מחשבות חדשות על צילום תרפויטי

זיהיתי מטפורות רבות מעולם הצילום, שממחישות בפשטות, כיצד ניתן לבצע תהליכים של צמיחה והתפתחות. כך נולדה שיטת הצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", אשר מבוססת על עקרונות חדשניים של הפסיכולוגיה החיובית, ובה לומדים התבוננות, איתור הזדמנויות, עיצוב יכולת וזהות, והפקת אושר. במדור זה אני מביאה מחשבות ותובנות, מקורות ומילות השראה, מתוך דרכי במחקר ופיתוח שיטת הצילום התרפויטי, לצד רבים מתצלומיי האמנותיים.

1אוק

בדיקת ראייה למוח

בתור קצרת רואי, כזו שמרכיבה זגוגיות עבות כבר למעלה מ-30 שנה, אני יכולה להעיד באופן אישי, שאין דבר מעצבן כמו ראיה מטושטשת. מעצבן מאד לא לזהות את האיש שמנופף לי לשלום מעבר לכביש, אבל אולי זאת בכלל אישה? שאלה טובה שעוזרת לי תמיד למהר, יחד עם עוד יותר משני שליש מהאוכלוסייה, אל האופטיקאי הקבוע, או אולי אפילו אל מנתח הלייזר האופנתי.

טשטוש ראיה היא חוויה ממשית ומורגשת. אבל למעשה, זו חוויה שנוצרת במוח, שהוא איבר החישה העיקרי. העיניים אמנם קולטות את האור ומעבירות מידע אודותיו אל המוח, אך רק במוח מפוענחת התמונה ומתרחשת חוויית הראייה, החדה או המטושטשת. ובכל זאת, מישהו מבין קוראי שורות אלה מעלה בדעתו לבצע בדיקת ראייה למוח?

More from Tel Aviv # עוד מתל אביב

המוח יכול לראות מדויק או מעוות. הוא יכול לראות את כל שדה הראיה או שחלקים ממנו יהיו נעלמים עבורו. התרבות גדושה בדוגמאות משעשעות של לקויי הראיה של המוח, שנקראים לעתים אשליות אופטיות או תעתועי ראיה. מדובר בתפיסה ויזואלית שגויה, שיכולה להתרחש במקרה, או שהיא נוצרת בכוונה תחילה. מי שמכיר את האופן שבו המוח מזהה את הגירויים שלפניו, יכול להשתמש בתרגילים ולגרום למוח לראות דברים בצורה מוטעית.

ישנן יצירות אומנות רבות שבהן נעשה שימוש באשליות אופטיות, כמו למשל בציורים המפורסמים של Escher‏ או של Dalí. לשמחתי הרבה יכולתי להביא, לצורך ההמחשה, דוגמה מתוצרת בית: תצלום מאחד מביקוריי האחרונים במוזיאון תל אביב. המדרגות כאן משעשעות למדי, כי במבט חטוף לא ברור אם הצלמת עולה או יורדת בהן. רק אם מבחינים ברקע, בתנוחת הגוף של הדמות האחרת, ובקצה המרוחק של התמונה, מגלים את התשובה.

נכון, הצלמת אכן עולה במדרגות, ומשתעשעת עם עצמה ביצירת אשליה אופטית. אבל לצד השעשוע, עולה במוחה מחשבה מטרידה על הקלות הבלתי נסבלת ביצירת עיוותי תפיסה. אם קל לתעתע במוח, איך זה שאנחנו כל כך סומכים עליו? אם המוח לא רואה כל כך טוב, איך זה שאנחנו מעניקים לו לעתים שיקול דעת בלעדי, ומרשים לו להוביל אותנו?

למה הדבר דומה? נניח שאנחנו יוצאים למסע ארוך. מסע חיינו, לא פחות. דאגנו לגייס לעצמנו את המדריך הטוב ביותר שיכולנו להשיג: המוח שלנו. אנחנו סומכים עליו ממש בעיניים עצומות. יש רק בעיה קטנה אחת: המדריך לא רואה כל כך טוב. הוא לא ממש מצליח להבחין בנוף.

לקויי הראיה של המוח פוגמים בהנאה שלנו מהמסע, כי בגללם אנחנו מחמיצים חלק מהנוף שיכולנו לחוות, ואנחנו אפילו לא מודעים לכך. ובעצם, זה הרבה יותר גרוע: המדריך בכלל לא רואה את כל הדרכים האפשריות, את כל המקומות שבהם כדאי להתעכב, את כל הפסגות שאליהן אנו יכולים להעפיל. הוא עיוור לשלל ההזדמנויות שהדרך מציעה לנו. ובעיוורונו הוא גורם לנו להסתפק בפחות ממה שיכולנו להשיג. אז אולי בכל זאת כדאי לעבור בדיקת ראייה למוח?

במשך השנים שבהן אני עוסקת בצילום, גיליתי שצילום הוא מדיום יעיל לבדיקת ראייה למוח. כלומר, באמצעות תצלומים אפשר ללמוד די הרבה על הראייה המוחית, או קוצר הראייה, של המצלמים. אנשים שאני מצלמת בחברתם אמנם נבדלים זה מזה באיכות השליטה הטכנית שלהם במצלמה, אבל ההבדל העיקרי בין צילום מרתק לצילום בנאלי הוא היכולת של המוח להתבונן ולזהות את ההזדמנויות שמצויות בנוף. יש המכנים זאת ביטוי יצירתי.

האפשרויות לביטוי יצירתי בצילום הנן אינסופיות. קל לשכוח את זה כשטובעים בים התמונות המשעממות שאנשים מעלים כיום ברשת. כדי לצלם תמונות מרגשות לא מוכרחים להיות אשפים בשליטה טכנית, וגם לא חייבים להשתמש בציוד משוכלל ויקר. כל מה שצריך זה מוח. כלומר, כזה שפועל.

החדשות הטובות הן שהמוח האנושי הנו גמיש ונתון לשינוי ולהתפתחות, אם בוחרים בכך. אפשר לאמן את המוח לראות יותר, ולראות אחרת, ולזהות יותר ויותר הזדמנויות: זווית הצילום לבדה יכולה להפוך תמונה משעממת למעניינת. אפשר לזחול או לטפס, להתלכלך בבוץ או להירטב. אפשר להתמקד בעצמים צפויים יותר או צפויים פחות, להתקרב או להתרחק מהנושא, לסובב את המצלמה, להקפיא תנועה או למרוח אותה, לשנות את המיקום ביחס אל מקור האור, ואפילו להפר את כל חוקי החשיפה והאיזון הלבן.

ביטוי יצירתי הוא, כאמור, היכולת למצות את מרב האפשרויות הגלומות בנוף שבו אנו מצויים. מי שלומד לעשות זאת בצילום, מאמן את המוח להתבונן היטב ולזהות מגוון גדול יותר של הזדמנויות. זו יכולת חיונית למסעות צילום, והיא הכרחית למסע החיים עצמם.

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

22יול

לדהור על תמונה של סוס

כבר שנים רבות שאני אוטודידקטית בצילום, ותמיד העסיקה אותי השאלה: איך להשתפר בתור צלמת. מן הסתם, ניסיתי להרחיב ולשכלל את היכולת באמצעות התבוננות בתצלומים. למשל, אם תכננתי לטייל במקום מסוים, הייתי מנסה לאתר את המקום בעבודות של צלמים אחרים. אין קל מזה, כידוע: מנוע חיפוש התמונות בגוגל מאפשר לאתר תמונות בהצלחה סבירה, בפליקר וברשתות חברתיות אחרות יש גישה למיליוני צילומים, והארכיונים של חברות המיקרו-סטוק המסחריות מציפים באלפי תמונות באיכות גבוהה במיוחד.

גם לפני עידן הפס הרחב באינטרנט, והמהפכה שחוללו הרשתות החברתיות, יכולתי למצוא בקלות תצלומים: בספרים, במדריכי טיולים, ואפילו בחנויות המזכרות, אותן "מלכודות תיירים" שמציעות עבודות של צלמים מקומיים, שמבלים את חייהם בלכידת הרגע והאור המושלם. כך נחשפתי לתמונות רבות, ומתוכן תמיד יכולתי לזהות, במין תחושה מיידית וברורה של "אהה!", את התמונות שהייתי מאד רוצה לצלם בעצמי. החשיפה לתמונה מוצלחת עוררה בי, מאז ומעולם, רגש מובהק ומובחן. בסופו של דבר, התחלתי להפעיל את אותו אבחון רגשי אוטומטי גם על התצלומים הפרטיים שלי.

Horse with no name # סוס בלי שם

האם זה עזר לי להשתפר בצילום? לא ממש. למרבה המזל, כלי הלמידה שלי כללו במשך השנים גם ספרי הדרכה מצוינים, מאמרים מקצועיים, ופה ושם גם בילוי עם צלמים מנוסים. מכל אלו למדתי איך להתבונן בתצלומים, ואיך להבחין במציאות הצילומית, ובכל האלמנטים שמרכיבים אותה: הקומפוזיציה, רווית הצבעים, חדות וטשטוש, תנועה והקפאה, פרטים ורעש, ועוד. התחלתי להבדיל בין אותה תגובה רגשית ("אהה!") לבין התפיסה של חלקי הצילום, הבונים יחד את המציאות הויזואלית שמונחת לפני.

ומהי אותה מציאות? שאלה זו העסיקה כנראה גם את הצייר הסוריאליסטי רנה מגריט. אחד מציוריו, שהתפרסם לפני קרוב ל-80 שנה, נקרא "בגידת הדימויים" , ובו מופיעה מקטרת, ותחתיה הכיתוב בצרפתית: "Ceci n'est pas une pipe" – זו אינה מקטרת. מגריט הראה בפרדוקס הזה שגם כאשר מייצגים אובייקט באופן ריאליסטי, מדובר עדיין רק בייצוג של האובייקט, ולא באובייקט עצמו: כך, זו לא מקטרת, אלא רק ציור של מקטרת.

ייצוג המציאות אינו נחלתם הבלעדית של הציירים הסוריאליסטיים, כמובן. ברור לכל, שכולנו, בכל רגע, מייצגים באופן זה או אחר את המציאות במוחותינו. אנשים קולטים בחושים פיסות של מציאות, ובמוחם נבנה ייצוג המבוסס גם על תחושות אישיות. אני לדוגמא, מאז ומתמיד, ברגע שראיתי מולי מישהו, מיד כבר הייתה לי דעה מוצקה לגביו, והתייחסתי לדעה שלי כאילו היא המציאות עצמה. בדומה להתבוננות המוקדמת שלי בתצלומים, אותה תחושת "אהה!" תמיד עלתה בי. בדיעבד, אני יודעת שטעיתי פעמים רבות, ומה שהאדם שמולי נראה, או אמר, התברר כשונה לגמרי מהעובדות, דהיינו, ממה שהוא עשה. ואם למדתי, בדרך הקשה, שעדיף להתבונן בעובדות לגבי האחרים, אז קל וחומר שלגבי עצמי.

כשם שלימוד צילום מחייב להבחין בעובדות, כלומר, באלמנטים שמרכיבים את המציאות הצילומית, ואי אפשר להסתפק בתגובה הרגשית שהתצלום מעורר, כך הלימוד העצמי מחייב לבחון עובדות הקשורות בעשייה. העובדות הללו (מה אני עושה), מהימנות יותר מאשר אוסף ההערכות הרגשיות והאמונות כלפי העצמי, ורק העובדות יכולות להוות תשתית להמשך בניית יכולת והתפתחות אישית, בכל תחום.

אני מקווה שהיכולת שלי ממשיכה להבנות, לפחות בתחום הצילום. אני משוכנעת שההצלחה לא יכולה לנבוע אך ורק מתוך התשוקה לצילום, או מתוך איזה שהוא כישרון גלוי או מעורפל. הנחיצות ללמוד ולתרגל שימוש באלמנטים מתוך המציאות הצילומית, ולוותר ולו במעט על האבחון הרגשי, הנה מטאפורה שימושית לכל תחום במכלול החיים. צלמים וחובבי צילום שמוותרים לרגע על ה- "אהה!", ולומדים להתבונן בעובדות וכך לטפח את הכושר שלהם בצילום, יכולים להשתמש בשיטה הזו לכל תחום שבו הם מעוניינים לטפח את יכולתם.

ומה כל זה קשור לסוס? זה בכלל לא סוס, זוהי תמונה של סוס. בוודאי גם מגריט היה מסכים שאי אפשר לדהור על תמונת הסוס, אבל אפשר לנסות ולהתבונן בה, מבלי לקפוץ מיד אל האבחון הרגשי. ואם מצליחים להתמיד בתרגול שפת העובדות הצילומית, אפשר אולי לדהור אל אופק חדש בעולם הצילום.

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

7יונ

עדיף פשוט לחפש אוצר

אני מודה שקשה לי לקום בבוקר. עוד לפני שאני פוקחת עיניים אני יודעת שיש שם בחוץ מפולת מפלצתית של משימות, שתתמוטט לי ישר על הראש ברגע שאתעורר. סוג של ידיעה שגוררת מיד שרשרת מחשבות קיומיות עמוקות, שמדביקות אותי היטב לתוך המיטה, וגורמות לי פשוט לאחר.

ככה זה ביום של שגרה. אבל אם אני צפויה לצאת לצלם השכם בבוקר, למשל לטייל או לשוטט באיזה מקום, אני מזנקת מהמיטה כמו פנתרה רעבה, ומסתערת בתאבון נלהב על היום החדש. כמו אחרון הכלבים של פאבלוב, אני מריירת רק מהציפייה לעונג שבצילום הקרב ובא. צילום משפר לי את מצב הרוח, וכך יכולתי תמיד להסביר לעצמי את פשר החיות המפתיעה שממלאת אותי בבקרים שכאלו.

 

Agamon Hula # אגמון החולה
שיפור מצב הרוח בעזרת צילום זה פטנט ישן, שגיליתי במקרה לפני הרבה מאד שנים. הרבה לפני שישבתי בהרצאות בחוג לפסיכולוגיה, כששיננתי פסקאות על סימפטומים של מחלות נפש, ולמדתי מהספרים שהנטייה לאינטרוספקציה, להתבוננות פנימית, תורמת לדיכאון. אם קיים קשר בין אינטרוספקציה לדיכאון, חשבתי אז, סביר להניח שהעיסוק בצילום יכול דווקא להקל על תחושת הדכדוך.

הצילום הוא פעילות שמחייבת להתמקד בעולם שבחוץ, באובייקט כלשהו, נוף, בעל חיים, אדם או טבע דומם. הצילום מסיח לרגע את הדעת מבעיות, מדאגות, מביקורת עצמית, מהשוואה חברתית, ומכל הטקסט השלילי שאדם יכול לדקלם לעצמו בינו לבינו. הוא מאפשר למצלם גילוי עצמי בעקיפין, תוך חשיפה לגירויים אסטטיים וארגון שלהם בתוך הפריים.

למעשה, כל הסחת דעת יכולה לתרום לשיפור מצב הרוח, אם היא עוזרת להפחית קצת במינון המחשבות על העצמי. לא תמיד קל להניע את עצמך, ולהתגבר על הנטייה לרבוץ, אבל לפעמים מספיק פשוט לצאת אל השמש והאוויר הצח כדי לנער את הדכדוך. בסופו של דבר, שינוי מצב הרוח הוא עניין בר שליטה. גם פרופ' סוניה ליובומירסקי (1), שעוסקת בחקר הפסיכולוגיה של האושר, טוענת כי האושר הוא בר שליטה, וכי חלק גדול מפוטנציאל האושר ניתן למימוש באמצעות שינוי בחשיבה ובהתנהגות.

בספרה "הדרך אל האושר" מציעה ליובומירסקי טקטיקות קלות, ומבוססות מבחינה מדעית, לשיפור האושר היומיומי. בין השאר, היא מתייחסת להתענגות על הנאות החיים, ובאופן לא מפתיע, השימוש במצלמה הנו, לדבריה, אחד מהאופנים למציאת עונג. היא ממליצה ללמוד להשתמש במצלמה כדי להגביר את החוויה האישית, להתבונן, ולהבחין ביפה ובמשמעותי.

נראה היה לי שכבר מצאתי מספיק נימוקים מלומדים ומשכנעים כדי להתמיד בצילום, ולו רק כאמצעי לשיפור מצב הרוח. אולם לאחרונה נתקלתי בגישה שונה, שעוררה אותי לחשוב אחרת על הקשר בין צילום לבין אושר.

פרופ' עדה למפרט (2), משתפת בספרה "נפש עירומה" מחוויותיה האישיות, ומסבירה תופעות אנושיות המוכרות לכולנו באמצעות מחקרים מתחום הגנטיקה, האבולוציה וחקר המוח. למפרט מתארת את פעילות הסרוטונין, מוליך עצבי בעל תפקיד ראשי בכל הקשור למצבי רוח, שהשפעתו במוח מתוגברת לעיתים באמצעות תרופות פסיכיאטריות. לדבריה של למפרט, הסרוטונין רדום עם שחר, הוא מתחיל להתעורר עם פעילות הבוקר, וממשיך ומתגבר ככל שאנו פעילים להשגת צרכי קיומנו. המוח האנושי הקדום מעורר אותנו לצאת וללקט מזון, והפעילות הזו כשלעצמה משפרת את הרגשתנו. לצאת וללקט, ולחזור הביתה עם משהו ביד, זו התנהגות נכונה מבחינה אבולוציונית, ואנו מתוגמלים על כך באמצעות הסרוטונין שתורם לתחושה של אושר.

האבולוציה ביססה התנהגויות חיוניות להמשך הקיום האנושי, למשל ללקט מזון, מים, עצים למדורה, ואבנים ליצירת כלים. אולם כשהמוח השתכלל עוד, התחלנו כבני אנוש להשתוקק גם לתחומים אחרים, רוחניים, רגשיים ושכליים. אותם מעגלים מוחיים קדומים, שנוצרו להאיץ בנו לצאת ולחפש משהו, וליהנות מעצם המציאה, הם שתורמים ליצירת האושר.

וכך אני מבינה שבאופן מאד אנושי, אני תמיד מחפשת, תמיד רוצה לחזור הביתה עם איזו מציאה. אני משוטטת ומלקטת דימויים, וכאשר השוטטות שלי מניבה תצלומים מעניינים, או לפחות כאלו שמוצאים חן בעיני, אני מתמלאת שמחה על השלל, וכמובן מזדרזת להציג את התצלומים על צג גדול, כדי שאוכל להמשיך ולברור מתוכם את הטוב ביותר. המצלמה היא הסל שבו המוח הקדום שלי מצפה ללקט דבר מה, מתוך העושר המזין של היקום. היא משמשת לי כתכלית הפשוטה, הסיבה לקום בבוקר, התמריץ לקום ולצאת, ולחפש אוצר.

התמונה שבחרתי להציג פה ממחישה אולי את עוצמתו של התמריץ. צילמתי אותה בשעת זריחה, בבוקר סתווי וקר במיוחד באגמון החולה, בעודי מצטופפת בעגלת המסתור עם עוד כמה צלמים, שותפים לריגוש, אוצרים יחד רגעים קסומים לתוך אוסף פריימים של אושר.

הערות:
1 סוניה ליובומירסקי, "הדרך אל האושר, תוכנית פעולה לחיים שמחים", הוצאת כנרת 2011
2 עדה למפרט, "נפש עירומה, מסע מדעי-אישי אל נפש האדם", הוצאת משכל 2007

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

2מאי

מחוץ לקופסא: על שיפוטים וכישלונות

לפני כמה חודשים שקלתי למכור את המצלמה הדיגיטאלית הישנה שלי. אחד מהמתעניינים במצלמה שאל אותי כמה פריימים צילמתי בה. שאלה הגיונית, ממש כפי שסביר לדעת משהו על קילומטרז' כשרוכשים מכונית יד שנייה. לא היה לי מושג מה לענות לו, אז הערכתי. הכפלתי פי 15 את מספר התמונות שפרסמתי בכל אותה תקופה שבה השתמשתי במצלמה. הייתה לי תחושה שבממוצע זו כמות הפריימים שאני זורקת ביחס לכל פריים מוצלח. האיש בדק את התשובה שלי בעזרת תוכנה כלשהי, ומסתבר שההערכה שלי הייתה די מדויקת.

לצלם 15 תמונות כדי להגיע לאחת מוצלחת מספיק, די הרבה מגה בייט שאפשר למחוק. וכל השעות שנדרשות כדי להתבונן ולברור את הפריים הראוי, אי אפשר בכלל לספור אותן. צלם אומן אמר לי פעם שלו הייתי צלמת טובה באמת, הייתי יכולה להגיע לתוצאה הרצויה לי בקליק אחד. וכך, כל המגה בייט שזורמים לפח דרך כרטיס הזיכרון הם מדד טוב לכישלון שלי בצילום.

Outside the box # מחוץ לקופסא

זה לא נעים לספוג שיפוט שכזה על היכולת שלי, ובמיוחד לא מפיו של אומן מוערך. אבל לא התכוונתי להפסיק להפיק תועלת מהחירות הגדולה שבצילום הדיגיטאלי: לצלם ולצלם בלי להתרושש. כמובן שמעבר לחירות הכספית, ידעתי שהתועלת המהותית בצילום הדיגיטלי, להבדיל מצילום בעידן הפילם, היא המשוב המיידי שמקבלים מהמצלמה על כל פריים ופריים. כך, אפשר לתקן מיד חשיפה שגויה, מיקוד לא מוצלח ואפילו לחפש קומפוזיציה חדשה.

צילמתי הרבה. גיליתי שלרוב הקליקים הראשונים במצלמה מאפשרים לי להתחמם, ולהתניע תהליך שלם של תפיסה, או אינטראקציה אישית עם הנושא שאני מצלמת. קורה שהפריים המנצח בא בקליק אחד, אבל לרוב לא. אם המצלמה יכלה לדבר, היא הייתה אומרת: "אלו ההוראות שנתת לי וזה מה שיכולתי לעשות בהן באותו רגע. אולי תחשבי שוב על ההוראות". למדתי להתייחס לאי הצלחה בצילום בלי שיפוטים שליליים, בלי לתבל בטעם מר של כישלון. הרי אם יש רק משוב, אי אפשר באמת להיכשל.

זה ניסיון חשוב בעיני, לא רק כדי לשפר את היכולת בצילום, אלא בעיקר בהקשר הרחב של למידה על רכישת יכולת. באמצעות המצלמה ניתן להתאמן בתפיסת אי ההצלחה כמשוב ולא ככישלון, תפיסה שהיא נטולת כל שיפוט שלילי. זאת מיומנות חשובה, שתורמת להגדלת היכולת בכל תחום. כל צילום הוא הזדמנות לאימון כזה, כי בו, בניגוד למצבי חיים רבים אחרים, ניתן משוב מיידי. ניתנת אפילו הזדמנות שנייה, או ההזדמנות ה-15 כמו במקרה שלי.

ובכל זאת אפשר להיכשל בצילום. הכישלון צורב בעיני, תרתי משמע, כאשר יש משוב ולא עושים בו דבר, או כאשר השיפוט השלילי משכיח את ההזדמנות ללמוד. ההזדמנות יכולה להיות חמקמקה בצילום, ומי שמצלם סצנות רחוב או טבע מכיר זאת היטב. אבל המשוב רלוונטי תמיד, לא רק לפריים המיידי הבא, אלא לכל הסצנות בעתיד. וכמו בחיים, הזדמנות שחמקה מעמיקה מאד את השיעור.

אין תירוצים מוצדקים לאי למידה, ובכל זאת כל אחד יכול להיות סרבן למידה לפעמים. בצילום קל להמחיש את הרגע שבו, במודע או שלא במודע, מסרבים ללמוד. לכן גם קל להתגבר על סרבנות למידה כרונית באמצעות צילום. מי שמודע לסרבנות למידה, עושה צעד חשוב בבניית יכולת, וביצירת זהות אישית המורכבת מיכולות.

קל להתנסות בבניית יכולת באמצעות המצלמה, והדבר יכול להניע אדם לפתח יכולת גם בתחומים אחרים, או לפחות ללמוד משהו על רכישת יכולת, על הקשיים, השיפוטים האישיים והסרבנות בתהליך. מאד מרגש לראות אדם שמגלה את יכולותיו המתפתחות. יתרון נוסף בצילום הוא שקל להפגין את היכולת המתפתחת, ואפילו יש דחף להפגין אותה ולקבל משוב מהסביבה. אפשר להתמכר ממש ליכולת המתפתחת בצילום ולבסס עליה עוד ועוד יכולות, בהקשרים חברתיים וכבסיס לערוצים רבים של ביטוי אישי.

התמונה שהבאתי פה היא אולי השנייה שצילמתי באותה מצלמה ישנה, ביום שבו קיבלתי אותה בחנות. קראתי לה בזמנו "מחוץ לקופסא". לא בגלל המצלמה שזה עתה הוצאתי מהקופסא. גם לא בגלל הקלישאה האופנתית של אותם ימים, הרי אני לא אוהבת קלישאות. כל העניין הוא בסצנה השלמה שקורית מסביב לקופסא הקטנה וחסרת החשיבות, שזרוקה שם על החול. אני חושבת עכשיו שזו מטאפורה נחמדה לצילום ככלי ללמידה על יכולת. היכולת מתנקזת לכאורה לפריים אחד חסר חשיבות, אבל היא לגמרי מסביב לו, שזורה בכל מה שהמצלם יודע ובוחר להפיק משלל היכולות שמרכיבות את זהותו.

והמצלמה הישנה, בסוף לא מכרתי אותה. אני משאילה אותה למי שבא לצלם איתי, ורוצה ללמוד משהו על יכולת, משוב, למידה, ועוד כל מיני שיעורים שכדאי ללמוד.

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

29אפר

נוף גדות אגם תובל

לא ממש קשה להבחין בנוף הפסגות המושלגות, המשתקף בצלילות במימי האגם. זהו צילום מהיום האחרון בחופשה המשפחתית שלי בצפון איטליה. הטבע במלוא תפארתו, עושר הגוונים אינסופי, והיופי עוצר נשימה. אבל למעשה, לקח לי כמעט שעה להבחין בו באותו יום, וכמעט שלא הבחנתי בו כלל.

כמו כרטיס הזיכרון במצלמה שלי, הייתי כבר טעונה אז מאד, בכל אותם נופים שבהם חלפתי, ובנוכחותם האינטנסיבית של בני משפחתי. אגם תובל המצולם כאן היה אחד מהאתרים האחרונים בדרך הביתה, קינוח קליל למסענו בהרי הדולומיטים המרשימים. והרי כבר היינו בגבהים, השקפנו אל האגמים הגדולים, ומה כבר יכול היה לצפות לנו כאן.

Magical lakes # אגמים קסומים

השיח הזה, ביני לבין עצמי, לא היה אופייני רק לאותם רגעים עייפים, בעודי צועדת בשולי האגם. כמעט לא משנה לאן הגעתי: שוק הומה בצהריים, שעת בין ערביים שקטה על החוף, או כביש מתפתל בתוך חורשת ארזים. רק נשלפה המצלמה, וכבר הדהד בראשי קולו של השופט. יש לי מה לצלם כאן, או שאין לי. אני אוהבת לצלם נוף מהסוג הזה או שלא. כבר צילמו לפני קלישאות כאלו או שלא. ותנאי האור, ומזג אויר, ומצב הרוח, והציוד שברשותי. עוד ועוד שיפוטים.

כמעט שעה, ומאמץ לא מבוטל, נדרשו לי על גדות אגם תובל כדי להבחין במלוא ההשתקפות בנוף, ואף לטרוח ולמצוא נקודת תצפית נוחה בין העצים הצפופים. ולא שבאמת התכוונתי לא לראות, אלא שהייתה דרושה לי משמעת של ממש כדי לעצור את השיח הפנימי, לתת לשיפוטים לחלוף, ופשוט להתבונן. כדי שאוכל לראות, הייתי מוכרחה להשתחרר מהמשא ומתן שהתנהל אצלי שם בפנים. משא ומתן ביני לבין כל מה שאני יודעת על צילום, כל הצילומים שכבר ראיתי או שלא ראיתי בעבר, אלו שצילמתי ואלו שעדיין לא. כל המחשבות האפשריות על צילום הסתובבו אצלי בראש במין ריקוד אנליטי שהייתי מוכרחה לפזר.

שנה חלפה מאז צילמתי את תמונת הנוף הזו על גדות האגם, והנה אני מוצאת עצמי לומדת מדבריו של הצלם הנודע הנרי קרטיה-ברסון. צילום, לדבריו, הוא לא עניין של מזל, אלא עניין של יכולת "ללמוד להיות בר מזל". כדי ללמוד זאת, צריך להבין משהו על חוקי הטבע, ונדרשת פתיחות להזדמנויות הנמצאות סביבנו תמיד. ההזדמנויות אמנם כאן, אך אנו עיוורים להן, מרוב רעיונות, שיפוטים, רגשות ותחושות, שבהם אנו מאמינים כאילו היו המציאות עצמה (1).

אם ההזדמנות נמצאת שם תמיד, הרי שכאשר המצלמה בידי, כל רגע חושף אותי לאינסוף גירויים ויזואליים. בכל גירוי ויזואלי גלומה הזדמנות לבטא רעיון ולעורר עניין, בקרב קהל אנשים ממשי, או אפילו קהל דמיוני שכולו ביני לבין עצמי. אם כך, מדוע אני מגיבה לעתים בדחייה אגרסיבית, עד כדי עיוורון, להזדמנות נפלאה שכזו? מדוע כמעט והחמצתי את נופי אגם תובל?

כדי להבין זאת, אני נעזרת במושגים שלמדתי מהפסיכולוג רפי יעקובי, מייסד שיטת "בית הספר לידידות" (2). כל דבר שאני יכולה, למשל לראות ולעשות באמצעות המצלמה שלי, מצוי כבר אי שם בנוף שאליו אני נחשפת. הנוף המטפורי הזה הופך לעשיר ומורכב יותר ככל שהיכולת שלי מתפתחת. אולם עלי לבחור מתוך העושר הזה בנוף רק לאחר שהייתי נוכחת בו, על שלל אפשרויותיו. אימון המוח לראיית נוף משמעה הבחנה בכל האפשרויות שגלומות ביכולת הנוכחית שלי, ובחירה מתוך כולן. בצילום, המיומנות שלי בראיית הנוף היא זו שמאפשרת לי לבחור באותה קומפוזיציה אסטטית, בעלת משמעות אישית, שמרחיבה עבורי את החוויה והזיכרון, ובד בבד יוצרת דימוי ויזואלי שבאמצעותו יכול הזולת להזדהות וליהנות מיכולתי. בחיים שמסביב לצילום, ראיית הנוף מאפשרת לאדם לבטא את מלוא יכולתו בכל תחום, ולהטיב עם עצמו ועם הזולת.

מדי פעם בהזדמנויות צילום שונות, אני מבחינה בתגובות השליליות הספונטניות של עצמי, שבהן אני מאשימה את האנשים, הציוד, מזג האוויר, או כל דבר אחר שעולה בדעתי, כנימוק לחמוק מהזדמנות. אבל אני מבינה שאין בכך שום עדות ליכולת שלי בצילום, אלא להפך. התגובות הללו מעידות על גירוי גדול מדי שמצוי באותה הזדמנות צילום, גירוי שכנראה אינו מתאים כעת ליכולת המתפתחת שלי. בחיי היומיום, כמו בצילום, נדרשת לי משמעת כדי לשנות במודע תגובות שכאלו, על מנת שאוכל להתאים בין מה שאני יודעת על היכולת שלי, לבין ההזדמנות שלפני.

אני חוזרת ומתבוננת בצילום השתקפויות הנוף באגם תובל, ותוהה, מה השתנה אצלי מאז בראיית הנוף. איזה פריים היה מתווסף אל גלריית האושר שלי לו הייתי מבקרת שם שוב, מצוידת ביכולת שרכשתי, כצלמת וכאדם.

הערות:
1 פייר פאולין, חכמה מבעד לעדשה – מדריך מעשי לצילום כאמצעי להתפתחות אישית, פרק רביעי: הרגע המכריע, אקרופוליס החדשה, 2011
2 רפי יעקובי, שינוי ידידותי, מילון המונחים שלי, אריה ניר הוצאה לאור, 2003

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

© Copyright 2013, All Rights Reserved