החיבור בין פסיכולוגיה חיובית וצילום

ריכזתי תשובות לשאלות ששואלים אותי לעתים קרובות על החיבור שיצרתי בין פסיכולוגיה חיובית וצילום. ניתן לקרוא כאן, למשל, מאיפה צץ הרעיון לחבר בין עולמות התוכן, למה החלטתי לחקור דווקא את החיבור הזה, איך זה בעצם עובד, מה מיוחד בלימוד באמצעות צילום, במה שונה צילום תרפויטי מטיפול באומנויות, ומה התרומה ההדדית של עולם הצילום והפסיכולוגיה החיובית.

1אוק

מאיפה צץ הרעיון לחבר בין העולמות?


מאיפה צץ הרעיון לחבר צילום עם פסיכולוגיה חיובית? ממקום מפתיע: רכיבה על אופניים. לאו דווקא בגלל האושר שברכיבה, או תחושת השליטה או הרוגע. כמעט עד גיל 40 בכלל לא ידעתי לרכוב על אופניים. יום אחד הלכתי להתייעץ עם פסיכולוג, רפי יעקובי (שלימים הסתבר לו, וגם לי, שהוא פסיכולוג חיובי). במפגש הצגתי רשימה ארוכה של דברים שאני עושה או שעשיתי בעבר. הרכיבה על אופניים לא הייתה, כמובן, סעיף ברשימה, ועל כן, שלח אותי יעקובי הביתה, וביקש ממני לא לחזור אליו, עד אשר אדע לרכוב.

איזה מין פסיכולוג זה, שבמקום להקשיב לי, שולח אותי ללמוד לרכוב? אבל מצד שני, מה יש לי כבר להפסיד? כך, נעניתי לאתגר שהציב יעקובי, והפכתי, תוך מספר שבועות, לרוכבת מיומנת. גיליתי את שבילי האופניים של תל אביב, ולא העליתי בדעתי שאותה חוויה פרטית של רכישת יכולת חדשה, היא רק תחילתו של המסע בפסיכולוגיה חיובית.

כל כך קל לרכוב על אופניים, שאפילו ילדי הגן יכולים להשתלט על המיומנות די בקלות. כל עוד מדוושים והתנועה נמשכת, שיווי המשקל נשמר. כך הבנתי, בלי יותר מדי דיבורים, משהו על מושג היכולת, בכל תחום: כל עוד מפעילים אותה היא נמשכת, נשמרת ואף משתבחת. זה נתן לי השראה להמשיך ולחקור את היכולת שלי, ונוכחתי לדעת שפעולות פשוטות ויומיומיות משמשות לי ערוץ ביטוי מצוין, למה שפסיכולוגים חיוביים קוראים "חוזקות". ככל שביטאתי באופן שגרתי את הכישרונות שלי, לא רק חיזקתי אותם, גם הצלחתי יותר, ובעיקר נהניתי. כך היכולת הפכה למושג מפתח בדרך אל ההבנה שלי את מושג האושר.

הזהות שלי בנויה מאוסף גדול ומגוון של יכולות. כדי לדעת מי אני באמת, באופן מדויק ונטול שיפוטים מעוותים, עלי לדעת מה אני עושה, שהרי, העשייה היא המדד ליכולת. התפתחות וצמיחה אישית הן הרחבה של היכולת המעצבת את הזהות. כדי להעניק מיכולתי, וליהנות מיכולתם של אחרים, אין לי ברירה, אלא ללמוד להעריך יכולת באופן מהימן.

אני לא יודעת על מכשיר אוניברסאלי למדידת יכולת, אבל בצילום קל להגדיר ולמדוד יכולת, כי היא משתקפת היטב בתצלומים, ובעיקר בהזדמנויות המגולמות בתוכם. במהלך התרגול בצילום אפשר ללמוד הרבה על עצמנו, ועל מה שנדרש מאיתנו כדי לרכוש יכולת וכדי להרחיבה, לא רק בתיאוריה אלא גם באופן מעשי. לכן, חשבתי שאפשר להפגיש אנשים עם המצלמה בדרך קצת אחרת, וללמד את יסודות הצילום כאמצעי להמחשה. בכל פעם שמתווספת עוד מיומנות בצילום, היא משמשת כלי לגירוי המחשבה ולהתנעת תהליך של שינוי.

ממש כפי שלא הזדקקתי לנוסחאות פיזיקאליות מורכבות כדי להבין ולהשיג שיווי משקל ברכיבה על אופניים, כך התרגול בצילום חוסך הרבה דיבורים תיאורטיים ומאפשר להפנים די מהר עקרונות שאחרים מלמדים בכיתה או בקליניקה. אני בטוחה שכשמתחילים להבין לעומק את מושג היכולת, ולומדים להעריך אותה באופן מהימן, כל אחד אצל עצמו ואצל האחרים שסביבו, זה ניכר בכל תחום בחיים, ובין השאר, גם בזוגיות, בהורות, בעבודה עם עמיתים, ובניהול. כך, מתחילים ללמוד איך לעצב חיי יומיום מאושרים, באותה טבעיות שבה מפיקים תצלומים יפיפיים.

TLV pedaling # דיווש תל אביבי

 

 

[wysija_form id="4"]
1אוק

למה לחקור דווקא חיבור כזה?

אני מגיעה לצילום התרפויטי אחרי יותר מעשור של עיסוק במחקר יישומי. הרבה שנים ליוויתי חברות בארץ, וגם בחו"ל, בתהליכים של איסוף וניתוח מידע, שעזרו למנהלים, ככה אני מקווה, לקבל החלטות אפקטיביות. למדתי תואר ראשון ושני במנהל עסקים בטכניון, ובנוסף גם פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וככה מצאתי, במחקרי שווקים וארגונים, חיבור הדוק בין שני עולמות התוכן. אם כן, מדוע החלטתי יום אחד לחקור דווקא את החיבור בין צילום לפסיכולוגיה חיובית?

הצילום תמיד היה שם בשבילי. אני אוטודידקטית בצילום, מצלמת בתשוקה גדולה יותר מעשרים שנה, ובחמש השנים האחרונות, במצלמות דיגיטאליות כמובן. אני מצלמת הכל, ברחוב, בטבע, בבית ובעצם בכל מקום שאני נמצאת בו, כך שאני לא מקובעת בסגנון צילום מסוים, ובצילום אני ממש כמו ילדה קטנה בחנות צעצועים, שרוצה לקבל מהכל.

אני עצמאית, בעסק משלי הרבה שנים, וזה אפשר לי תמיד מרחב לחשוב, ללמוד, ליצור, ולפתח כל מיני דברים. בין השאר, התגלגלתי ללמוד פסיכולוגיה חיובית בלה"ב, ואף הכרתי באופן אישי את רפי יעקובי, שלקסיקון המונחים שהוא פיתח לפני יותר משני עשורים, מקביל למה שלמדתי בכיתה.

מתוך ההתנסות בצילום, הלימודים, הדרך שעשיתי בעולם, והשינויים בחיים, התחלתי לזהות שיש הקבלה בין תהליכי יצירה בצילום לבין הטכנולוגיה של השינוי. יותר נכון יהיה לומר שהתחלתי לאסוף מטפורות מהחוויות שלי בצילום, שממחישות בעיני עקרונות חדשים מעולם הפסיכולוגיה החיובית. לאט לאט נולדה שיטת לימוד וצילום תרפויטי, שקראתי לה "לשים את האושר בפוקוס", ובה אני מלמדת להתבונן, לעצב יכולת וזהות, לאתר הזדמנויות, ולשלוט בתודעה, בתקווה להפיק אושר.

אבל אני חושבת שהחיבור בין הצילום לבין פסיכולוגיה חיובית, הוא לא רק רעיון שהתגבש אצלי בשנים האחרונות. היסודות של החיבור הזה נוצרו אולי לפני הרבה שנים, ממש עם המצלמה הראשונה. אצלי, הראשונה הייתה Nikon F2, זה דגם משובח שאולי אתה מכיר, מתחילת שנות השבעים, לסרטי 35 מ"מ. זאת הייתה המצלמה של אבא שלי, והיא התגלגלה אלי אחרי שהוא נפטר, לפני יותר מעשרים שנה. היא הייתה מונחת בבית של ההורים, עם עוד כל מיני אביזרים, ויום אחד החלטתי לרשת אותה, ופשוט לקחתי אותה בלי רשות.

אבא שלי היה מהנדס ומנהל, וגם חובב צילום. הוא נפטר באופן פתאומי מדום לב, כשהיה בגיל לא רחוק מהגיל שלי כיום. נסיבות המוות הטרגי הזה קשורות לאירוע אישי קשה שהוא חווה בעבודה. כשנחשפתי לעולם הפסיכולוגיה החיובית, למדתי שאדם יוצר לעצמו חוסן נפשי, כשהוא נותן מקום בחיים לחוזקות אישיות, ולהנאה שהוא יכול להפיק מהן. בעיות בעבודה זה דבר נפוץ, למרבה הצער, אבל הפגיעה שלהן יכולה להיות חמורה יותר או פחות. זה תלוי בחוסן הנפשי. הידע החדש הזה הציף אותי בהרבה שאלות קשות. למשל, מה היה קורה אם לאבא שלי היו עוד ערוצי ביטוי משמעותיים, פרט לעולם המקצועי שלו? האם זה היה משאיר אותו בחיים?

כשהוא נפטר, הייתי צעירה מאד, צעירה מדי. בוודאי לא יכולתי אז להבין איך הטרגדיה הזו תשפיע על הבחירות שלי בחיים. אבל כיום, אני מודעת יותר להכרח לבחור לעצמי סדר יום שממלא אותי גם במשמעות וגם בהנאה. ומכאן, אפשר להבין את השילוב בין התשוקה שלי לצילום לבין השאיפה לעזור לאחרים שמסביבי לבטא את היכולת שלהם. אולי בעשייה הזו שלי אני מצליחה להגשים איזו צוואה שאבא שלי לא השאיר.

Heart lock # מפתח הלב

[wysija_form id="4"]

 

1אוק

במה שונה לימוד באמצעות צילום?

במה שונה לימוד באמצעות צילום מלימוד בשיטות מקובלות אחרות? התשובה לזה קשורה לכישלון שלי בתור צלמת. לפני כמה שנים, כשניסיתי למכור את המצלמה הדיגיטאלית הישנה שלי, מישהו שאל כמה תמונות צילמתי בה. ההערכה שלי, שהסתברה כמדויקת למדי, הייתה: פי 15 ממספר התמונות ששמרתי ופרסמתי בכל תקופת השימוש במצלמה. היה לי נדמה שזו הכמות הממוצעת של פריימים שאני זורקת, במרוץ אחרי הפריים המושלם.

אם אני מחשבת ממוצע של 15 תמונות, שנדרשות לי כדי להגיע לאחת טובה מספיק, כמה מגה-בייט של תמונות אני יכולה למחוק? כמה שעות אני צריכה להקדיש כדי להתבונן ולברור את הפריים הראוי? אולי, לו הייתי צלמת טובה באמת, הייתי יכולה להגיע לתוצאה הרצויה בקליק אחד? אולי מאות המגה-בייט שזורמים לפח דרך כרטיס הזיכרון הם מדד טוב לכישלון שלי בצילום?

כל כך קל להיסחף לשיפוטים ולביקורת עצמית על היכולת שלי. ובכל זאת, מעולם לא העליתי בדעתי להיפרד מהחירות הגדולה: לצלם ולצלם בלי להתרושש. זו לא רק החירות הכספית, כמובן. התועלת המהותית בצילום הדיגיטלי, להבדיל מצילום בעידן הפילם, היא המשוב המיידי שהמצלמה מעניקה, ומאפשרת לתקן מיד חשיפה שגויה, מיקוד לא מוצלח, אפילו לחפש קומפוזיציה חדשה.

קורה שהפריים המנצח בא בקליק אחד, אבל לרוב הוא לא. הקליקים הראשונים במצלמה מאפשרים להתחמם, ולהתניע תהליך שלם של תפיסה, או אינטראקציה מצולמת עם הנושא. אילו המצלמה יכלה לדבר, היא הייתה אומרת: "אלו ההוראות שנתת לי וזה מה שיכולתי לעשות בהן באותו רגע. אולי תחשבי שוב על ההוראות". אם המצלמה נותנת רק משוב, אי אפשר באמת להיכשל. אפשר להתייחס לאי-הצלחה בצילום כשלב בתהליך, בלי לתבל בטעם מריר של שיפוט שלילי על כישלון.

זה ניסיון חשוב בעיני, לא רק כדי לשפר את היכולת בצילום, אלא בעיקר בהקשר הרחב של למידה על רכישת יכולת. באמצעות המצלמה ניתן להתאמן בתפיסה של מצבי אי-ההצלחה כמשוב ולא ככישלון, תפיסה שהיא נטולת כל שיפוט שלילי. זאת מיומנות חשובה, שתורמת להגדלת היכולת בכל תחום. כל צילום הוא הזדמנות לאימון כזה, כי בו, בניגוד למצבי חיים רבים אחרים, ניתן משוב מיידי.

במפגשי לימוד צילום, נוצרת תשתית אישית ללמידה באמצעות משוב. בעת תפעול המצלמה, התלמידים לומדים להתמקד בעובדות: מה אפשר לעשות, ומה עשינו בפועל. הם מתחילים להבין את גבולות היכולת של המצלמה ושל עצמם, ולומדים איך להרחיב את הגבולות הללו מבלי להיקלע למלכודת של שיפוטים ודעות. כשלומדים להבחין בעובדות, כלומר, באלמנטים שמרכיבים את המציאות המצולמת, לא מסתפקים יותר בתגובה הרגשית שהתצלום מעורר. העובדות הללו – "מה אני עושה", מהימנות יותר מאשר אוסף ההערכות הרגשיות והאמונות כלפי העצמי, ורק הן יכולות להוות תשתית להמשך בניית יכולת.

זה נשמע קל, אבל לא כולם מצליחים. יש אנשים שמתגלים כסרבני למידה. אבל בצילום קל להמחיש את הרגע שבו, במודע או שלא במודע, מסרבים ללמוד. לכן גם קל להתגבר, באמצעות הצילום, על סרבנות כרונית. מי שמתחיל להיות מודע לרגעי סרבנות הלמידה שלו, עושה צעד חשוב בבניית יכולת, וביצירת זהות אישית המורכבת מיכולות.

צילום הוא סביבת לימוד שיש בה ביטחון פסיכולוגי: לא צפויה בה מבוכה רבה או ענישה במקרה של אי-הצלחה. הנזק בטעות מזערי, אפשר פשוט למחוק פריימים גרועים, אבל לא לפני שמתבוננים בהם היטב, לומדים ומתקנים. אפשר כך להגדיר מחדש כישלון, לא כעניין שקשור לחולשה, אלא כצעד חשוב בדרך הלמידה.

Infinitely Green # ירוק אינסופי

[wysija_form id="4"]
1אוק

מבין התחומים, מי תורם יותר למי?

מי תורם יותר למי: הצילום לפסיכולוגיה החיובית או להפך, הפסיכולוגיה החיובית לצילום? אני מוצאת הרבה חיבורים בין פסיכולוגיה חיובית וצילום, וחושבת שהאינטגרציה בין העולמות מרחיבה ומעשירה כל אחד מהם. כולם יודעים כמה הצילום זמין. המדיום הזה הפך לנגיש ושימושי בסדר היום של חלקים כל כך גדולים בחברה, ופה עולה אפשרות חדשה, הייתי אומרת שאפילו אפשרות מפתה, עבור כלל האוכלוסייה, ולאו דווקא למי שפועל בשדה האומנות או המדע. תאר לך שבנוסף לזה שהצילום הוא כלי לתיעוד ופנאי, הוא יתחיל להיות שימושי גם ככלי משמעותי ללימוד ולהתפתחות של כל אחד ואחד.

מנקודת המבט של עולם הצילום, אני אוהבת לחשוב איך האופטיקה הפיזיקאלית והדיגיטאלית תרמו לאורך ההיסטוריה להבנת העולם ולהרחבת הגבולות הנתפסים שלו. מצד אחד, טלסקופים אפשרו לבני האדם לגלות גלקסיות אחרות, ולחקור את החלל האינסופי. מצד שני, מיקרוסקופים תרמו את חלקם לגילוי ומחקר של חלקיקי החומר הזעירים ביותר. בימינו, אנשים רבים מחזיקים בידיים את האופטיקה שבתווך: מצלמות דיגיטאליות, עדשות רחבות וצרות, חיישנים רגישים ואמצעי עיבוד ממוחשב. כל אלה מאפשרים למשתמשים לצפות בעולם בדרך חדשה, שונה מזו שהעין האנושית מאפשרת. אני חושבת שבחיים שלנו כיום, כשהצילום זמין ונפוץ כל כך, הוא יכול לשמש כאמצעי להרחבת עולמו של הפרט, ולעזור לו להכיר יותר את עצמו בהקשרים שונים. אבל כדי שמישהו יתחיל ללמד את עצמו, נדרשת גם תשתית תרבותית, והחיבור עם רעיונות מעולם התוכן של הפסיכולוגיה החיובית יכולים לסייע ולקדם את השימוש בצילום ככלי לחקירה ולימוד עצמי.

מנקודת המבט של הפסיכולוגיה החיובית, חקר האושר, החוסן הנפשי והשגשוג האנושי מעוגן בפעילות מחקרית רבה באקדמיה. בנוסף, יש עוסקים בתחום שמפתחים שיטות ייעוץ והתערבות, שנועדו לשפר את החיים של אנשים נורמטיביים, שלא סובלים מהפרעות נפשיות. השיטות מחלחלות לתחומי פעילות מגוונים, למשל חינוך וניהול, ולעתים משפיעות על החיים שלנו, גם אם אנו לא משתתפים באופן פעיל בתהליך ייעוצי. היות שיצירת דימויים הפכה בתרבות שלנו לפעולה כל כך יומיומית מוכרת ונפוצה, הצילום יכול לטענתי לשמש כתשתית, עם ערך מוסף ייחודי, בלמידה ויישום של עקרונות הפסיכולוגיה החיובית, גם באופן אישי, גלוי או סמוי.

Butterflies of Mainau # פרפרים במינאו

[wysija_form id="4"]

 

1אוק

עוד שאלות ששואלים בהרצאות

אני מקיימת הרצאות, ומציגה בהן את החיבור החדשני שייסדתי בין צילום לפסיכולוגיה חיובית. הקהל בהרצאות שואל שאלות, ואני לומדת מהן הרבה מאד. החלטתי לתעד שאלות מאתגרות, ולשתף מפעם לפעם את התשובות. אם גם לך יש שאלות שיגרמו לי להזיע, אשמח מאד לקבל אותן ממך במייל, ולהתייחס אליהן בהמשך.

 

האם שיטת הצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס" יוצרת בוודאות שינוי חיובי?

שאלה מעניינת שעלתה לאחרונה בהרצאה: "איך את יכולה להיות בטוחה שהשיטה שפיתחת גורמת לאנשים להיות מאושרים יותר?" אני נשאלת על כך, לעתים, גם בנוסח אחר: "האם יש אחריות לכך שהלימוד בשיטה מביא לשינוי אצל התלמידים?"

ראשית, נוסח השאלה מעיד על גישה, שבעיני ראוי לשנות. זו לא השיטה שיוצרת שינוי, אלא אנשים יוצרים בעצמם שינוי, כל אחד על פי יכולתו. היכולת נמדדת בעשייה, ועל כל אחד מוטלת האחריות לעשות מה שנדרש, כדי להרחיב את היכולת שמעצבת את זהותו, וכך לצמוח ולהתפתח. כל אחד אחראי ללמוד להעריך את יכולתו באופן מהימן, להבחין ביכולות שיש לאחרים סביבו, ללמוד ליהנות מיכולתם ולהעניק להם מיכולתו. התכנים והכלים שאני מציעה במסגרת הלימוד רק מסייעים בכך. "המפתח לאושר" לא נמצא בשיטה זו או אחרת, אלא בידי כל אחד מהתלמידים. המעורבות בשיעורים ובתרגילי הבית, והנכונות להפנים וליישם ידע ותובנות שהוכחו באופן מחקרי ומעשי, הן שמחוללות שינוי. לעתים מתרחש שינוי מהיר, ולעתים לוקח זמן רב עד שהוא מחלחל ומורגש בסדר היום. אולם, תלמידים ש- "עושים", גם מעידים על שינוי מבורך, ואת השינוי הם יצרו במו ידיהם.

שנית, חשוב לזכור כי הלימוד מתבסס על צילום. חוויית הצילום, כשלעצמה, תורמת לאושר, לפחות באמצעות ארבע תופעות, שעליהן כתבתי בהרחבה במאמר "האם חיידק הצילום הוא בעצם תרופה": הצילום מאפשר למקד את תשומת לב בהווה ולהבחין בפרטים המשתנים סביבנו, וכך נוצר רוגע שתורם לשיפור מדדים בריאותיים ויכולת תפקודית. הצילום מאפשר לחוות "זרימה", חוויה של ריכוז ללא כל מאמץ, התמקדות בפעילות מאתגרת שתואמת ליכולת האישית, תוך כדי הנאה והתמזגות של התודעה בעשייה, הפחתת המודעות העצמית, והשגת תחושת חופש ושחרור שמובילה להישגים. הצילום הוא אמצעי יעיל לאיזון גירויים שליליים שמציפים אותנו בחיי היומיום, באמצעות הפניית קשב לאסתטיקה, לנוף, ולאנשים אחרים. הצילום הוא גם אמצעי נפוץ לטיפוח יחסים חברתיים. כלומר, עוד לפני שמתחילים ללמוד בשיטת הצילום התרפויטי, עצם העיסוק בצילום כבר תורם לאושר.

ולסיום, אציין כי פעולת הלמידה עצמה מתניעה תהליך של שינוי. למידה, היכולת המתפתחת סביבה, והעיסוק באתגרים חדשים, מחליפים יחד דבר מה אחר בסדר היום, שעל פי רוב, הוא פחות טוב, כלומר, פחות תורם לאושר. המטאפורות מעולם הצילום בשיטת הלימוד שאני מציעה, מאפשרות גם שימוש בשפת חשיבה חדשה, שבאמצעותה ניתן לבחון מחדש את סדר היום, להסיק מסקנות אודותיו, ולהפיק ממנו יותר, תוך הבנה שהדברים תלויים בתלמיד עצמו, ולאן דווקא באחרים או בגורמים חיצוניים.

 

LSH.020115.6213p


 

האם דיבורים על אושר מעניינים רק אנשים לא-מאושרים?

הנה שאלה שעלתה באחת ההרצאות: "אושר זה נושא שמעסיק אנשים לא-מאושרים. לי יש מזל, אני אדם מאד מאושר, אולי נולדתי ככה, עם רמות סרוטונין גבוהות במיוחד במוח. למה הנושא הזה, וכל המחקרים וההמלצות סביבו, אמורים לעניין אותי?"

עכשיו, כשאני כותבת שורות אלו, אני חושבת לעצמי שהשאלה הזו היא דוגמא נהדרת למושגים "הדחקת נוף" ו- "הדיפת נוף", שעליהם אני מרחיבה בשיעורי הצילום התרפויטי. עומד לפני אדם, שלא מבחין בעובדה שהוא איננו חי בחלל הריק. קיימים סביבו אנשים שיכולים אולי להיות מושפעים ממנו, מההתנהגות שלו, מהידע, ומהכלים שברשותו. האם יש סיכוי שמישהו מבני משפחתו, חבריו או האנשים שמקיפים אותו במסגרת התפקידים שהוא נושא, יכול להפיק תועלת מהתובנות שמחקר המדעי מציע?

פרופ' סוניה ליובומירסקי מסכמת בספרה "הדרך אל האושר" אוסף גדול של מחקרים, ובעקבותיו היא מציעה מספר אסטרטגיות שאנשים יכולים לנקוט כדי לשפר את חייהם. לטענתה, אפשר לייחס 50% מההבדלים ברמות האושר של אנשים לגנטיקה, לפוטנציאל של אושר שעמו אנשים נולדים. אבל אם כולנו היינו שיבוטים גנטיים, היינו עדיין שונים זה מזה ברמת האושר. השוני בינינו, בהשוואה לשוני שקיים במציאות, היה מצטמצם ב-50%. נסיבות החיים משפיעות אף הן על האושר, אבל אם כולנו היינו גם זהים בנסיבות חיינו, במין קסם שכזה – בריאים, יפים, עשירים ונאהבים באותה מידה, זה היה מצמצם את ההבדלים בינינו ברמת האושר רק בעוד 10%. וכך, 40% מהבדלים ברמות האושר, שלא קשורים לגנטיקה ולנסיבות החיים, נעוצים בהתנהגות שלנו, בפעילויות היומיום שבהן אנחנו שולטים, ובאמצעותן אנחנו יכולים להשפיע על האושר.

בשיעורי הצילום התרפויטי אנו מתמקדים בעובדות על עשייה, ולא בשיפוטים וברגשות. אם נבדוק מה אנחנו עושים, ומה עושים האנשים היקרים לנו, נמצא פוטנציאל לא מנוצל של אושר. המאמץ כדאי, כי להגביר אושר זה לא אומר רק "להרגיש יותר טוב". לובומירסקי מצביעה בסקירה המדעית שלה על כך שאנשים מאושרים הם גם נמרצים יותר, אהודים יותר, מתמידים בזוגיות, ונהנים מיותר תמיכה חברתית. בעבודה הם גם יצירתיים יותר, מנהיגים טובים יותר, מתגברים יותר על קשיים, ואפילו מרוויחים יותר. גם מבחינה בריאותית הם נהנים מיתרונות: בריאים יותר, בעלי מערכת חיסונית חזקה יותר, וחיים יותר שנים. לדעתי זהו מסר שכדאי לכל אחד להכיר, גם אם נדמה בטעות שהפוטנציאל האישי כבר מוצה במלואו, תמיד ניתן לזהות פוטנציאל אושר לא ממומש בקרב האחרים מסביב.

 

הרצאה - "לשים את האושר בפוקוס"

 

[wysija_form id="4"]
© Copyright 2013, All Rights Reserved