16אפר

צילום כביטוי של הבלתי ניתן לביטוי

בשנה שעברה השתתפתי בתכנית לאומנים פעילים במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. הגעתי מדי שבוע למוזיאון ולמדתי שם לצד ציירים, פסלים, ואמנים רב תחומיים, שקיוו כמוני, להשתלב בעולם האמנות הישראלי ולהבין את מערך הכוחות בו. באחד השיעורים הוטל עלי תרגיל מעשי: לדבר על אחת מעבודות הצילום שלי. עמדתי מול הכיתה עם הדפס גדול של אחד מתצלומיי, וניסיתי.

אם לשפוט לפי תגובת המנחה או החברים לספסל הלימודים, לא הפגנתי הצלחה גדולה. אני, שעל פי רוב רהוטה בביטוי מילולי ובפני קהל, לא הצלחתי לבטא היטב במילים את מהות התצלום שהייתי אמורה להציג. קיתונות הביקורת שבהם זכיתי השאירו אותי נבוכה ומתוסכלת. הייתה לי תחושה, שעצם הניסיון להסביר את התצלום, מפחית מאד מערכו. עולם האמנות אוהב דיבורים, רשמתי לעצמי, ובכל זאת לא הרגשתי נוח עם הדרישה לדבר על עבודת הצילום שלי. חשבתי אז, שאולי החמצתי משהו מהסוציאליזציה של בתי הספר לאמנות, שבהם לא למדתי מעולם.

A silhouette of an angel # צללית של מלאך

"תמונה שווה אלף מילים", אמר קונפוציוס. משפטו שרד 2500 שנה, ועל אף שפילוסוף הסיני בכלל לא התכוון לתצלומים, המשפט הפך בימינו לקלישאה בתחום הצילום. אבל אם תמונה שווה אלף מילים, מדוע נדרשות מילים כדי להסביר אותה? מסתבר שלא רק אותי השאלה הזו העסיקה. Robert Adams, אחד מגדולי הצלמים האמריקאים, העלה שאלות דומות. אסופה ממאמריו של אדמס לוקטה ב-1994 אל הספר "Why People Photograph". אני קוראת בו, נזכרת בחוויות מספסל הלימודים במוזיאון, ומגלה בין השורות גם חיזוק מפתיע.

כשצלמים מתבקשים לבטא במילים את משמעותו של תצלום ספציפי, הם מגלים התנגדות לכך, כותב אדמס. הם יכולים, כמובן, לתאר את הנסיבות שהובילו לצילום, להתייחס לציוד או לטכניקה, אבל אם אלו כל הסודות שמאחורי התצלום, אז הם יודעים שאין בו, כנראה, חשיבות רבה. אדמס תוהה אם בכלל קיימת כתיבה של צלם על עבודתו, שאינה מקטינה את התהודה של התצלום. הרי כאמנים, צלמים בחרו מראש במדיום הצילום, שמאפשר להם להתבטא באופן המלא והמדויק ביותר. כל ניתוח מילולי שיציעו, יעמוד בדרכה של היצירה. לדבריו, להסביר תצלום במילים זה כמו להודות בכישלון, כי המילים מוכיחות שחזון הצלם לא נמצא שם במלואו, שהוא לא באמת ברור, שזו בעצם לא אמנות.

כאמור, המילים עומדות כמכשול בדרכו של הצלם לבטא את משמעות התצלום המוגמר. אבל יחד עם זאת, מי שמכיר את שיטת הלימוד שלי, יודע שאני דורשת מתלמידים להציג תמיד בתרגילי הבית תמונה שצולמה במפגש הלימוד, ולצידה מספר מילות תובנה. האם זה עומד בסתירה לרעיונות שמבטא אדמס, או למה שחוויתי בעצמי בניסיון הכושל להסביר באופן מילולי את תצלומיי? כמובן שלא, היות שלתמונה ולכתיבה בתרגילי הבית יש תכלית אחרת לגמרי.

התמונה שמוצגת בתרגילי הבית מעידה על התרחשות חוויה לימודית, שיש לה פנים רבות: תפיסה, רגש, מחשבה ותגובה. הטקסט הנלווה לתמונה נועד לסייע בהבנת החוויה. בעוד שהתמונה מקצרת את הדרך חזרה אל הזיכרון של החוויה הלימודית, הכתיבה מחדדת את המחשבה על משמעותה. כלומר, הטקסט בתרגילי הבית אינו משמש לפענוח משמעות התמונה או לסיכום ההתרחשויות במפגש, אלא לפענוח חווית הלימוד עצמה, וחיבורה לעולמו האישי של כל תלמיד ותלמיד.

וכך, בעוד שנדרש, לדעתי, ביטוי מילולי בתהליך הלמידה, במלאכת הצילום אני מוותרת על כך לגמרי. אין טעם להפר את שתיקת התצלומים, כי אין לי מילים שיכולות לחדד דקויות שאני מבטאת בצילום. "הבלתי ניתן לביטוי הוא דבר היחידי שכדאי לבטא" כתב הצייר ההולנדי Frederick Franck לפני ארבעה עשורים, בספרו "The Zen of Seeing". אני חושבת שכיום, יותר מתמיד, זו גישה שמתאימה לצילום, והיא מתאימה במיוחד לתפיסת עולמי המתגבשת.

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

2 comments

  1. אני חושב שלא נכון לדבר בהכללה על כל הצילומים. בוודאי שיש צילומים שמיותר לכתוב. צילום של פרה איננו דורש תוספת של כיתוב
    – פרה. יש תמונות שתוספת של תאריך או של מקום, יכול להעשיר את הצילום. אבל יש בהחלט צילומים שהם לא קומוניקטיביים. כלומר,
    לצופה אין מושג מה הוא רואה. כאן להוסיף מילים, נראה בעיני ידידותי ומאפשר לאנשים ליהנות מהיצירה.

    • ליטל שמר חיים

      אין פה הכללה על כל הצילומים, אלא חוויה שקשורה לצילומים שלי, שמהדהדת גם במקומות אחרים.
      גם אין אמירה שהמילים מיותרות, אלו פשוט יכולות להיות מילים של אחרים ולא של הצלם.
      בנוסף, לדעתי צילום הוא מדיום קומוניקטיבי, אבל לא צריך בהכרח למנות את הצלם-האמן להיות מתורגמן, למען מי שאינו דובר את השפה הוויזואלית.

© Copyright 2013, All Rights Reserved