מחשבות חדשות על צילום תרפויטי

זיהיתי מטפורות רבות מעולם הצילום, שממחישות בפשטות, כיצד ניתן לבצע תהליכים של צמיחה והתפתחות. כך נולדה שיטת הצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", אשר מבוססת על עקרונות חדשניים של הפסיכולוגיה החיובית, ובה לומדים התבוננות, איתור הזדמנויות, עיצוב יכולת וזהות, והפקת אושר. במדור זה אני מביאה מחשבות ותובנות, מקורות ומילות השראה, מתוך דרכי במחקר ופיתוח שיטת הצילום התרפויטי, לצד רבים מתצלומיי האמנותיים.

30מאי

פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית באור הצילום התרפויטי

הייתה תקופה קצרה ומוזרה שהיה לי חשוב מאד לקבל ביקורת עבודות. יום אחד מצאתי את עצמי בשיחה עם מבקר, דמות שאולי נחשבת למובילה בשדה הצילום במחוזותינו. ביקשתי ביקורת וקיבלתי מנה גדושה. וכך נאמר לי: "אפשר לראות היטב את השליטה שלך בכל רזי הטכניקה, ואת האופן שבו הקומפוזיציות מופלאות בדיוקן, אבל התמונות יפות מאד, יפות מדי בשביל להיחשב למעניינות בשדה האמנות".

הייתי מופתעת. אפילו מופתעת יותר מאותו מבקר, שכל כך התפלא שלא ברחתי ממנו בבכי. שמחתי במשוב, ובעקבותיו התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למשל, האם אני מצלמת רק כל מה שיפה, או מצלמת יפה כל מה שרק…? מה מעידות הבחירות שלי בצילום על מי שאני או על מי שאני רוצה להיות, ואיך הן משפיעות על מי שאני עתידה להיות בשדה הצילום?

Material and color # חומר וצבע

כל דימוי שאי פעם אפיק ממצלמתי הקודחת, מישהו כנראה כבר צילם את זה קודם. גם בצלילה אל אוקיאנוס המחשבות הקיומיות, אני תמיד מוצאת במרחק נשימה מישהו שכבר חשב על זה קודם. וכך, כשם שאני מוצאת הדהוד למחשבות הויזואליות שלי כמעט בכל מקום ברשת שבו המצלמים משתפים, כך גם השאלות הגדולות מבצבצות כמעט בכל ספר באוסף המשתבח שלי.

לעת לילה, אני מדפדפת בספרו הנפלא של חיים שפירא "מחשבות לעת לילה". כאן מנסה שפירא, בקלילותו האופיינית, לענות על אותן שאלות גדולות, בעזרתם של קירקגור, שופנהאואר וניטשה. נזכרתי במנת ביקורת העבודות המדוברת, כשקראתי אצל שפירא על קירקגור, המספר על שני ציירים: "אחד מצייר רק את מה שיפה בעיניו, והאחר הופך כל מה שהוא רואה לציור יפה. מי מהם, שואל קירקגור, צייר טוב יותר?"

הציור פה, הוא כמובן, רק מטאפורה לאופן ההתבוננות, וקירקגור, הפילוסוף האקזיסטנציאליסט מדנמרק של המאה התשע עשרה, כנראה לא התכוון להכריז מה יותר נכון, אלא להאיר את משמעותן של הבחירות השונות, שאפשריות לכל אדם. הבחירה בהתבוננות המקבלת את הכל, כל מה שהוא, כפי שהוא, ללא שיפוט או התנשאות, היא בחירה בדרך יפה ועשירה יותר בהזדמנויות.

הגישה של קירקגור מחלחלת גם לתוך השיח במפגשים שלי עם תלמידים, כאשר אנחנו משוחחים על המונח "מרחב ההזדמנויות". זהו מונח שניסחתי בהשראת כתיבתו של הפסיכולוג רפי יעקובי, ששורשי גישתו ביחס ליכולת הבחירה העמיקו בוודאי גם אל הפילוסופיה של קירקגור. ובכן, מהו מרחב ההזדמנויות בצילום?

אפשר לצלם כל דבר: אנשים, בעלי חיים, נופים, חפצים דוממים. כל אובייקט הוא הזדמנות לבטא את היכולת שלי בצילום, אופן ההתבוננות הייחודי לי והפרשנות האישית שיוצקת משמעות לתוך המסגרת. אני עושה את זה בקלות עם המצלמה, אולם גם בלעדיה, כל אדם שאני פוגשת, אירוע שנקלעתי אליו, בין אם הוא חיובי או שלילי, ואפילו כל חפץ, מהווים הזדמנות ללמידה, ביטוי יכולת, ואף הנאה, שצירופן מרחיב את עולמי וממלא אותו במשמעות.

כאשר אני משוטטת בטבע או בעיר אני נחשפת לאינסוף גירויים. כל גירוי הינו תצלום פוטנציאלי. אבל אני בוחרת להגיב רק לגירויים מסוימים, ולהתעלם מכל האחרים. חופש הבחירה להגיב לגירוי מסוים ולהפיק ממנו את המקסימום, הנו עדות ליכולת שלי בצילום. ויתור על החופש הזה, על שיקול הדעת הכרוך בו, ייצר בוודאי תצלומים שגרתיים, צפויים מראש, מיותרים.

מה הגירוי המתאים עבורי בכל רגע ורגע? אין לכך תשובה אחת. אני עדיין מתרגלת את היכולת לנפות את הגירוי הרצוי משלל הגירויים. גם אין מנוס מסריקה מתמדת של הנוף, לאיתור הגירוי שהולם את היכולת שלי ומאפשר לה ביטוי מרבי. מבחינה זו, נוף חיי אינו שונה מהנוף המצולם. במהלך היומיום מתנגשות זו בזו הזדמנויות רבות, ממגוון תחומי החיים, ועלי לזהות את ההזדמנות הרלוונטית, שהיא הדבר שהכי כדאי לי לעשות בכל רגע נתון.

בהקשר הזה, אין צילום יפה או לא יפה. גם אין צילום יפה מדי (לתשומת לבך, מבקר אמנות נמרץ). בכל רגע יש רק הזדמנות רלוונטית. האמנות שלי, ולמעשה של כל אדם, היא פריסת מניפה רחבה ביותר של תפיסה, סריקה מתמדת ובחירה. הגירוי הרלוונטי הוא זה שתופס את הקשב שלי, והוא המקום שבו אעצור ואנסה להבין. כשמתרחשת חווית תפיסה שמרתקת את הקשב שלי, אני מטמיעה אותה בדרך הצילום, ומגייסת את כל היכולת והאמצעים הטכנולוגיים שבידי, כדי שיבטאו את אותה חוויה באופן המדויק ביותר. הצילום רק אורז את החוויה באופן שמאפשר לי ולאחרים לשחזר אותה שוב ושוב, ממש כפי שהמילה הכתובה מאפשרת לחזור ולהתמקד שוב ברעיונות מופשטים.

[wysija_form id="4"]
20מאי

צילום תרפויטי ופוטותרפיה – מצא את ההבדלים

לאחרונה התארחתי בתוכנית הרדיו "מבהקים", אשר מתמקדת בעולם הצילום הישראלי, ובה הצלם והאמן אבשלום לוי מארח צלמים, אמנים, אוצרים, חוקרים ומרצים. שוחחתי עם אבשלום על שיטת הלימוד והצילום התרפויטי שאני מפתחת על בסיס עקרונות הפסיכולוגיה החיובית, ובמסגרת השיח ערכנו ההשוואה בין השיטה שלי לבין שיטות אחרות של טיפול באומנות הצילום, המוכרות בשם פוטותרפיה. השיחה עם אבשלום הייתה הזדמנות נהדרת לחדד את הנושא, ובחרתי להביא שוב את עיקרי הדברים, שהועלו בתוכנית ובתחקיר המעמיק שקדם לה.

The second door # הדלת השניה

יכולת
היכולת היא מושג מפתח בחשיבה שבבסיס שיטת הצילום התרפויטי שפיתחתי. הזהות של כל אחד בנויה מאוסף גדול של יכולות. כדי לדעת מי אתה באמת, באופן מדויק, בלי שיפוטים מעוותים, אתה צריך להסתכל על מה שאתה עושה. עשייה היא מדד מהימן ליכולת. כשמדברים על התפתחות ועל צמיחה אישית, בעצם מדברים על הרחבה של היכולת שמעצבת את הזהות.
בצילום קל להגדיר ולמדוד יכולת, היא ממש משתקפת בתצלומים ובהזדמנויות שבתוכם. במהלך זמן הצילום אפשר ללמוד הרבה על עצמנו, ועל מה שנדרש מאיתנו כדי לרכוש יכולת וכדי להרחיב אותה, ולא רק בתיאוריה אלא ממש באופן מעשי. כשאני מפגישה תלמידים עם המצלמה, יסודות הצילום הופכים לאמצעי המחשה. בכל פעם שאני מוסיפה עוד נושא ועוד מיומנות בצילום, זה משמש לגירוי המחשבה ולהתנעת תהליך של שינוי, ועם הזמן, רואים גם תוצאות בתחומים אחרים בחיים. אני אומרת שמתחילים ללמוד איך לעצב חיי יומיום מאושרים, באותה טבעיות שבה מפיקים תצלומים יפים.

פסיכולוגיה חיובית
הפסיכולוגיה החיובית היא תנועה מחקרית צעירה בתחום הפסיכולוגיה, שעוסקת כעשרים שנה בחקר האושר ובהיבטים של הצלחה בקרב אנשים וארגונים. החידוש בפסיכולוגיה החיובית הוא הבחירה לחקור ולטפח חוסן נפשי, חוזקות וכישרונות באוכלוסייה נורמטיבית, להבדיל מהפסיכולוגיה הקלאסית שמתמקדת בחקר של סימפטומים וטיפול בהפרעות נפשיות. בתור תנועה בת זמננו, הפסיכולוגיה החיובית משתלבת עם המגמות התרבותיות, ואני טוענת שניתן ליישם את העקרונות שבה בשגרת החיים, תוך שילוב עם דיסציפלינות אחרות, למשל צילום.
כולם יודעים כמה הצילום זמין בקהל הרחב. המדיום הזה הפך לנגיש ושימושי בסדר היום של חלקים כל כך גדולים בחברה, ופה עולה אפשרות חדשה, הייתי אומרת שאפילו אפשרות מפתה, עבור כלל האוכלוסייה, ולאו דווקא למי שפועל בשדה האומנות או המדע. בנוסף לעובדה שהצילום הוא כלי לתיעוד ופנאי, הוא יתחיל להיות שימושי גם ככלי משמעותי ללימוד ולהתפתחות של כל אחד ואחד.
השיטה שלי לצילום תרפויטי, היא אולי הראשונה בעולם שבה מתורגמים עקרונות הפסיכולוגיה החיובית ללימודי צילום, אבל מובן שלא אני הראשונה שהגיתי את הרעיון של שימוש במצלמה בתהליכים אישיים. להבדיל מצילום תרפויטי שבו אני עוסקת, בשנים האחרונות צומח תחום חדש שנקרא פוטותרפיה, והוא בעצם משתייך לתחום הטיפול באומנויות, כשהדגש פה הוא על המילה טיפול.

לימוד לעומת טיפול
ההבדל המהותי הראשון בין הגישות הוא לימוד לעומת טיפול. השיטה שאני מציעה לא מתקיימת בכלל במסגרת טיפולית. לעומת זאת, פוטותרפיסטים פועלים לעתים עם אוכלוסיות מיוחדות, ומטפלים למשל במוסדות בריאות הנפש, חינוך מיוחד, נוער בסיכון, ועוד, והתוכניות שלהם משתלבות עם מערך שלם של התערבות טיפולית. הצילום התרפויטי לא נועד לטיפול, אלא ללמידה של אנשים באשר הם, והלמידה היא שמחוללת שינוי. אני חושבת שבגלל שהצילום התרפויטי פונה אל הקהל הרחב, ולא אל נישות טיפוליות, התרומה וההשפעה שלו יהיו גדולות מאד. זה כמובן לא אומר שהגישה לא מתאימה גם לאוכלוסיות מיוחדות.
עוד הבדל בין השיטות קשור למקום שממלאת הנוכחות של מדיום הצילום בתרבות שלנו. בפוטותרפיה מתבססים על התכונות של המצלמה, שלכאורה רואה, בוחרת דימויים ומתעדת אותם בזיכרון. המטופל יכול לבטא דרכה משהו רגשי מנקודת המבט שלו, בכלים שמוכרים לו. המטפל יכול להשתמש בשפת הצילום כדי ליצור ביטוי לא מילולי, ולעקוף הגנות פסיכולוגיות. כך שבפוטותרפיה הדימויים עצמם הם שעומדים במרכז השיח הטיפולי. אבל להבדיל ממסורת הטיפול באומנויות, שבה צילום יוצר שיח חווייתי ורגשי, ומציף רבדים סמויים בעולם המטופל, בפסיכולוגיה החיובית תהליך הצילום עצמו הוא שדה אימונים למוח, והאימון מאפשר רכישת יכולת ועיצוב זהות, ומשפר התבוננות, זיהוי הזדמנויות, ועוד.
כפי שציינתי, בפוטותרפיה משתמשים בחומרים הצילומיים. לפעמים הצילום מתבצע באופן פעיל בתוך הטיפול, על ידי המטפל או המטופל, ולפעמים משתמשים בצילומי משפחה או בצילומים אחרים שהמטופל מביא עמו. צילומים אלו יכולים לשמש כגירוי השלכתי, והשימוש בגירויים השלכתיים בטיפול הוא עניין ותיק מאד בקליניקה של הפסיכולוגיה הדינאמית המסורתית, כשהמטרה היא להתבונן במציאות הפנימית של המטופל, ולעבד מתוכה תובנות בנוגע למציאות החיצונית. לעומת זאת בצילום תרפויטי הבסיס הוא, כאמור חווית הצילום ופעולת הצילום.

מפגשי הלימוד
כאן המקום לתאר איך נערכים מפגשי הלימוד. המפגשים אינם בקליניקה או בכיתה, אלא בשטח, אחד-על-אחד או בקבוצה קטנה, כשכל מפגש נערך במשך 2-3 שעות, בתדירות בין אחת לשבועיים ועד אחת לחודש. במפגשים לומדים את כל יסודות הצילום, ודרכם נחשפים באופן מעשי לפסיכולוגיה חיובית, ומצטיידים בכלים שניתן ליישם גם מחוץ למפגשים עצמם, ומחוץ לפעילות הצילומית.
בסוף כל מפגש אני מגישה לתלמידים את חומר השיעור בכתב, לחזרה והעמקה נוספת בבית. מדובר במושגים חדשים ולמעשה בשפה חדשה שהם רוכשים במשך הלימוד. בנוסף, הם מקבלים גם תרגילי בית בכתיבה, שהם חובה לקראת המפגש הבא, וגם הפניה לחומר קריאה נוסף להעשרה. במידת הצורך, ובתיאום מראש, מנהלים בין המפגשים גם מפגש מרוחק בסקייפ, לעזרה ותמיכה בתרגילי הבית.

מיזוג עולמות התוכן
אני רוצה להתייחס, לסיכום, למיזוג בין שני עולמות התוכן, הפסיכולוגיה החיובית והצילום, והאופן שבו האינטגרציה מעשירה כל אחד מהם.
מנקודת המבט של הפסיכולוגיה החיובית, כמו שציינתי קודם, התחום מתמקד בחקר האושר ובהיבטים של חוסן נפשי והצלחה. יש פעילות מחקרית רבה באקדמיה, ובנוסף, יש עוסקים בתחום שמפתחים שיטות ייעוץ והתערבות, שנועדו לשפר את החיים של אנשים נורמטיביים, שלא סובלים מהפרעות נפשיות. השיטות מחלחלות לתחומי פעילות מגוונים, למשל חינוך וניהול, ולעתים משפיעות על החיים שלנו, גם אם אנו לא משתתפים באופן פעיל בתהליך ייעוצי. היות שיצירת דימויים הפכה בתרבות שלנו לפעולה כל כך יומיומית מוכרת ונפוצה, הצילום יכול אולי לשמש כתשתית, עם ערך מוסף ייחודי, בלמידה ויישום של עקרונות הפסיכולוגיה החיובית, גם באופן סמוי.
מנקודת המבט של עולם הצילום, אני רוצה לומר שהאופטיקה הפיזיקאלית והדיגיטאלית תרמו לאורך ההיסטוריה להבנת העולם ולהרחבת הגבולות הנתפסים שלו. מצד אחד, טלסקופים אפשרו לבני האדם לגלות גלקסיות אחרות, ולחקור את החלל האינסופי. מצד שני, מיקרוסקופים תרמו את חלקם לגילוי ומחקר של חלקיקי החומר הזעירים ביותר. בימינו, אנשים רבים מחזיקים בידיים את האופטיקה שבתווך: מצלמות דיגיטאליות, עדשות רחבות וצרות, חיישנים רגישים ואמצעי עיבוד ממוחשב. כל אלה מאפשרים למשתמשים לצפות בעולם בדרך חדשה, שונה מזו שהעין האנושית מאפשרת. הצילום יכול לשמש כיום כאמצעי להרחבת עולמו של הפרט, ולעזור לו להכיר יותר את עצמו בהקשרים שונים, והחיבור עם רעיונות מעולם התוכן של הפסיכולוגיה החיובית יכולים לסייע ולקדם את השימוש בצילום ככלי לחקירה ולימוד עצמי.

[wysija_form id="4"]
19מאי

צילום – תשוקה או התמכרות?

כהרגלי, אפתח בווידוי חושפני: מי שמתבונן בי מהצד, ובוחן את האופן שבו אני עוסקת בצילום, מגלה שאני עסוקה בכך כמעט כל הזמן. אני מצלמת, עורכת ומתעדת, אבל בעיקר מדברת, כותבת, וקוראת צילום. נדמה שאני נהנית מכל רגע, ומה רע בכך? הרי אני מטיפה גם לאחרים לעשות את מה שהם אוהבים ומוכשרים בו. אבל המציאות לא באמת כזו נהדרת, כפי שהיא יכולה להצטייר כאן. ישנן חוויות בצילום, שאני לגמרי לא נהנית בהן, וגם לא ממש קל לי להתוודות על כך.

קחו למשל את הקשר השנוי במחלוקת שיש לי עם אוסף הדימויים שאני בונה לעצמי בשנים האחרונות. האוסף הזה אמנם הולך ומשתבח, אבל מרוב שנהניתי להעשיר אותו, לא שמתי לב איך הוא השתלט לי על החיים. צילמתי עשרות אלפי דימויים, ואם הייתי מחליטה להתייחס לכל אחד ואחד מהם, להתבונן, לערוך, לתעד ולפרסם, הייתי צריכה להקדיש לכך את כל משאבי הזמן שלי, עד שלא היה נשאר לי זמן לאכול, לשתות ולחיות. לפעמים זה באמת מה שקורה לי. אני מתכוונת רק להציץ בספריית התמונות המחכות לטיפול במחשב, ומגלה שביליתי בה כמה שעות, במקום לעשות דברים אחרים, דחופים וחשובים. אומרים שכשנהנים הזמן עובר מהר, אבל אני בעצם בכלל לא נהנית כשאני מטפלת באוסף התמונות. אני לחוצה להספיק הרבה, עייפה מהכמויות הנערמות, מתרוקנת מכוחותיי, ולא יכולה להפסיק.

Purple # סגול

האם זו תשוקה? האם זו אובססיה? אולי אני "וורקהוליסטית" בצילום? האם אפשר גם ליהנות וגם לסבול באותה עבודה? איך אפשר להסביר חוויות חיוביות ושליליות שמתקיימות יחד באותו העיסוק? השאלות מהדהדות, ומסתבר שלא רק אצלי בראש.

לאחרונה נתקלתי בפוסט מרתק, בבלוג האקדמי של פרופ' אורן קפלן, דיקאן בית הספר למנהל עסקים במכללה למנהל. קפלן כותב על מעורבות ותשוקה בעבודה, ומעלה שאלות דומות, על ההבדלים בין תשוקה לבין התמכרות בעולם התעסוקתי. הוא סוקר בגובה העיניים אוסף של ממצאים מחקריים (הכולל, בין השאר, את פרסומיהם של M. J. Gorgievski & A. B. Bakker, S. Shane, R. J. Vallerand, W. Schaufeli) ומגדיר היטב את ההבדלים בין המושגים.

האבחנה בין מעורבות גבוהה בעבודה לבין וורקהוליזם חדה למדי. שני המושגים מייצגים, אמנם, ביטוי של מוטיבציה בעבודה, שנראית מהצד כתשוקה והישגיות בעבודה. אבל ההבדל המהותי הוא שבוורקהוליזם אין "כיף", הרכיב הרגשי החיובי של ההתמסרות נעדר ממנו. לעומת זאת במעורבות גבוהה קיים רגש חיובי, ואין דחף כפייתי לבצע משימות.

כשאדם חווה מעורבות בעבודה, הוא חווה תחושה אנרגטית, חיבור רגשי לפעילות, התמסרות, מרץ, התלהבות, משמעות, השראה, גאווה ואתגר.יש לו שליטה על הפעילות הנחשקת, וזו תופסת חלק משמעותי מזמנו, אך לא משתלטת על תחומי חיים אחרים. עובדים בעלי מעורבות נהנים מחוסן ועמידות, בריאות פיזית ונפשית טובה לטווח הארוך, וקשרים בין-אישיים טובים יותר.

לעומת זאת, אצל הוורקהוליסטים, התשוקה לפעילות היא אובססיבית, והיא גוזלת חלק לא פרופורציונאלי בזהותם, עד כדי קונפליקט עם תחומי חיים אחרים. הוורקהוליסט לא רק נוכח זמן ממושך בעבודה, אלא גם מתקשה להיפרד ממנה, חושב על העבודה גם בנסיבות אחרות, ופועל מתוך דחף פנימי בלתי נשלט. וורקהוליסטים הם עובדים מסורים שמשקיעים בעבודה, אבל הם נידונים לשחיקה מוגברת, הם לעתים פרפקציוניסטים, נוקשים, יוצרים קונפליקטים בין-אישיים, והם פגיעים יותר מבחינת בריאות גופנית ונפשית.

מדוע האבחנה בין חוויית המעורבות לבין וורקהוליזם כה חשובה? ראשית, אין מנוס מלחזור אל הוידוי שלי. עלי להבין שהעיסוק בצילום מייצר עבורי חווית מעורבות, אך הטיפול בתמונות הוא כנראה גם סוג של התמכרות, וכנראה ששני החלקים הללו יכולים לחיות בתוכי יחד בשלום. שנית, זוהי אבחנה חשובה בהקשר ל"חוויית הזרימה" (Flow) שבה אני עוסקת במהלך שיעורי הצילום, ושאולי תלמידיי הוורקהוליסטים טועים לחשוב שהם חווים.

"זרימה" היא מונח שהוטבע לראשונה ע"י החוקר Csikszentmihalyi כבר בשנות הששים, והוא אחד המרכזיים בעולם התוכן של הפסיכולוגיה החיובית. זוהי חוויה שנוצרת כאשר אדם מעורב מאד במשימה מסוימת, שבה יש איזון בין המיומנויות שהוא מפגין לבין האתגרים שהמשימה מציבה בפניו. בחוויית הזרימה מתרחש שינוי בתפיסת הזמן, אשר חולף במהירות, אין שום תחושה של מצוקה או לחץ, והמיקוד של האדם הנו כלפי חוץ. אוסף מצטבר של חוויות זרימה תורם לתחושת הרווחה האישית, ובטווח הארוך מביא להישגים ולשגשוג אישי.

מונחים ביסודות הצילום משמשים אותי כמודל להסבר ולהמחשה של מושג " הזרימה". בצילום, אנו פוגשים נוף, שהוא למעשה נקודת מפגש בין מרחב ההזדמנויות שבו אנו מתנהלים, לבין מטען היכולת שאנו נושאים עמנו. אנו נחשפים אל הזדמנויות ומגיבים בגבולות היכולת. גירויים ש"גדולים עלינו" מבחינת היכולת, ולא ברור כיצד נתמודד עמם, יוצרים חרדה. נניח שהצללים האטומים שבצילום מייצגים צד זה. באופן דומה, הגירויים ש"קטנים עלינו", ומתסכלים אותנו מחוסר אתגר ומשעמום, הנם החלקים השרופים בצילום.

במד החשיפה שבמצלמה, אנו מחפשים נקודת איזון בין האזורים האטומים לבין האזורים השרופים. אפשר לחשוב על נקודה תיאורטית זו כנקודה שבה קיים איזון בין היכולת לבין גודל האתגר: איזון בין שעמום לחרדה. כאן אנו חווים תחושת זרימה: כאמור, חוויה של שקיעה מוחלטת בעשייה, עד כדי אבדן תחושת הזמן, וחוויה של סיפוק מתמשך. הזרימה תורמת למעורבות, להנאה, לתחושת שליטה ולערך עצמי. כל אלו ממלאים את החיים במשמעות ובעוצמה, או במילים אחרות: באושר.

[wysija_form id="4"]
16אפר

צילום כביטוי של הבלתי ניתן לביטוי

בשנה שעברה השתתפתי בתכנית לאומנים פעילים במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. הגעתי מדי שבוע למוזיאון ולמדתי שם לצד ציירים, פסלים, ואמנים רב תחומיים, שקיוו כמוני, להשתלב בעולם האמנות הישראלי ולהבין את מערך הכוחות בו. באחד השיעורים הוטל עלי תרגיל מעשי: לדבר על אחת מעבודות הצילום שלי. עמדתי מול הכיתה עם הדפס גדול של אחד מתצלומיי, וניסיתי.

אם לשפוט לפי תגובת המנחה או החברים לספסל הלימודים, לא הפגנתי הצלחה גדולה. אני, שעל פי רוב רהוטה בביטוי מילולי ובפני קהל, לא הצלחתי לבטא היטב במילים את מהות התצלום שהייתי אמורה להציג. קיתונות הביקורת שבהם זכיתי השאירו אותי נבוכה ומתוסכלת. הייתה לי תחושה, שעצם הניסיון להסביר את התצלום, מפחית מאד מערכו. עולם האמנות אוהב דיבורים, רשמתי לעצמי, ובכל זאת לא הרגשתי נוח עם הדרישה לדבר על עבודת הצילום שלי. חשבתי אז, שאולי החמצתי משהו מהסוציאליזציה של בתי הספר לאמנות, שבהם לא למדתי מעולם.

A silhouette of an angel # צללית של מלאך

"תמונה שווה אלף מילים", אמר קונפוציוס. משפטו שרד 2500 שנה, ועל אף שפילוסוף הסיני בכלל לא התכוון לתצלומים, המשפט הפך בימינו לקלישאה בתחום הצילום. אבל אם תמונה שווה אלף מילים, מדוע נדרשות מילים כדי להסביר אותה? מסתבר שלא רק אותי השאלה הזו העסיקה. Robert Adams, אחד מגדולי הצלמים האמריקאים, העלה שאלות דומות. אסופה ממאמריו של אדמס לוקטה ב-1994 אל הספר "Why People Photograph". אני קוראת בו, נזכרת בחוויות מספסל הלימודים במוזיאון, ומגלה בין השורות גם חיזוק מפתיע.

כשצלמים מתבקשים לבטא במילים את משמעותו של תצלום ספציפי, הם מגלים התנגדות לכך, כותב אדמס. הם יכולים, כמובן, לתאר את הנסיבות שהובילו לצילום, להתייחס לציוד או לטכניקה, אבל אם אלו כל הסודות שמאחורי התצלום, אז הם יודעים שאין בו, כנראה, חשיבות רבה. אדמס תוהה אם בכלל קיימת כתיבה של צלם על עבודתו, שאינה מקטינה את התהודה של התצלום. הרי כאמנים, צלמים בחרו מראש במדיום הצילום, שמאפשר להם להתבטא באופן המלא והמדויק ביותר. כל ניתוח מילולי שיציעו, יעמוד בדרכה של היצירה. לדבריו, להסביר תצלום במילים זה כמו להודות בכישלון, כי המילים מוכיחות שחזון הצלם לא נמצא שם במלואו, שהוא לא באמת ברור, שזו בעצם לא אמנות.

כאמור, המילים עומדות כמכשול בדרכו של הצלם לבטא את משמעות התצלום המוגמר. אבל יחד עם זאת, מי שמכיר את שיטת הלימוד שלי, יודע שאני דורשת מתלמידים להציג תמיד בתרגילי הבית תמונה שצולמה במפגש הלימוד, ולצידה מספר מילות תובנה. האם זה עומד בסתירה לרעיונות שמבטא אדמס, או למה שחוויתי בעצמי בניסיון הכושל להסביר באופן מילולי את תצלומיי? כמובן שלא, היות שלתמונה ולכתיבה בתרגילי הבית יש תכלית אחרת לגמרי.

התמונה שמוצגת בתרגילי הבית מעידה על התרחשות חוויה לימודית, שיש לה פנים רבות: תפיסה, רגש, מחשבה ותגובה. הטקסט הנלווה לתמונה נועד לסייע בהבנת החוויה. בעוד שהתמונה מקצרת את הדרך חזרה אל הזיכרון של החוויה הלימודית, הכתיבה מחדדת את המחשבה על משמעותה. כלומר, הטקסט בתרגילי הבית אינו משמש לפענוח משמעות התמונה או לסיכום ההתרחשויות במפגש, אלא לפענוח חווית הלימוד עצמה, וחיבורה לעולמו האישי של כל תלמיד ותלמיד.

וכך, בעוד שנדרש, לדעתי, ביטוי מילולי בתהליך הלמידה, במלאכת הצילום אני מוותרת על כך לגמרי. אין טעם להפר את שתיקת התצלומים, כי אין לי מילים שיכולות לחדד דקויות שאני מבטאת בצילום. "הבלתי ניתן לביטוי הוא דבר היחידי שכדאי לבטא" כתב הצייר ההולנדי Frederick Franck לפני ארבעה עשורים, בספרו "The Zen of Seeing". אני חושבת שכיום, יותר מתמיד, זו גישה שמתאימה לצילום, והיא מתאימה במיוחד לתפיסת עולמי המתגבשת.

[wysija_form id="4"]
26מרץ

התשוקה שלי היא טעות מדידה

החודש פורסם במגזין "חיים אחרים" ראיון רחב היקף עמי, על שיטת הלימוד והצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס". פרסום הראיון הוא, כמובן, נקודת ציון משמעותית ומרגשת, ואני מזמינה אותך בחום לקרוא אותו כאן.

Streets of Tel Aviv # רחובות תל אביב

לצד תצלומיי, נפרשו בראיון חוויות אישיות וכיווני חשיבה, אותם כרך יחד בכישרון רב יותם יעקבסון, שתודתי הרבה נתונה לו. בין השאר, הבעתי שם את הרעיון הבא:

"בסטטיסטיקה, כשעוסקים במדדי מרכז ופיזור, כל תוצאה או תצפית חריגה שמתגלה מקוטלגת כטעות מדידה, ולעתים אף מוחקים אותה. בפסיכולוגיה החיובית, העיקר טמון בתוצאות החריגות של ההנאה. מקורן בדרך כלל ביצירתיות או בחוזקות משמעותיות. חוויית הצילום שאני חווה ומבקשת להנחיל הלאה היא כמו תצפית חריגה ביחס לחיים הממוצעים."

השימוש שלי במטאפורה מעולם הסטטיסטיקה איננו מקרי. מי שמכיר אותי במשך השנים, יודע שחלק משמעותי מהקריירה שלי ביליתי מול נתונים. כחוקרת יישומית, התבוננתי בתופעות אנושיות וארגוניות דרך משקפיים סטטיסטיות. פיתחתי שליטה במודלים סטטיסטיים, והתמודדתי עם ממצאים כמיטב המסורת: ראיתי את המציאות דרך התפלגויות, והתעלמתי מכל מה שבקצוות. התרגלתי להתייחס לתוצאות חריגות, שמקלקלות לכאורה את הממוצע ואת סטיית התקן, כאילו שהן טעויות מדידה.

הסטטיסטיקה מעולם לא הייתה משעממת בעיני, אבל בעצמי הפכתי להיות, אם לומר זאת בעדינות, ממוצעת עם סטייה. והסטייה שלי הייתה תמיד, ולמרבה המזל, צילום. עם השנים, כשידעתי עליות ומורדות, כשהחיים האירו פנים יותר או פחות, וההצלחה הייתה לפעמים מעל או מתחת לציפיות, תמיד היה הדבר האחד שהייתי שמחה לקום בשבילו בבוקר: צילום. זה לקח לי שנים, ודרך פתלתלה במחוזות הפסיכולוגיה החיובית, עד שהצלחתי לשים על כך את האצבע.

הצילום היה עבורי תמיד דרך בטוחה להרחבת עולמי, חווית זרימה, צמיחה ורכישת יכולת, בלי ציוני בית ספר ובלי גבול עליון להצלחה. ובמילים של סטטיסטיקאים, תצפית חריגה ומהנה, שאין שום צורך למחוק, תרתי משמע.

במשך השנים, התמודדתי כמו כולם עם הקושי, אבל הייתה גם ידיעה מעורפלת, שאחרי שאצליח, אהיה מאושרת. רק אעבור את המשוכה, וכבר יהיה טוב. עומס, מתח, תחרות, עייפות, ליוו אותי תמיד, לאורך כל שנות לימודיי ועבודתי. אבל כמו כולם, חיכיתי ל-אחרי: אחרי הבחינות, אחרי הפרויקט, אחרי הקידום, אחרי החוזה, אחרי השגת יעד זה או אחר, אחרי.

רק בשביל לצלם, אף פעם לא הייתי צריכה לחכות ל-אחרי. יכולתי עכשיו. וכך, בלי להתכוון, יכולתי לסטות לרגע מהגישה הסיבתית הנורמטיבית, שבה לכאורה, ההצלחה היא תנאי מקדים והכרחי.

אני לא יודעת אם ניתן להוכיח זאת בניסוי סטטיסטי, אבל אולי, במקום למצוא נתיב הצלחה ולבחון איך הוא משפיע על אושר, עדיף למצוא נתיב לאושר ולראות איך הוא משפיע על ההצלחה. אם מישהו שוקל לערוך ניסוי כזה, אני לוקחת על עצמי את תפקיד עכבר המעבדה.

(מתוך ניוזלטר 25.03.14)

 

[wysija_form id="4"]
© Copyright 2013, All Rights Reserved