Tag: Photography

9אפר

מיתולוגיה של מצלמה

ilan lital - עותק (2)
אומרים שהמצלמה הראשונה היא כמו אהבה ראשונה, כזאת שלא שוכחים. המצלמה המקצועית הראשונה שלי, הייתה ועודנה, Nikon F2 המיתולוגית. צלמים ותיקים בוודאי זוכרים את המצלמה המשובחת הזו, מתחילת שנות השבעים, השנייה במשפחת ה-SLR של Nikon לסרטי 35 מ"מ. המצלמה הזו מונחת כיום, כדרך קבע, לצדי על שולחן העבודה, וכך הייתה בהישג יד כששוחחתי ב"סקייפ" עם האמן אילן נחשון, שצילם לפני כמה שנים את התמונה המחויכת הנ"ל.

זו הייתה המצלמה של אבא, והיא התגלגלה לידי לפני כעשרים שנה, לאחר מותו. לא קיבלתי אותה באופן רשמי. היא הייתה מונחת בבית הורי, עם עוד אביזרי צילום ופיתוח, עד שיום אחד החלטתי לרשת אותה, ופשוט לקחתי אותה בלי רשות.

אבא היה חובב צילום. כבתו, הייתי ילדה מצולמת מאד, ועל כך יכולים להעיד מאות ההדפסים בשחור- לבן, שזרמו מחדר החושך באמבטיה אל האלבומים המאורגנים בקפידה, אלבום לכל שנת חיים. אולם לצד מדפי האלבומים, השוקעים תחת הנטל, סיפרו הקירות סיפור אחר. סיפור חנוט בתמונות שמן גדולות, של הדודה ההיא או האחרת, ובשאר יצירות המופת, שהבאתי אף אני, מבית הספר ומהחוגים. התמונות שצילם אבא לא היו שם.

העדר תצלומיו של אבא על הקירות בבית מעולם לא היה דבר שהטריד אותי. רק אחרי שנים ארוכות שהקדשתי בעצמי לצילום, פתאום התגנבה לתודעתי העובדה המביכה, שגם אני בעצם כמעט ולא תולה תצלומים שלי בבית. אפילו לא אחת מאותן התמונות שזכו להערכה "ממי שמבין", אף לא אחת מאלו שהתקבלו לאוספים אמנותיים או מסחריים.

התחלתי לתהות, ביני לביני, האם יש קשר בין החלל הביתי שלי, נטול התמונות, לבין הבחירות שעיטרו את הקירות בבית הוריי. מחשבה צורמת למדי בהשוואה לניגון השכיח, על הצורך בהכרה ובהכלה של העשייה האומנותית שלי.

רכבת המחשבות הזו החזירה אותי אל כתיבתה של הפסיכולוגית ד"ר אורניה יפה-ינאי, מלפני למעלה מעשור. בספרה "לכל אדם יש שביל", יפה-ינאי נוגעת בחבלי המימוש העצמי, ומתארת בגוף ראשון את הקושי לקבל את ברכת הדרך מהורה שלא ביטא את כישרונו. אינני יודעת באיזו מידה מתנגשים ההישגים שלי בצילום עם הכאב המופנם על אבא, שלא התממש כצלם. האם תצלומיי, על כל קיר רענן, עלולים להפוך לתזכורת יומיומית כואבת, על כך כי החמיץ בחייו, ובמותו, את ההזדמנות ליהנות מאותה חוויה בדיוק? האם ההקשר המשפחתי המורכב דוחף אותי קדימה, לממש את הכישרון שלי, או שהוא דווקא גורם שקוטל את התהליך? ומה משמעותה של השוואה ביני, כאדם יוצר, לבין אבא?

אבא נפטר במפתיע בגיל 46, מדום לב. בדיעבד נודע לי, כי נסיבות מותו הטרגי קשורות לאכזבה אישית קשה שחווה בעבודה. אפשר לומר, מילולית, שמישהו שם שבר לו את הלב.

לימים השלמתי לימודי פסיכולוגיה, וכשנחשפתי לעולם הפסיכולוגיה החיובית, למדתי באופן אקדמי שאדם יוצר לעצמו חוסן נפשי, כשהוא נותן מקום בחייו לחוזקותיו האישיות, ולהנאה שהוא יכול להפיק מהן. אכזבות תעסוקתיות הנן דבר שכיח, למרבה הצער, אבל הפגיעה יכולה להיות חמורה יותר או פחות. זה תלוי בחוסן הנפשי. הידע הזה מציף אותי בשאלות קשות. מה היה קורה אילו היו לו לאבא עוד ערוצי ביטוי מספקים, פרט לעולמו בעבודה? האם זה היה נותן לו כלים להתמודדות אחרת? האם זה היה מנחם אותו? האם זה היה משאיר אותו בחיים?

במלאת עשרים שנה למותו, הופעתי לאזכרה בבית העלמין, מצוידת במצלמה דיגיטאלית חדישה, ובמיומנות טכנולוגית שאבא לא יכול היה אפילו לדמיין. זה לא הפריע לחברו הטוב לומר לי, שעם השנים אני הופכת להיות דומה יותר ויותר לאבא. הייתי צעירה מדי במותו, כדי להבין את השפעת הטרגדיה על בחירותיי. אבל אני מודעת כיום להכרח לבחור לעצמי סדר יום שממלא אותי באושר ובמשמעות. ועל כן, אני משלבת את התשוקה שלי לצילום גם עם השאיפה לעזור לאחרים שסביבי לבטא את היכולת שלהם: להתבונן, ללמוד, לעצב את זהותם ולהפיק אושר.

אבא לא השאיר צוואה. אבל אולי אני אצליח להגשים.

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

    שם (חובה)

    דואר אלקטרוני (חובה)

    נושא

    תוכן ההודעה

    9פבר

    ואף על פי כן נוע תנוע

    אני חייבת להודות שעד סוף שנות השלושים לחיי לא רכבתי על אופניים. לא בגלל שלא היו לי, או בגלל שלא אהבתי, אלא פשוט כי לא ידעתי בכלל לרכוב על אופניים.

    נטולת יכולת רכיבה בסיסית, הכרתי יום אחד את הסופר והפסיכולוג רפי יעקובי. במפגש השני עמו, הצגתי לו רשימה ארוכה של "דברים שאני עושה או שעשיתי בעבר". על פי שיטתו של יעקובי, רשימה שכזו הנה כלי עבודה להבנת היכולות שבהן אדם מצויד. הרכיבה על אופניים לא הייתה, כמובן, סעיף ברשימה המדוברת, ועל כן, שלח אותי יעקובי הביתה, וביקש ממני לא לחזור אליו עד אשר אדע לרכוב.

    TLV pedaling # דיווש תל אביבי

    איזה מין פסיכולוג מתנהג ככה? שולח ללמוד לרכוב במקום להקשיב? אבל דווקא לא שאלתי את עצמי את השאלות המתבקשות הללו. אולי משום שכבר הייתי מיודעת לשיטותיו ולכתיבתו, ובעיקר משום שלא היה לי ממש מה להפסיד, נעניתי לאתגר שהציב יעקובי. כך הפכתי, תוך מספר שבועות, לרוכבת מיומנת. אפילו פרגנתי לעצמי אופניים חדשים, משובחים, וכמובן, ממותגים.

    בעודי מגלה להנאתי את שבילי האופניים של תל אביב, לא העליתי בדעתי שאותה חוויה אישית מעצימה של רכישת יכולת, היא רק תחילתו של מסע ארוך אל תחום הפסיכולוגיה החיובית, ואל עולם הצילום והאומנות.

    המסע שלי נפתח, כאמור, ברכיבה על אופניים: פעילות כל כך פשוטה ויומיומית, שאפילו ילדי הגן משתלטים עליה בקלות, לפעמים. לא חיפשתי שום סמליות בכך, ורק לימים, כשהתחלתי לנסות להבין מהי אומנות, גיליתי שבמסעותיי, ביצירתי ובהרהוריי, לא המצאתי שום גלגל.

    בדיוק לפני מאה שנים, הציב האמן הסוריאליסט מרסל דושאן גלגל אופניים הפוך על שרפרף עץ, וטבע את המונח "Readymade", לתיאור אמנות שנוצרת משימוש בחפצים יומיומיים. אני לא יודעת מה עבר לו בראש אז, ולמה דווקא גלגל אופניים. אבל נראה לי שבעקבותיו של דושאן, אפשר כיום לחשוב שכל אחד יכול להיות אמן, כל עוד הוא מבטא רעיונות אינטליגנטיים באופן יצירתי, וזוכה לאיזו הכרה חברתית, אם הוא מציג אותם במוסדות מוזיאוניים שיוצרים חיבור לערך אומנותי.

    אני מוצאת עידוד בגישה שהתווה דושאן, לא רק מתוך שאיפותיי הבלתי כמוסות לזכות יום אחד בהכרה כאמנית, אלא בעיקר כי אני חושבת שהפשוט והיומיומי הוא ערוץ הביטוי הטוב ביותר, לשלל היכולות והחוזקות של כל אדם. אני מאמינה שאותם אנשים שמצליחים לבטא ולפתח באופן שגרתי את החוזקות שלהם, אנשים שלא מזניחים כישרונות של עצמם, לא רק שזוכים להצלחה רבה יותר בתחומי פעילותם, הם גם נהנים יותר מעצם העשייה. הם פשוט אנשים מאושרים יותר. ולשם, כמו כולם, אני שואפת בעצם.

    גם רכיבה על אופניים מספקת לפעמים רגעי אושר קטנים: הרוח מלטפת את הפנים והתנועה התדירה קדימה יוצרת תחושה של שליטה ורוגע. ברכיבה על אופניים שיווי המשקל נשמר בקלות כל עוד התנועה נמשכת. למעשה, הדבר מאפיין גם את מושג היכולת, בכל תחום: כל עוד מפעילים אותה היא נמשכת, נשמרת ואף משתבחת. על כן יש להתמיד, להמשיך במסע, עם הקושי, ואף על פי הקושי.

    "ואף על פי כן, נוע תנוע", מלמל גלילאו גליליי. הוא נאלץ להכריז במשפט האינקוויזיציה כי כדור הארץ אינו סובב סביב השמש, כך סברו באותה תקופה אנשי הדת הקתולית. רק 350 שנים לאחר מותו, הודה האפיפיור כי הכנסייה טעתה בפרשנותה לעבודותיו.

    כמה טוב שבניית היכולת, וההכרה בה, יכולות להתממש תוך זמן קצר יותר.

    רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

      שם (חובה)

      דואר אלקטרוני (חובה)

      נושא

      תוכן ההודעה

      8דצמ

      חופים הם לפעמים

      חוף הים הוא כולו מפגשים: השמיים פוגשים את המים, הגלים פוגשים את הקרקע החולית ומתמזגים שוב באופק עם העננים. אנשים פוגשים זה את זה על חוף הים, הולכים, רצים, נופשים, ממלאים שוב ושוב תפקיד בתיאטרון החוף האינסופי: הדייג, הגולש, הזוג האוהב, הילד המתרוצץ, צללית האיש הבודד. אנשים נפגשים עם עצמם בחוף הים.

      מה יש בו בחוף שהופך אותו לאחד מהנושאים הרוויים ביותר במדיום המצולם? גם אני, לכל חוף שאליו אלך, בכל עונה או שעה ביום, אמצא בסופו של דבר את עצמי מביטה אל קו האופק, ומצלמת בקלילות, ממש כפי שקל לחפון חול בכף היד ולהעיף אותו לכל עבר.

      Waiting for dawn # הבוקר יבוא

      בצילום על חוף הים אני דרוכה לקראת המראות, אך בד בבד אני חוברת אל האפשרויות האינסופיות שעולות במוחי. אני "כאן ועכשיו", עם האור והצל, הזרימה והרוח, אך אליהם מתלווים במחשבה וברגש, גם הבזקים ויזואליים אחרים, קרעי זיכרון וקטעי שירה.

      "חופים הם לפעמים געגועים לנחל…" כתב נתן יונתן במילותיו הקולחות. דימויי הים בשיריו, החוף, הנחל, החול, האבן, הצדפים, מגלמים כולם תיאור רגיש של געגוע, של הנפש ההומה את זיכרונותיה. "החול יזכור את הגלים…" הוא מבכה שוב, במילותיו הנודעות, געגוע אל הנעורים שבאו אל סופם.

      אני מוצאת בשיריו של נתן יונתן קו משלים לחוויה התרפויטית בצילום. כמו בטוב שבצילומיי, יונתן מבטא בבהירות את צורות הטבע, מי הים, שממת המדבר, הדרך. לכולן זיקה אל האנושי, אל הכמיהה למגע של האחר, לקרבה. כמו צלם הוא מרפרף בזמן החולף, ומתנחם ביופיו של התצלום הנצחי.

      רבים משיריו של נתן יונתן הולחנו והפכו לזמר פופולארי. בכך ניתנה הזדמנות ליהנות מכתיבתו גם לאלו שעולם השירה אינו נגיש עבורם. ברבים משיריו המולחנים הוא מחבר בין חוויות הטיולים בנופי הארץ לחוויות רגשיות עמוקות: " אם זר קוצים כואב, זה מה שאת אוהבת, אלך אל המדבר ושם אלמד לכאוב…" הנגישות הזו אל שיריו של יונתן דומה בעיני לנגישות המאפיינת יצירות במדיום המצולם.

      כל אחד הוא צלם לרגע, המצטייד במצלמה כדי להנציח חוויות. כל אחד חשוף לאין ספור גירויים ויזואליים, ויודע לפענח רבים מהם. כשם שהאומנות, בהיותה נגישה, מעוררת לחשוב על הרעיונות שהיא מבטאת, כך גם צילום הנוף מעורר את האדם למחשבה ולגילוי. לפעמים קו החוף הוא תקווה. לפעמים הוא מניח לשקט להתפשט. לפעמים הסערה נותנת את אותותיה, בגלים העולים בו בעודו מתוודה אל עצמו.

      נושאים מתוך הסביבה שבהם אני בוחרת לצילום משקפים את החוויה הפנימית שלי באותו רגע. אני מתבוננת סביב ורואה מולי רק את מה שמסמל עבורי באופן אסטטי איזו שהיא משמעות אישית. תצלומי העולם הפיזי שבו אני מתבוננת חושפים בפני רבדים חבויים, ועוזרים לי להבין את מקומי בעולם הרגשי. וכך גם צפות ועולות שורות, בהן אלו שלי, או של כותבים אחרים.

      אני מעודדת גם את שותפיי בדרך הצילום להציג, לצד כל תמונה, מספר מילות תובנה. התמונה המוגמרת, זו שצולמה ונערכה בקפידה, היא עדות לחוויה הרגשית אשר שזורה בקומפוזיציה האסטטית. הטקסט הנלווה אליה הוא כלי חשוב כדי להבין אותה יותר לעומק, וכדי לזקק ולשמר אותה. בעוד שהתמונה מקצרת את הדרך חזרה אל זיכרון אותו רגע ואותה חוויה רגשית, הכתיבה מחדדת את המחשבה על משמעותם.

      רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

        שם (חובה)

        דואר אלקטרוני (חובה)

        נושא

        תוכן ההודעה

        1אוק

        בדיקת ראייה למוח

        בתור קצרת רואי, כזו שמרכיבה זגוגיות עבות כבר למעלה מ-30 שנה, אני יכולה להעיד באופן אישי, שאין דבר מעצבן כמו ראיה מטושטשת. מעצבן מאד לא לזהות את האיש שמנופף לי לשלום מעבר לכביש, אבל אולי זאת בכלל אישה? שאלה טובה שעוזרת לי תמיד למהר, יחד עם עוד יותר משני שליש מהאוכלוסייה, אל האופטיקאי הקבוע, או אולי אפילו אל מנתח הלייזר האופנתי.

        טשטוש ראיה היא חוויה ממשית ומורגשת. אבל למעשה, זו חוויה שנוצרת במוח, שהוא איבר החישה העיקרי. העיניים אמנם קולטות את האור ומעבירות מידע אודותיו אל המוח, אך רק במוח מפוענחת התמונה ומתרחשת חוויית הראייה, החדה או המטושטשת. ובכל זאת, מישהו מבין קוראי שורות אלה מעלה בדעתו לבצע בדיקת ראייה למוח?

        More from Tel Aviv # עוד מתל אביב

        המוח יכול לראות מדויק או מעוות. הוא יכול לראות את כל שדה הראיה או שחלקים ממנו יהיו נעלמים עבורו. התרבות גדושה בדוגמאות משעשעות של לקויי הראיה של המוח, שנקראים לעתים אשליות אופטיות או תעתועי ראיה. מדובר בתפיסה ויזואלית שגויה, שיכולה להתרחש במקרה, או שהיא נוצרת בכוונה תחילה. מי שמכיר את האופן שבו המוח מזהה את הגירויים שלפניו, יכול להשתמש בתרגילים ולגרום למוח לראות דברים בצורה מוטעית.

        ישנן יצירות אומנות רבות שבהן נעשה שימוש באשליות אופטיות, כמו למשל בציורים המפורסמים של Escher‏ או של Dalí. לשמחתי הרבה יכולתי להביא, לצורך ההמחשה, דוגמה מתוצרת בית: תצלום מאחד מביקוריי האחרונים במוזיאון תל אביב. המדרגות כאן משעשעות למדי, כי במבט חטוף לא ברור אם הצלמת עולה או יורדת בהן. רק אם מבחינים ברקע, בתנוחת הגוף של הדמות האחרת, ובקצה המרוחק של התמונה, מגלים את התשובה.

        נכון, הצלמת אכן עולה במדרגות, ומשתעשעת עם עצמה ביצירת אשליה אופטית. אבל לצד השעשוע, עולה במוחה מחשבה מטרידה על הקלות הבלתי נסבלת ביצירת עיוותי תפיסה. אם קל לתעתע במוח, איך זה שאנחנו כל כך סומכים עליו? אם המוח לא רואה כל כך טוב, איך זה שאנחנו מעניקים לו לעתים שיקול דעת בלעדי, ומרשים לו להוביל אותנו?

        למה הדבר דומה? נניח שאנחנו יוצאים למסע ארוך. מסע חיינו, לא פחות. דאגנו לגייס לעצמנו את המדריך הטוב ביותר שיכולנו להשיג: המוח שלנו. אנחנו סומכים עליו ממש בעיניים עצומות. יש רק בעיה קטנה אחת: המדריך לא רואה כל כך טוב. הוא לא ממש מצליח להבחין בנוף.

        לקויי הראיה של המוח פוגמים בהנאה שלנו מהמסע, כי בגללם אנחנו מחמיצים חלק מהנוף שיכולנו לחוות, ואנחנו אפילו לא מודעים לכך. ובעצם, זה הרבה יותר גרוע: המדריך בכלל לא רואה את כל הדרכים האפשריות, את כל המקומות שבהם כדאי להתעכב, את כל הפסגות שאליהן אנו יכולים להעפיל. הוא עיוור לשלל ההזדמנויות שהדרך מציעה לנו. ובעיוורונו הוא גורם לנו להסתפק בפחות ממה שיכולנו להשיג. אז אולי בכל זאת כדאי לעבור בדיקת ראייה למוח?

        במשך השנים שבהן אני עוסקת בצילום, גיליתי שצילום הוא מדיום יעיל לבדיקת ראייה למוח. כלומר, באמצעות תצלומים אפשר ללמוד די הרבה על הראייה המוחית, או קוצר הראייה, של המצלמים. אנשים שאני מצלמת בחברתם אמנם נבדלים זה מזה באיכות השליטה הטכנית שלהם במצלמה, אבל ההבדל העיקרי בין צילום מרתק לצילום בנאלי הוא היכולת של המוח להתבונן ולזהות את ההזדמנויות שמצויות בנוף. יש המכנים זאת ביטוי יצירתי.

        האפשרויות לביטוי יצירתי בצילום הנן אינסופיות. קל לשכוח את זה כשטובעים בים התמונות המשעממות שאנשים מעלים כיום ברשת. כדי לצלם תמונות מרגשות לא מוכרחים להיות אשפים בשליטה טכנית, וגם לא חייבים להשתמש בציוד משוכלל ויקר. כל מה שצריך זה מוח. כלומר, כזה שפועל.

        החדשות הטובות הן שהמוח האנושי הנו גמיש ונתון לשינוי ולהתפתחות, אם בוחרים בכך. אפשר לאמן את המוח לראות יותר, ולראות אחרת, ולזהות יותר ויותר הזדמנויות: זווית הצילום לבדה יכולה להפוך תמונה משעממת למעניינת. אפשר לזחול או לטפס, להתלכלך בבוץ או להירטב. אפשר להתמקד בעצמים צפויים יותר או צפויים פחות, להתקרב או להתרחק מהנושא, לסובב את המצלמה, להקפיא תנועה או למרוח אותה, לשנות את המיקום ביחס אל מקור האור, ואפילו להפר את כל חוקי החשיפה והאיזון הלבן.

        ביטוי יצירתי הוא, כאמור, היכולת למצות את מרב האפשרויות הגלומות בנוף שבו אנו מצויים. מי שלומד לעשות זאת בצילום, מאמן את המוח להתבונן היטב ולזהות מגוון גדול יותר של הזדמנויות. זו יכולת חיונית למסעות צילום, והיא הכרחית למסע החיים עצמם.

        רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

          שם (חובה)

          דואר אלקטרוני (חובה)

          נושא

          תוכן ההודעה

          22יול

          לדהור על תמונה של סוס

          כבר שנים רבות שאני אוטודידקטית בצילום, ותמיד העסיקה אותי השאלה: איך להשתפר בתור צלמת. מן הסתם, ניסיתי להרחיב ולשכלל את היכולת באמצעות התבוננות בתצלומים. למשל, אם תכננתי לטייל במקום מסוים, הייתי מנסה לאתר את המקום בעבודות של צלמים אחרים. אין קל מזה, כידוע: מנוע חיפוש התמונות בגוגל מאפשר לאתר תמונות בהצלחה סבירה, בפליקר וברשתות חברתיות אחרות יש גישה למיליוני צילומים, והארכיונים של חברות המיקרו-סטוק המסחריות מציפים באלפי תמונות באיכות גבוהה במיוחד.

          גם לפני עידן הפס הרחב באינטרנט, והמהפכה שחוללו הרשתות החברתיות, יכולתי למצוא בקלות תצלומים: בספרים, במדריכי טיולים, ואפילו בחנויות המזכרות, אותן "מלכודות תיירים" שמציעות עבודות של צלמים מקומיים, שמבלים את חייהם בלכידת הרגע והאור המושלם. כך נחשפתי לתמונות רבות, ומתוכן תמיד יכולתי לזהות, במין תחושה מיידית וברורה של "אהה!", את התמונות שהייתי מאד רוצה לצלם בעצמי. החשיפה לתמונה מוצלחת עוררה בי, מאז ומעולם, רגש מובהק ומובחן. בסופו של דבר, התחלתי להפעיל את אותו אבחון רגשי אוטומטי גם על התצלומים הפרטיים שלי.

          Horse with no name # סוס בלי שם

          האם זה עזר לי להשתפר בצילום? לא ממש. למרבה המזל, כלי הלמידה שלי כללו במשך השנים גם ספרי הדרכה מצוינים, מאמרים מקצועיים, ופה ושם גם בילוי עם צלמים מנוסים. מכל אלו למדתי איך להתבונן בתצלומים, ואיך להבחין במציאות הצילומית, ובכל האלמנטים שמרכיבים אותה: הקומפוזיציה, רווית הצבעים, חדות וטשטוש, תנועה והקפאה, פרטים ורעש, ועוד. התחלתי להבדיל בין אותה תגובה רגשית ("אהה!") לבין התפיסה של חלקי הצילום, הבונים יחד את המציאות הויזואלית שמונחת לפני.

          ומהי אותה מציאות? שאלה זו העסיקה כנראה גם את הצייר הסוריאליסטי רנה מגריט. אחד מציוריו, שהתפרסם לפני קרוב ל-80 שנה, נקרא "בגידת הדימויים" , ובו מופיעה מקטרת, ותחתיה הכיתוב בצרפתית: "Ceci n'est pas une pipe" – זו אינה מקטרת. מגריט הראה בפרדוקס הזה שגם כאשר מייצגים אובייקט באופן ריאליסטי, מדובר עדיין רק בייצוג של האובייקט, ולא באובייקט עצמו: כך, זו לא מקטרת, אלא רק ציור של מקטרת.

          ייצוג המציאות אינו נחלתם הבלעדית של הציירים הסוריאליסטיים, כמובן. ברור לכל, שכולנו, בכל רגע, מייצגים באופן זה או אחר את המציאות במוחותינו. אנשים קולטים בחושים פיסות של מציאות, ובמוחם נבנה ייצוג המבוסס גם על תחושות אישיות. אני לדוגמא, מאז ומתמיד, ברגע שראיתי מולי מישהו, מיד כבר הייתה לי דעה מוצקה לגביו, והתייחסתי לדעה שלי כאילו היא המציאות עצמה. בדומה להתבוננות המוקדמת שלי בתצלומים, אותה תחושת "אהה!" תמיד עלתה בי. בדיעבד, אני יודעת שטעיתי פעמים רבות, ומה שהאדם שמולי נראה, או אמר, התברר כשונה לגמרי מהעובדות, דהיינו, ממה שהוא עשה. ואם למדתי, בדרך הקשה, שעדיף להתבונן בעובדות לגבי האחרים, אז קל וחומר שלגבי עצמי.

          כשם שלימוד צילום מחייב להבחין בעובדות, כלומר, באלמנטים שמרכיבים את המציאות הצילומית, ואי אפשר להסתפק בתגובה הרגשית שהתצלום מעורר, כך הלימוד העצמי מחייב לבחון עובדות הקשורות בעשייה. העובדות הללו (מה אני עושה), מהימנות יותר מאשר אוסף ההערכות הרגשיות והאמונות כלפי העצמי, ורק העובדות יכולות להוות תשתית להמשך בניית יכולת והתפתחות אישית, בכל תחום.

          אני מקווה שהיכולת שלי ממשיכה להבנות, לפחות בתחום הצילום. אני משוכנעת שההצלחה לא יכולה לנבוע אך ורק מתוך התשוקה לצילום, או מתוך איזה שהוא כישרון גלוי או מעורפל. הנחיצות ללמוד ולתרגל שימוש באלמנטים מתוך המציאות הצילומית, ולוותר ולו במעט על האבחון הרגשי, הנה מטאפורה שימושית לכל תחום במכלול החיים. צלמים וחובבי צילום שמוותרים לרגע על ה- "אהה!", ולומדים להתבונן בעובדות וכך לטפח את הכושר שלהם בצילום, יכולים להשתמש בשיטה הזו לכל תחום שבו הם מעוניינים לטפח את יכולתם.

          ומה כל זה קשור לסוס? זה בכלל לא סוס, זוהי תמונה של סוס. בוודאי גם מגריט היה מסכים שאי אפשר לדהור על תמונת הסוס, אבל אפשר לנסות ולהתבונן בה, מבלי לקפוץ מיד אל האבחון הרגשי. ואם מצליחים להתמיד בתרגול שפת העובדות הצילומית, אפשר אולי לדהור אל אופק חדש בעולם הצילום.

          רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

            שם (חובה)

            דואר אלקטרוני (חובה)

            נושא

            תוכן ההודעה

            © Copyright 2013, All Rights Reserved