Photography

צילום הוא הנצח שקורה כאן ועכשיו

איך זה לכתוב טור, כשאימת הדד-ליין מרחפת באוויר? איך אני, המנהלת הבלעדית של הזמן של עצמי, מתמודדת עם אילוצי זמן שמנהלים אחרים? לאחרונה התמודדתי עם השאלות הללו, כאשר כתבתי מאמר עבור ארגון "נשים מצלמות". באותה שעת בוקר שבה ישבתי לכתוב את השורות, שאביא שוב כאן (בגרסה הבלתי ערוכה), ידעתי בדיוק מה השעה, מה הדקה, ומה בדיוק עלי לעשות בכל שנייה ממש, כדי לעמוד בלוחות הזמנים שיאפשרו לאחרים לקרוא את דבריי. בבקרים שכאלה, אני תמיד מודעת לזמן, לכיוונו החד סטרי של השעון, ולמשימות הנערמות לפני בקצב מבהיל, בכל רגע ורגע.

אבל לא כל הבקרים דומים. בבקרים האחרים, המחשב יישאר מאחור, ואני אמלט ממנו החוצה, לצלם. לפעמים לבדי, לפעמים עם שותפה לדרך או עם תלמידה, אבל תמיד, הכל ינוע מעצמו בקלילות רבה, עד שאפשר יהיה לשכוח לגמרי מה השעה. פרקי הזמן של היומן יאבדו משמעות, וזמנים אחרים, שברירים של שנייה, יכנסו אז לתפקיד, בהמתנה לפריים המדויק, לחשיפה הנכונה. כמה חמקמק הוא מושג הזמן, שלובש ופושט צורה, בסוגי הווה שונים, בבקרים השונים בחיי.

MY CUP OF TEA

לא מזמן נתקלתי במונח "הלם ההווה", שטבע דאגלס ראשקוף, חוקר תרבות בן זממנו. ראשקוף סבור שכולנו שרויים בתסביך נוירוטי, בתגובה לעולם שבו "הכל קורה בבת אחת", בין השאר, הודות לתפקיד שממלאת המדיה הדיגיטאלית בשגרת חיינו. לדבריו, היוונים ביטאו את מושג הזמן בשתי מילים שונות: "קרונוס" ו"קיירוס". "קרונוס" הוא הזמן הגנרי שהשעון מורה. "קיירוס" הוא הזמן האנושי, שאינו קשור ישירות לשעון, אלא לתזמון הנכון עבורנו לעשות דברים. ראשקוף טוען שהעידן הדיגיטלי מרחיק אותנו מה"קיירוס" ומשאיר אותנו רק עם ה"קרונוס", ואנו נוטים לארגן את עצמנו לפי המספרים בשעון, ולא לפי מצב הרוח או התחושה הפנימית.

כצלמת, אני לא מסכימה עם האמירה הזו של ראשקוף. אני חושבת שדווקא בעזרת הצילום, ובזכותו, אני נשארת עם ה"קיירוס", עם הזמן של הדברים, כמו שהם מתאימים לי. בזמן הזה, המותאם לקצב שלי ולמנעד הרגשות, מתעצבת הזהות שלי, נבנה החוסן הנפשי, ושם גם מתגבשים הזיכרונות.

החיבור בין צילום לבין עיצוב זהות ובניית חוסן נפשי, מעסיק אותי ביומיום, במחקר שאני עורכת על הקשר בין צילום תרפויטי לבין עקרונות הפסיכולוגיה החיובית. גיבוש הזיכרונות, כתופעה אנושית, קשור לכך באופן ישיר. אבל אני, כמובן, לא הראשונה שעוסקת בנושא. זמן וזיכרון הנם מושגים מופשטים שהעסיקו דורות של פילוסופים, פסיכולוגים, סופרים ואמנים. גם בעולם הצילום, השיח על זמן וזיכרון הנו רחב ועמוק מאד. הפוסט קצר מלהכיל את עושר הרעיונות ומקורות ההשראה, אבל אני בכל זאת רוצה לשתף שני ציטוטים, שבעיני הפכו לחלק מהמורשת שלנו כצלמים, ולצידם, כמה נקודות אישיות למחשבה.

"מה שהצילום מעתיק לעדי עד, אירע רק פעם אחת", כותב התיאורטיקן רולאן בארת, בספרו מחשבות על צילום (כתר, 1980), "הוא חוזר בדרך מכאנית על מה שלעולם לא יוכל לחזור שנית בממשות". בארת, שמתמקד בכתיבתו בהשפעת הצילום על הצופה (להבדיל מהצלם או המצולם), עוסק בחוויה הרגשית שהצילום מעורר. הוא מפתח שני מושגים בחוויית ההתבוננות: "הסטודיום" – הפירוש התרבותי, הלשוני והפוליטי שעורך המתבונן, ו"הפונקטום" – הנגיעה האישית שפרטים ספציפיים בצילום מעוררים אצלו.

כשאני חוזרת אל כתיבתו של בארת, תמיד עולות אצלי שאלות על חווית הצפייה האישית שלי, בתצלומים שאני עצמי צילמתי. איך משתנה לאורך זמן הפרשנות שאני מעניקה לתצלומים? איך משתנה החוויה האישית שלי בצפייה בהם? ואם יש שינוי, האם הוא הופך לחלק ממהות הזיכרון של אותו רגע שהונצח בצילום? במובן זה, יתכן שבצפייה בצילומים אני מפעילה תהליך של גיבוש זיכרונות מחדש. אולי אין זיכרון מוחלט וחד פעמי של החוויות הויזואליות שתיעדתי בצילום, אלא שהזיכרון ממשיך להתגבש, כעת ובכל צפייה עתידית, ככל שחל שינוי בפרשנות ובחוויית הצפייה.

גם הסופרת והפילוסופית סוזן סונטאג מתייחסת באריכות לזמן שבחיי התמונה. בספרה הצילום כראי התקופה (עם עובד, 1979) היא כותבת: "לאחר שהמאורע נשלם, התמונה תמשיך להתקיים, ותעניק לאירוע סוג של אלמוות (וחשיבות) שבלעדיה הוא לא היה זוכה בו… הצלם ניצב מאחורי מצלמתו ויוצר גרעין קטן של עולם אחר: עולם התמונה המתיימר להאריך ימים יותר מכולנו".

סונטאג עוסקת בקשר שבין המציאות לבין הדימוי המצולם, ונוגעת בסוגיות גדולות וחשובות, מעולם המוסר והאסתטיקה. אולם, בהשראת כתיבתה, אני בוחרת לחשוב על הצילום, דווקא בהקשר אישי יותר, כערוץ ביטוי שהשפעתו על עולמי הפרטי היא זו שתאריך ימים.

המצלמה מאפשרת לי ללקט לעצמי שברי זיכרונות ויזואליים, שישמשו לי אולי כחומר גלם בעיצוב זיכרונותיי, כפי שתיארתי קודם לכן. אולם עצם העיסוק בצילום, מחייב אותי גם ליצור לעצמי מארג חברתי ותרבותי שבאמצעותו אוכל לייצר הזדמנויות לצילום. אני עסוקה גם בלמידה מתמדת, ובפיתוח מתמשך של שלל יכולות, טכנולוגיות, אומנותיות, ובינאישיות, המרחיבות את עולמי.

יתרה מזאת, אני משלבת בסדר היום שלי פעילויות בתחום הצילום, שמעניקות לי חווית "זרימה": שקיעה מוחלטת בעשייה, עד כדי אבדן תחושת הזמן. חווית הזרימה, שהוטבעה לראשונה ע"י החוקר צ'יקסנטמיהאי כבר בשנות הששים, ומצוטטת ע"י כותבים רבים בתחום הפסיכולוגיה החיובית, היא חוויה שתורמת למעורבות, להנאה, לתחושת שליטה ולערך עצמי. כל אלו ממלאים את חיי במשמעות, תורמים לזהותי ההולכת ומתגבשת, ובוודאי גם ליצירת החוסן הנפשי, בתקווה שהללו יאריכו ימים, במה שאולי אפשר לקרוא לו "אושר".

לאחר שנגעתי כאן בסוגי זמן שונים בחוויית ההווה, בקשר שבין עיסוק בצילום לבין יצירת זיכרונות, ובצילום שיוצר עולמות אישיים חדשים, שעתידים להאריך ימים, אני רוצה להביא, לסיום, אמירה מכתיבתו של הסופר איל מגד, שנוגעת בנימי נפשי.

בספרו "סוף הגוף" (ידיעות ספרים, 2012), מעלה מגד זיכרון של שיח, בין המספר לחברו המת: "עם השנים הזמן הופך יותר ויותר למקום, ומקום הופך יותר ויותר לזמן, …עם הזמן, זמן הופך יותר ויותר לסופי, כלומר למשהו תחום, למקום. ומקום, עם הזמן, הופך יותר ויותר למשהו זמני, היינו לסוג של זמן".

שברי זיכרונות והתבוננות בהם, דרך כתיבתו של מגד, חשובים ומרגשים בעיני יותר מהסיפור שהוא עצמו מגולל. אני מתבוננת שוב במקומות שצילמתי פעם, בדרכים המפותלות שבהן הולכתי את עצמי עם מצלמה, ומבינה: לעתים אני מעניקה לשבריר של רגע מקום בחיי הנצח, אבל הנצח הזה מתרחש רק אצלי, ורק כאן, ועכשיו.

(תודה ל"נשים מצלמות" על הבמה ואור הזרקורים).

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

צילום הוא הנצח שקורה כאן ועכשיו Read More »

לדעת, לייחל, להכשל

חברים שלום,
אני לא יכולה להפסיק להתפעל, מהדברים הגדולים, והקטנים, בחוויות הקיום שאני פוגשת בעין המצלמה. אני נענית לתפילה, מאת לאה גולדברג – "לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם, לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל", ובהשראתה אני כותבת ומשתפת הפעם תצלום מאגמון החולה.

בסוף החודש אחזור שוב לצילומי זריחה באגמון. אני כל כך נרגשת מהנסיעה, וכבר התחלתי להתכונן לקראתה. במסגרת ההכנות, אני משחיזה לעצמי את הכלים, ורוצה להציע גם לכם משהו חד ומיוחד, שאתייחס אליו בהמשך. אבל קודם כל, תמונה ותובנה:

Agamon Hula # אגמון החולה

לדעת
התמונה הזו כבר בוודאי מוכרת, והיא יקרה לי כי היא הראשונה שזיכתה אותי בהכרה אומנותית, בהיותה מוצגת במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, במסגרת "טבע עולמי, טבע מקומי", לצד תצלומים של הנודעים בצלמי הטבע בישראל. אבל היא רק אחת מבין עוד עשרות תצלומים שלי, שאפשר לראות כאן. אני לא רואה את עצמי כצלמת טבע בהכרח, אבל אני משוכנעת שהדרך שלי, שאני מפתחת וחולקת בשמחה עם מי שבחר ללמוד, מאפשרת לי להצליח גם בתצלומים כאלה.

לייחל
התמונה, מבוקר קר וערפילי באגמון, צולמה מתוך עגלת המסתור בסיור מיוחד לצלמים. בניגוד לצלמים רבים בז'אנר, אני מצלמת ביד חופשית, ללא חצובה, וללא עדשות ארוכות מאד. הנוף מרהיב, המולת העגורים לא משאירה אף אחד אדיש, ואני מצלמת עשרות רבות של תמונות, אם לא מאות. אבל התמונות לא מצליחות לי ב"פוקס". אני קשובה בכל נקודה, למשוב המגיע מהמצלמה, ולכישלונות הסדרתיים שלי, שמובילים בסופו של דבר לתמונה מיוחדת במינה. אני קשובה גם לעגורים, להתנהגויות ולמחוות החברתיות, עד שמצליחה לנבא ולהיערך למה שיקרה בפריים בתוך שברירי שנייה.

להכשל
חוקר האושר הנודע, טל בן שחר, טוען שהמרדף אחר שלמות הוא מכשול גדול בדרך אל ההגשמה. לדבריו, עלינו ללמוד להיכשל או שניכשל בלימוד. ישנן סביבות לימוד שמציעות ביטחון פסיכולוגי, שלא צפויה בהן מבוכה או עונש במקרה של תקלה, וכולם לומדים בהן ומשתפרים. עולם הצילום הוא סביבה כזו. הנזק בטעות מזערי, אפשר פשוט למחוק פריימים גרועים, אבל לא לפני שמתבוננים בהם היטב, לומדים ומתקנים. כמו טל בן שחר, גם אני מציעה להגדיר מחדש כישלון, לא כדבר שקשור לחולשה או בושה, אלא כצעד חשוב בדרך הלמידה.

לכן אני מלמדת "לשים את האושר בפוקוס", ונהנית במיוחד לראות איך תובנות ממפגשי הצילום מחלחלות לשדות אחרים בחייהם של הצלמים.

וכמובן שלא שכחתי, הרי הבטחתי לכם משהו מיוחד. בסוף החודש, אפתח את העונה על עגלת המסתור באגמון, ואתרכז שם בחווית צילום פרטית, ובלמידה שלי עצמי. אבל עד אז, ובמהלך כל החודש הקרוב במפגשי הצילום האישיים בתל אביב, אחלוק גם את סודותיי על "מאחורי העדשה באגמון".

אשמח מאד לראותך בין תלמידיי.
ליטל

(מתוך ניוזלטר 06.11.13)

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

לדעת, לייחל, להכשל Read More »

אני מצטיידת רק במסגרת

אל תשאלו אותי יותר על ציוד הצילום שלי. אני מצטיידת רק במסגרת, ואין לי דבר בלעדיה. זו לא המצלמה שמאפשרת לי לפרש את העולם. המסגרת היא זו שלוכדת עבורי את מושאי "המחקר הוויזואלי" שלי, ומאפשרת לי לבטא, גם עבור אחרים, את המשמעויות שאני מזהה, ולומר משהו על האופן שבו אני רואה את הדברים.

"מחקר ויזואלי" הוא ביטוי כללי מאד, אולי אפילו נפוח. מה הוא יכול לכלול בתוכו? ככל שאני צוברת וותק בעיסוק בצילום, אני מבחינה שרשימת העניין שלי הופכת למפורטת יותר. היא כבר לא מקיפה רק את הטבע או הטבע האנושי. אני פורטת את נושאי העניין שלי לאלמנטים גרפיים, בסיסיים יותר, כמו למשל: קווים, מרקמים, דפוסים, צבעים, אור וצל. אלו האלמנטים שמרכיבים כל סיפור ויזואלי, והם שמאפשרים גם לפשט אותו, כדי לזקק מסצנת החיים הכאוטית אמירה בהירה וצלולה.

FORMS OF LIFE


אני חוזרת אל אותם המקומות שוב, אותן פינות רחוב, אותם הנופים, ומגלה בכל פעם מקומות אחרים. הם לא באמת משתנים, אלו אותם המקומות. הם רק מצטלמים אחרת, בכל פעם שאני מגיעה אליהם עם מסגרת שונה, עם שפה משוכללת יותר. ואכן, נדרשת שפה כדי לספר סיפור ויזואלי, וכדי לעורר באמצעותו רגש, הזדהות, עניין, מחשבה או השראה. כמו שפת אם, גם השפה הוויזואלית נרכשת. יש לה אוצר מילים, כללי דקדוק ותחביר, המאפשרים להעביר מסר. כששולטים ברזי השפה, אפשר לספר סיפור, כל סיפור, וגם את הסיפור הפשוט ביותר, באופן מרתק.

אנחנו לומדים לצלם כמו ילדים. מתחילים במלמול, עוברים לשברי מילים, ולבסוף מצליחים לבטא בדיוק את מה שרצינו. כל אחד יכול להתבונן סביב ולצלם גירוי שמעורר אותו. אבל כל עוד לא דוברים את השפה, אפשר להפיק רק מלמול ויזואלי.

ממש כמו ששפה מדוברת עוזרת לארגן את המחשבות ולשלוט בהן, אני מוצאת את המסגרת ככלי לשליטה בכאוס שמסביב. אני שולטת בכל אלמנט גרפי שאני מחליטה לכלול במסגרת, או להשמיט ממנה. כך, גם הצופה, שלא חווה את המתרחש בעת הצילום, ולא יכול לשלוף מזיכרונו שום חוויה בעזרת התמונה, יכול בכל זאת לחוות משהו קרוב למה שחוויתי אני. כך אני גם שופטת את התמונות שאני מצלמת. אני לא שואלת אם זה יפה, או מסבירה מה רציתי להראות, אלא תוהה אם האופן שבו ארגנתי את החלקים במסגרת אכן מעביר את הרעיון, או את האופן שבו אני רואה את דברים. ככל שהשפה מתפתחת, אני שואלת את עצמי יותר, מה בעצם רציתי לומר, ומה הקהל יכול להבין.

כמו במשפטי השפה המדוברת, גם את הסיפור הוויזואלי אפשר לנסח בהרבה אופנים. אפשר, למשל, להתקרב, לזוז, להחליף עדשה, לשנות עומק שדה או צבע. הסיפור הופך למושלם כאשר מתקיימים בו כל החלקים שתורמים להבנה, ובלי עודפים מיותרים שמסיטים את תשומת הלב. באופן אינטואיטיבי, קל לפשט עוד ועוד את הצילום, על ידי הסרת אלמנטים מסיחי דעת, שלא תורמים לסיפור. לומר יותר באמצעות פחות.

תמיד חשבתי שאפשר להכליל את המיומנות ביצירת מסגרת ומסר ויזואלי לשדות אחרים בחיים, ולהפיק מכך תועלת רבה. בסופו של דבר, תובנה זו הובילה אותי לפתח את שיטת הצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", ולהשתמש בתרגילים מעולם הצילום להרחבת היכולת באינטראקציה עם הסביבה, החיצונית או הפנימית.

תוך כדי צילום, התלמידים שלי לומדים, למשל, מהי למעשה יכולת, ואיך ניתן להרחיב אותה, מבלי להיקלע למלכודות של שיפוטים רגשיים. הם לומדים לא להסתפק בתגובה הרגשית שסצנת הצילום מעוררת, ומפתחים תפיסה טובה יותר של אלמנטים עובדתיים, שמאפשרים ליצור צילום איכותי. הם מרחיבים את תפיסת העובדות גם להקשרים אחרים של עשייה, ובונים תשתית להתפתחות היכולת בתחומים נוספים.

אני מתרגלת עם התלמידים גם צמצום. אני יודעת שלמונח צמצום יש קונוטציות שליליות, אבל בצילום יש לו בעיקר פנים חיוביות. אני מלמדת לבנות קומפוזיציה המאזנת בין הפרטים שתורמים לסיפור, ומשמיטה פרטים שמסיחים את הדעת. התלמידים לומדים איך להפעיל שיקול דעת דומה בשדות אחרים: במה להשקיע יכולת, ועל מה כדאי לוותר. כפי שבתצלום בודד לא ניתן לבטא את כל הנושאים המעניינים בעולם, אין אפשרות להתייחס בעת ובעונה אחת לכל הגירויים וההזדמנויות שעומדים על הפרק, ועדיף להצטמצם, כלומר, לבחור מחדש בכל עת, מה מאפשר תנאי למידה נוחים, ואופני התבטאות הולמים, בהתאם ליכולת האישית.

תרגילים אלו ורבים אחרים, מאפשרים ללמוד איך לעצב חיי יומיום מאושרים, באותה טבעיות שבה ניתן להפיק תצלומים יפים. המסגרת שלי היא מטאפורה רבת עוצמה לחיים מלאי הבעה, ביטוי מלוא היכולת האישית, ויצירת סיפור אישי אותנטי.

אני מברכת את התלמידים שסיימו לאחרונה סדרת מפגשי לימוד אישיים בשיטת "לשים את האושר בפוקוס", ומזמינה כל אחד ואחת, להתנסות ולאמץ את עקרונות השיטה.

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

אני מצטיידת רק במסגרת Read More »

מחשבות על צילום בתל אביב

LSH.250913.9924p

חברים שלום,
בערב החג השני בסוכות, התקבצו על במת "בית היוצר" שבנמל תל אביב, משוררים, מוזיקאים וצלמים, והעניקו לקהל מופע חד פעמי, שהוקדש כולו לעיר תל אביב. סדרה מתצלומי תל אביב שלי הוצגה בטנגו מרגש עם רוני סומק שהקריא משיריו, וליוותה גם את אלונה דניאל שניגנה ושרה "על גגות תל אביב".
לצד התמונות שצילמתי במופע, אני מצרפת הפעם מחשבות על חווית הצילום בתל אביב. צילומי הרחוב מספרים, ללא מילים, סיפור שהוא בין חוויה פרטית לתרבותית, בין הפנים אל החוץ, ושבריר של שנייה שנלכד בדימוי, מייצג לעתים דווקא מצב מתמשך, אישי או חברתי.

קירות מספרים
כל תצלום שיש בו גרפיטי, הוא סיפור עם ארבעה גיבורים: אמן הרחוב שהשאיר את חותמו על הקיר, עובר האורח שנתפס בעין העדשה, הצלם שחיבר סיפור ויזואלי מזווית אישית, והצופה שיצק במוחו את הפרטים לכדי משמעות חדשה. העיר פועמת בקצב שבו חולפים בה אנשים, לצד הסיפורים המרוחים על הקירות. כך אני אוהבת לחקור את העיר. לצילום שברקע, ושניתן לצפות בו גם כאן, קראתי "העד הדומם". צילמתי אותו בחצר אחורית מוזנחת ביפו. מיהו העד הדומם כאן, הילד שמשחק לבדו או הקיר השותק ומתבונן בו בעיניו המצוירות?

LSH.250913.9904p

קצוות מתחברים 
תל אביב היא עיר של ניגודים, ואכן, אפשר למצוא בה הכל. לפעמים החיבור בין הקצוות הוא זה שמעניק משמעות לדימוי. בצילום שברקע, ושניתן לצפות בו גם כאן, איש של צווארון כחול ואיש של צווארון לבן יוצרים יחד, בלי לדעת, רגע אישי-משותף. פרט לקצוות המעמדיים, יש כאן עוד ועוד ניגודים: האיש שבצל לעומת זה שבאור, האחד בפנים והשני בחוץ, זה על הקרקע והאחר שתלוי באוויר. אולם, שם התצלום, "גברים בעבודה", מכיל את האפשרויות כולן.

מעגלים נסגרים
הנה תצלום של דמות חולפת, חומקת במורד חדר המדרגות המעגלי. ניתן לצפות בו גם כאן. "חפש אותי הלילה במקומות סגורים, חפש אותי בבית ובבתי זרים", כך אלונה דניאל, בשיר "על גגות תל אביב". כשהתוודעתי לשיר, לפני יותר משני עשורים, לא העליתי בדעתי שיום אחד אשתתף במופע לצד המשוררים הנפלאים. גם לא ידעתי דבר על ההרמוניה שבין הוויזואלי לפואטי. אבל גווני החוויה האנושית משותפים, כך מסתבר. הם רק באים לידי ביטוי בערוצים אחרים. כולנו דומים זה לזה, יותר מאשר שונים, ולכן אולי, מקורות ההשראה הם אין-סופיים.

LSH.250913.9943p

תל אביב היא גם המקום שבו אני עורכת את רוב מפגשי הלימוד והצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס". עושר הגירויים שהרחובות בעיר מציעים, מאפשר לכל אחד לתרגל, ולברור לעצמו חידוש ועניין גם בתוך הידוע והמוכר. אני מזמינה אותך לקרוא עוד מחוויות הצילום התרפויטי בבלוג שלי, להגיב ולשתף, וכמובן, להיות בקשר, ולחשוב על הזדמנות הבאה לצאת לצלם יחד.

להתראות,
ליטל

(מתוך ניוזלטר 09.10.13)

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

מחשבות על צילום בתל אביב Read More »

צבעים של סתיו

חברים שלום,
הסתיו מגיע. הוא מביא עמו צבעים אחרים, ואני נהנית מהם ממש כאן, ליד הבית. אני שולחת אליכם כמה צבעי סתיו ישראלי משלי, ושוזרת בהם מילות עידוד ברורות: לצאת, להתבונן, לצלם.

צבעים של שלכת
עוד לפני שמצלמים את התמונה הראשונה, כבר מורגשת באוויר נעימות סתווית. העצים הנשירים ליד הבית, מזמנים אין סוף אפשרויות. שעות הבוקר המוקדמות, ושעות אחר הצהריים, הן הזדמנות פז, תרתי משמע, לגלות שפע של גוונים זהובים. עלי השלכת מרהיבים בעיני במיוחד כאשר אני מתבוננת באור דרכם. "סוד עלה קמל" כתבה לאה גולדברג, ואולי אינסוף של סודות.

Autumn leaf's secret # סוד עלה קמל


צבעים של שמיים

השקיעות מרהיבות יותר בסתיו, כשהעננים הופכים את שעות הזהב לסיפור דרמה ממש. בכל יום העננים משתנים, ומציעים דרך קצת אחרת לריכוך האור הבוהק. הנוף השגרתי של סוף היום, של הדרך הביתה, מרגש פתאום יותר, והמצלמה מתגמלת. אפשר לשחק עם העננים, "לחמם" אותם קצת בעזרת אפשרויות האיזון הלבן של המצלמה, ולהפוך כל צללית פשוטה לתמונה מופלאה.


צבעים של הפתעה
סתיו הוא לא רק השלכת הידועה או העננים המוכרים. לטבע דרכים משלו להפתיע. גם צלמים מנוסים ומתבוננים וותיקים נהנים לפעמים מהפתעות, כשמראות חדשים מתגלים בעין המצלמה. אני מנסה לראות ניגודים, נעזרת בחשיפת חסר קלה, ומחזקת מעט את רווית הצבעים במצלמה או בעיבוד התמונה. אני מנסה ליצור תמונות מופשטות של הטבע, ומוצאת כך דרכים חדשות לביטוי אישי.

כל יום סתווי הוא זמן נהדר להיות שם בחוץ, ליהנות מהטבע וללמוד ממנו משהו.
אני מתכוונת להקדיש את ימי הסתיו הקרבים גם למבט רענן על מפגשי הצילום, בהם נמשיך לפתח את אומנות התבוננות, ונחשוף את עושר האפשרויות שבדרך כלל סמוי מן העין.

אני מזמינה אתכם לגלות עוד מתמונות הסתיו אצלי באתר, להגיב ולשתף, וכמובן, למצוא שוב הזדמנות לצאת לצלם יחד.

חג שמח,
ליטל

(מתוך ניוזלטר 18.09.13)

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

צבעים של סתיו Read More »

Scroll to Top