוא חווה בעבודה. כשנחשפתי לעולם הפסיכולוגיה החיובית, למדתי שאדם יוצר לעצמו חוסן נפשי, כשהוא נותן מקום בחיים לחוזקות אישיות, ולהנאה שהוא יכול להפיק מהן. בעיות בעבודה זה דבר נפוץ, למרבה הצער, אבל הפגיעה שלהן יכולה להיות חמורה יותר או פחות. זה תלוי בחוסן הנפשי. הידע החדש הזה הציף אותי בהרבה שאלות קשות. למשל, מה היה קורה אם לאבא שלי היו עוד ערוצי ביטוי משמעותיים, פרט לעולם המקצועי שלו? האם זה היה משאיר אותו בחיים?

כשהוא נפטר, הייתי צעירה מאד, צעירה מדי. בוודאי לא יכולתי אז להבין איך הטרגדיה הזו תשפיע על הבחירות שלי בחיים. אבל כיום, אני מודעת יותר להכרח לבחור לעצמי סדר יום שממלא אותי גם במשמעות וגם בהנאה. ומכאן, אפשר להבין את השילוב בין התשוקה שלי לצילום לבין השאיפה לעזור לאחרים שמסביבי לבטא את היכולת שלהם. אולי בעשייה הזו שלי אני מצליחה להגשים איזו צוואה שאבא שלי לא השאיר.

Heart lock # מפתח הלב

[wysija_form id="4"]

 

© Copyright 2013, All Rights Reserved