מחשבות חדשות על צילום תרפויטי

זיהיתי מטפורות רבות מעולם הצילום, שממחישות בפשטות, כיצד ניתן לבצע תהליכים של צמיחה והתפתחות. כך נולדה שיטת הצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", אשר מבוססת על עקרונות חדשניים של הפסיכולוגיה החיובית, ובה לומדים התבוננות, איתור הזדמנויות, עיצוב יכולת וזהות, והפקת אושר. במדור זה אני מביאה מחשבות ותובנות, מקורות ומילות השראה, מתוך דרכי במחקר ופיתוח שיטת הצילום התרפויטי, לצד רבים מתצלומיי האמנותיים.

3מאי

האם זה צילום? האם זו אני?

הנה צילום מיום השוק בסן ג'ימיניאנו שבטוסקנה. באיזה רגע הוא התהווה להיות צילום? האם הוא התהווה להיות צילום כשחשבתי על הקומפוזיציה והתמקמתי ממש על דוכן הירקות? האם הוא התהווה במהלך ניסיונות הצילום תוך כדי ההתרחשות? האם הוא התהווה ברגע שגיליתי תוצאה משביעת רצון על גבי מסך המצלמה? אולי הוא התהווה לאחר שפיתחתי אותו מקובץ raw ועיבדתי אותו להראות כך בדיוק? או שאולי הוא מתהווה ממש ברגע זה, כשצופים בו, כשחשים את אותו רגע מובחן ומיוחד בשוק? מהו הצילום מכל אלו? אם תתרחש תקלה במחשב, וקובץ ימחק, האם הצילום כבר לא יהיה? מה יקרה למהות של הצילום הזה אם אמחק את הקובץ אחרי שהוא כבר הוצג? ומה היה קורה למהות הזו אם לא הייתי מצליחה בכלל לתפוס את הפריים הרצוי, ולא הייתי שומרת שום קובץ?

Streets of Tuscany # רחובות בטוסקנה

גם רולאן בארת, שחיבר לפני 35 שנים את הספר "מחשבות על צילום", חקר כך את הצילום, שהיה אז אנלוגי. גם הוא לא הסתפק בהגדרת הצילום כפעולה כימית או פיזיקאלית, או בהגדרתו על פי חוויית הצלם, והעמיק לחקור את הצילום מנקודת המבט של המצולם, זה שמביטים בו, ושל הצופה, זה שמביט בצילום. ככל שממשיכים לחשוב על הצילום, מבינים את מורכבותו: הכל קשור להכל, ואין מה שעומד בפני עצמו. כמה קשה להצביע על רגע התהוות הצילום, שהוא בסך הכל עניין מוחשי, קונקרטי. ועם זאת, אנשים מאד נחרצים ובטוחים כשהם מדברים על עניינים מופשטים ומורכבים הרבה יותר, כמו למשל על עצמם, על אחרים, על המצב. האם זאת התנהגות הגיונית?

כדי לצלם עמדתי שם ממש על הדוכן. ברגעים הראשונים האנשים שסביבי הבחינו בי, אבל מהר מאד הפסיקו להתייחס אל קיומי. כאילו הפכתי להיות חלק מהשוק, כמו המשאית שעמדה שם, כמו ערימת פטרוזיליה. ובאופן מופלא, לא רק שהפסקתי "להיות" עבור המוכרים והקונים בשוק, הפסקתי "להיות" גם עבור עצמי. כלומר, כדי לצלם, שקעתי לגמרי בהתרחשות שמולי, עד ששכחתי לגמרי לחשוב איך אני נראית, מה חושבים עלי, מה יקרה אם מישהו יתעצבן, האם אצליח לצלם תמונה ראויה, ועוד מחשבות שכאלה. "לא הייתי", במובן זה שעניינים שקשורים לעצמי לא חלפו כלל בתודעתי. הייתי מודעת רק לארטישוקים הבשלים, ולמקח הקולני בין המוכר ללקוחה, שממנו לא הבנתי, כמובן, אף מילה.

תוך כמה שניות צילמתי את הרגע הזה והמשכתי הלאה. התוצאה שקיבלתי מעניינת, לדעתי. היא מלאת התרחשות, ומבטאת היטב את מה שהתחולל שם. זו תוצאה שאם אני חוזרת אליה, אני יכולה להתחבר שוב אל אותה חוויה. אולי גם צופים אחרים יכולים לחוש בה. הביקורתיים שביניכם יזכירו בוודאי משהו על הקומפוזיציה או על הטכניקה הצילומית. אני חושבת שכל אלו הכרחיים אבל לא מספיקים. אני בסך הכל שולטת בשפה, השפה הויזואלית. וממש כשם שהשליטה שלי בשפה העברית מחוללת את המחשבות שלי ומאפשרת להן להתהוות בראש, כך השליטה בשפה הויזואלית מאפשרת לי ללכוד שבריר של רגע, שמבטא את הנוכחות שלי בו, אבל גם את יכולתי להיות לא נוכחת עם עצמי בו. במובן מסויים התמונה הזו, כמו הרבה תמונות אחרות, מוכיחה שבו-זמנית "הייתי" וגם "לא הייתי". זה מזכיר משהו למישהו? אולי חוויה דומה? אולי את חווית הזרימה?

שוק הוא מקום נהדר כדי לאמן את המוח. הוא ממחיש את הדיון הארוך שאני מנהלת כאן על הזדמנויות והדיפתן. מה כדאי לצלם בשוק? ירקות או אנשים? החבורה המצולמת הזו לא קונה בסופרמרקט, אלא מעדיפה סחורה טרייה, בשוק שמגיע פעם בשבוע אל העיירה. אפשר להבין למה האוכל שם כל כך טעים. אבל יום השוק הוא לא רק יום של ההצטיידות. אנשים נפגשים בו בתדירות קבועה. על אף שהמקום צפוף ומלא בתיירים, המפגשים בין המקומיים צפים ועולים בכל פעם שעוצרים לרגע ומתבוננים. מאד פופולארי, אמנם, לצלם את הצבעוניות ואת האסטטיקה של השוק. הסחורה מאורגנת באופן מפתה, ואכן מתפתים לצלם אותה. אבל השוק הוא התרחשות שקורית בזמן ומקום שבהם יש יחסי גומלין בין בני אדם. הנוכחות בשוק עוזרת לי להבין עד כמה הכל הוא בעצם יחסי גומלין.

אני מתחילה להבין את מקומי בדינמיקה הזו, ברשת הסבוכה של יחסי הגומלין שמתרחשת כאן ועכשיו. כך, איני מפריעה למושאי הצילום, גם לא נדחפת לפריימים של אחרים. הרבה מעבר לכך, אני מבינה שאין כאן חשיבות אמיתית לתמונה שאצלם או שלא אצלם. אני לומדת לשחרר מהראש תמונה שלא צולמה, ממש באותה הקלות שבה אני משחררת את הסגר, ממש באותה הקלות שבה אני מרשה לעצמי "לא להיות". אני עירנית אמנם למתרחש, אבל יודעת שאין דבר שצריך לצלם. כל עצמיותי מהדהדת בחוסר מנוחה עד לתפיסת הפריים הנחשק, ובאותו זמן אני גם מרפה ממנו. כך אני הופכת להיות רק עדות צלולה, ומגלה חירות גדולה.

 

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

24מרץ

יש בצמצום הזה שקט מבורך

עבר חודש מאז שהפסקתי להיות נוכחת מדי יום בפייסבוק, עם תכנים ודימויים חדשים. ההחלטה הדרמטית הזו זכתה במנת אדישות ראויה לציון, מצד רוב החברים בפייסבוק, אם כי זכיתי לכמה תגובות אישיות מעניינות, חלקן חמות ואוהבות, וחלקן מתובלות ברשעות או בחטטנות. אז מה בעצם קרה?

יותר מדי זמן ראיתי בפייסבוק בעיקר פרסומות, ודפים ממומנים שעוטרו בפרצופים של חברים. מסרים שיווקיים סמויים, של כל העולם ואשתו, זרמו אלי יום יום, גם בתוך טקסטים תמימים לכאורה. נחשפתי למסרים מרירים ופוגעניים, כי חלק נכבד מהשחקנים בפייסבוק איבדו את הבושה, ולא רציתי שההתבטאויות שלהם ימשיכו להיות אצלי חלק משגרת היום. והתוכן שלי? הוא ממילא נצפה רק על ידי קומץ חברים, בהתאם לאלגוריתם הרווחיות של פייסבוק, ולא לפי מידת העניין או הקשר בינינו. לעת עתה, טוב שאני יכולה להתכתב איתך, באופן שוויוני ונטול השפעות אלגוריתמיות, או פשוט להיפגש פנים אל פנים.

 

Butterflies of Mainau # פרפרים במינאו

 

העולם לגמרי לא רע בלי להיות כל הזמן בפייסבוק. יש בצמצום הזה שקט מבורך, בהעדר הדחף לדווח, וכשפוחת הצורך בהדהוד הלייקים והתגובות. ובכל זאת נשאלת השאלה, אם כולם בפייסבוק, ורק אני לא, איך הרעיונות שלי יגיחו אל העולם? איך אנשים שיכולים להפיק מהם תועלת יוכלו למצוא אותם? בינתיים, אני סומכת על חברנו הטוב גוגל, ומקווה שבעזרתו ניתן יהיה להמשיך להציץ לפינות שאני בוחרת להאיר, בכאוס הידע שאליו כולנו חשופים. אני גם סומכת עליך, ולכן אני ממשיכה לכתוב, ולפרסם מעת לעת, עדיין בעברית.

בחודשים הבאים אמשיך במחקר שלי, ואעמיק את הבנת הקשר בין צילום לבין חיי האושר. על אף שהקדשתי לכך חלק גדול מזמני בשלוש השנים האחרונות, אני מודעת ומודה שיש עוד מה ללמוד, ואני מחויבת לכך, במלוא המרץ והמשאבים. זה לוקח הרבה זמן, לחזור שוב ושוב אל הרעיונות שביטאתי כאן במשך כל התקופה, ולגלות בהם זוויות חדשות, מתחומי רוח והגות נוספים. החומר שאני צוברת הופך למורכב ועשיר יותר, ובינתיים, אני משלבת את המורכבות הזו בשיעורי הצילום התרפויטי, תוך הכרת תודה לאמונם של התלמידים, ולסוגיות שהם מעלים. המורה המושלם הוא תלמיד נצחי, ולפרקים, כל אחד מתלמידיי גם הוא מורה.

כיום, יותר מבעבר, אני משוכנעת בכוחו של החיבור בין צילום לפסיכולוגיה חיובית, וגאה על החידוש שאני מציעה. אמנם נכתבו ספרים, וגובשו שיטות הדרכה מגוונות שבהן הצילום משמש כפלטפורמה ללמידה, אך איש עוד לא חיבר כמוני את עולם הצילום, נדבך על גבי נדבך, עם עולם המונחים של הפסיכולוגיה החיובית, באופן שנועד להיטיב עם אחרים. כאדם שהצילום הוא חלק מחייו, כדאי לך להפיק מהחיבור הזה את המרב, ולרתום את כלי ההתבוננות שלך לשיפור החיים עצמם. וכפי שאני לומדת מדרכם של אמני צילום בעולם, אני מזמינה גם אותך לכתוב ולספר לי, מה בחוויית הצילום שלך גורם או עוזר לך לפרוח?

חג אביב שמח.

 

(מתוך ניוזלטר 24.03.15)

 

 

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

27ינו

"אני הולכת אֵלַי" – צילום וזהות כתהליך

זו לא הייתה הפעם הראשונה שנסעתי אל מרבדי הכלניות המרהיבים ביער שוקדה. ראיתי מה שראיתי, צילמתי מה שצילמתי, וכשחזרתי, ניסיתי לזהות, מתוך דחף בלתי מוסבר, מה השתנה בצילומים, מאז הפעמים הקודמות שביקרתי שם בשיא הפריחה. אכן, משהו השתנה. לא בכלניות או בנוף, גם לא בשילוט או בשבילים המסומנים על הדרך. התמונות שלי היו אחרות. משהו השתנה בעין העדשה, במבט. משהו השתנה.

Negev in red # דרום אדום

צילום אינו תוצאה, הוא תהליך

האם זו הטכנולוגיה? המצלמה ששדרגתי השנה? אולי זו שליטה או מיומנות טכנית שהתחדדה? אבל כל אלו בודאי לא מסבירים את מלוא השינוי בתצלומים שלי. המצלמה איננה רק כלי טכני לצילום, אלא, כפי שהגדיר הנרי קרטייה-ברסון, "מצלמה היא כלי של אינטואיציה וספונטניות". כלומר, נדרש עוד משהו, מעל ומעבר לידוע מראש, כדי לצלם שוב מחדש את אותו הדבר, אבל בדרך אחרת.

צילום איננו תוצאה, אלא תהליך. היטיב לתאר זאת סטיבן בצ'לור, חוקר ומורה בודהיזם נודע, סופר וצלם: תחילה מתבוננים במשהו, שנראה יפה, מסקרן, או שפשוט רוצים לתעד. כדי ליצור דימוי ראוי, שאינו מצטרף לאוסף קלישאות הצילום, צריך להשתחרר מתפיסות שגרתיות. צריך להתנתק מרעיונות מוקדמים ומכל הדימויים שקיימים כבר בראש, ולהיפתח אל מה שייחודי ומובחן באותו הרגע ממש. ואז יש לבחור מתי בדיוק ללחוץ על הכפתור, לבחור ברגע המכריע, וליצור תמונה לא צפויה: תמונה שמראה את הדברים באור אחר, שונה מזה שצולם בעבר.


במקום תוצאות, ללקט חוויות

סטיבן בצ'לור שובה את ליבי בתיאור חוויות הצילום, והקשר שלהן אל מה שלימד הבודהא, ואני מצליחה לזהות בדבריו גם פשר לשינוי המשתקף בתצלומים שלי: בצילום, חומרי הגלם מאד פשוטים. הם נגזרים מהרגע הנוכחי, מהבחנה במה שקורה עכשיו. לצלמים אין איזו הארה או מודעות יוצאת דופן. הטובים שבהם פשוט למדו להיות נוכחים וקשובים. לי זה לקח שנים, אבל לבסוף התחלתי גם אני להיות נוכחת וקשובה. ואז הבנתי משהו על צילום, וברגע מכריע בחיי בחרתי אחרת, והפסקתי לצלם כדי לקבל תוצאות.

במקום תוצאות, התחלתי ללקט חוויות. הבנתי שכל מה שמוטל עלי ללמוד מפוזר כעת מסביבי. מצאתי דרך אחרת לארגן רעיונות פילוסופיים, פסיכולוגיים והומאניים שאני פוגשת, באמצעות שימוש במדיום הצילום. זהו מדיום אוניברסאלי, לכן אפשר לעסוק באמצעותו ברעיונות מורכבים, עם אנשים רבים, ושונים כל כך. כל אחד מפרש ומוסיף משהו חדש בדרכו, וכך, במפגשי הצילום, רעיונות ממשיכים להתגלגל ולהתפתח, בלי יותר מדי דיבורים.

מצאתי גם שצילום הוא תהליך אוטונומי. לא נדרש בו מקור סמכות, שיקבע מה בהכרח נכון לעשות. אבל תמיד אפשר למצוא בו מלווה, מישהו שיכול להוביל אחרים, בדרכים שבהם הוא כבר התהלך. גם אני יכולה לסמן ציוני דרך משלי, בשבילים שהיו קיימים שם עוד קודם. מי שירצה, יוכל ללכת בעקבותיהם, איתי או בלעדי.


גם זהות, כמו צילום, היא תהליך

כך, בסופו של דבר, הפסקתי לצלם תוצאות, והתחלתי לעבוד עם חומרי הגלם הפשוטים של הצילום, ולהפוך אותם לכלי לימוד. אני לא מלמדת צילום כלל וכלל, אך מבחינתי, לכל אחד כדאי להטמיע בחייו את תהליך הצילום שתיאר בצ'לור: ללמוד להתבונן, לאוורר את המוח מתפיסות ושיפוטים, ללכוד את ההזדמנות ברגע הנכון ולהציג לעולם נקודת מבט ייחודית. למעשה, כל אחד יכול לעשות זאת גם בלי המצלמה. מה שלומדים לעשות עם מצלמה מחלחל ממילא אל שאר תחומי החיים. המצלמה רק מתווכת את הלמידה. היא משמשת כמו גלגלי עזר לרוכבים מתלמדים, כמו מצופים לשחיינים מתלמדים. אחר כך, אולי אין בה צורך עוד.

התחלתי ללמוד וללמד, אבל לא "איך לחשוב", אלא "איך לעשות": איך לראות את הדברים כפי שהם, איך להשתחרר מאבחונים רגשיים מגושמים, איך ללכוד את הרגע מבלי להדחיק את הנוף או להדוף אותו, איך ליצור משהו רענן מתוך מי שאני. גם ה- "אני", כמו הצילום, אינו תוצאה, אלא תהליך. כדי לעצב יכולת וזהות, יש צורך מתמיד בנוף ובדרכי תגובה רעננות. הנוף, כמו הכלניות השטופות בטל, תמיד רענן. זו אני שדשדשתי בשיפוטים מוקדמים, עד שלבסוף יצאתי מהבוץ. לא הייתי מודעת למלוא השינוי, אך הוא טפח על פני מתוך תצלומי הכלניות. האמנות שלי השתנתה. אני כבר לא "עושה" תמונות, גם לא חיבורים בין צילום לבין עולמות תוכן אחרים. האמנות הזדככה לכדי עיצוב התודעה, ואני סוללת לה שוב ושוב את הדרך, עם אחרים, לבד, הולכת בעצמי, הולכת אלי.

 

 

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

12נוב

"לגעת באור" – על התבוננות כדרך חיים

הנה צילום רחוב שמגלם ניגודים רבים, בין עוברי אורח זקופים, בבגדים צבעוניים והופעה מטופחת, לבין הקבצנית השפופה על הקרקע, עוטה שחורים ומוזנחת. רק היד המושטת, זו המעניקה נדבה, מחברת לשבריר של רגע בין הקצוות, והופכת אותם לחלק מסיפור אחד, סיפור מואר בטוב ובחסד אנושי.

עמדתי בתחתית מדרגות הקתדראלה בברצלונה והתבוננתי בקבצנית הזו במשך דקות ארוכות. רק רגליים הקיפו אותה, ואף לא מבט אחד. אבל היה לי ברור שניתן לחולל תשומת לב וחמלה כלפיה. שלחתי את בתי, שהייתה אז בת 8, לתת לקבצנית נדבה. חשבתי שאף אחד מבין העומדים שם סביבה, לא יוכל שלא להבחין בילדה היפה, ובמחווה הגאה שלה. תוך חצי דקה, נוצר בקהל דפוס שאפשר לי לצלם את התמונה הזו. אבל איך יכולתי להתבונן ולנבא שאכן כך יקרה?

More from Barcelona # עוד מברצלונה


ללמוד להתבונן על ההתבוננות עצמה

העולם מורכב. אני לומדת להתבונן עליו, על האנשים סביבי, על עצמי. אני לומדת על נקודת המבט שלי, על נקודות המבט של אחרים, ועל הדרכים לשנות נקודות מבט. ההתבוננות אינה רק כלפי חוץ. אני לומדת על הקשר בין התבוננות החוצה לבין התבוננות פנימה. בסופו של דבר אני לומדת להתבונן על ההתבוננות עצמה, מחפשת לדעת מהי, ומה איכותה.

בהתחלה למדתי דרך צילום, והסתפקתי בשיח על טכניקה – זוויות, חשיפה, מיקוד ועוד. בהמשך הבנתי שצילום משמעותי לא נמדד בטכניקה, אלא ביכולת להבחין בדבר מה, מתוך הכאוס התמידי שקיים בחוץ, ובפנים. הבנתי שמלאכת הצילום מבקשת לארגן את הכאוס, והיא יוצרת, כלפי חוץ, קומפוזיציה שמספרת סיפור קוהרנטי. כלפי פנים, היא מזככת איזה רעיון, מחשבה, או רגש. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מצלמת היטב, עם משמעת והרגלים טובים, ובלי שום מאמץ. אבל כשהפסקתי לשאול את עצמי איך לעשות את זה, עלתה השאלה, בשביל מה בכלל לטרוח?

ובאמת, מה הטעם לאגור עוד ועוד דימויים? איזו תכלית יש לערימת המחשבות שאני כבר שנים צוברת בדרך ויזואלית? כשלא מצאתי תשובות ביני לבין עצמי, פניתי למקורות אחרים שיאירו לי את הדרך בשבילי המחשבה. והנה, הפילוסוף הבריטי סיימון בלקברן, פתח את ספרו "לחשוב!" בטקסט שנכתב כאילו עבורי.


התבוננות היא החירות האמיתית

מנקודת מבטו של בלקברן, אם לתרגם את דבריו למונחי העיסוק בצילום, מדובר בדבר שנעשה לשמו. אין בו מטרה ממשית, פרט לטיפוח הנפש, וההנאה שבכך. ממש כפי שמפיקים הנאה מפעילות גופנית כאשר הגוף בריא, כשהנפש בריאה מפיקים הנאה מפעילות אינטלקטואלית, יצירתית, רוחנית. כמה משמח למצוא בדבריו של בלקברן תשובה שמתכתבת עם הפסיכולוגיה החיובית בכל כך הרבה היבטים. אבל תשובתו מספיקה רק כדי לשכנע את המשוכנעים, ולמרבה המזל, הוא ממשיך לדון בחשיבה עצמה.

אם נקביל צורות מחשבה לנקודות מבט, האופן שבו אנו מתבוננים משפיע על כל מה שאנו בוחרים לעשות. ההתבוננות עצמה מגדירה את עולמו של המתבונן, ואם היא מוגבלת, הרי שעולמו צר. לפי בלקברן, אנשים מוקפים בגורמים שמכתיבים להם מה לרצות, במה להאמין, ואיך לצרוך את כל זה. כוחות חברתיים, כלכליים, פוליטיים ודתיים, יוצרים רעיונות שמובילים אנשים למעשים מרחיקי לכת – להלחם, לדכא, להשתעבד, אפילו למות.

רעיונות הרסניים משגשגים רק בזכות אנשים שמדחיקים את היכולת שלהם להתבונן, לראות פרספקטיבה אחרת של המציאות. ההתבוננות מעוררת אמנם ביקורת פנימית, שלעיתים עומדת בסתירה לאמונות, דעות, מסורת, או הזדהות עם קבוצת השייכות, אבל היא החירות האמיתית, היא זו שמאפשרת לדעת מה כדאי לבחור, מאיפה באמת בא האור.


"הצלם, כמו הפילוסוף, שניהם אנשים שרואים"

כל צלם יודע שכדי לצלם נדרש מקור אור, וכל צלם מתמודד בדרכו בעבודה עם אור. אבל מלאכת הצילום אינה מסתכמת בלכידת האור הפיזיקאלי. ההארה הפנימית, ההתבוננות הפרו-אקטיבית, הן מה שיוצר, לדעתי, תמונות ראויות. לא מדובר רק ביצירה וצבירה של דימויים, אלא בכלי חשיבה, שמשמש כדי להתמודד עם העולם, ולשנות אותו.

"הצלם, כמו הפילוסוף, שניהם אנשים שרואים", נכתב לאחרונה בקול קורא לתערוכת הצילום "לגעת באור", בחסות אקרופוליס החדשה, ארגון הפועל ללימוד ולאימוץ פילוסופיה כדרך חיים. אינני נמנית, אמנם, עם הפעילים בארגון, אבל המשפט הזה לכד את תשומת לבי, והוביל אותי לגלות עד כמה אני מזדהה עם רצונם הטוב, ומטרתם לקדם ידע, הגשמה ואחווה. השתתפתי בתערוכה, הצגתי בה את תמונת הקבצנית, ושמחתי לשוחח שם עוד על משמעויותיה.

 

 

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

22אוק

האם "חיידק הצילום" הוא בעצם תרופה?


מה מלמד אותנו המחקר המדעי על הקשר בין עיסוק בצילום לבין בריאות הנפש והגוף?

הרבה אנשים מעידים על עצמם "שנדבקו בחיידק הצילום", ומתלוצצים על הצורך האישי, ההולך וגובר, לצלם ולתעד. המצלמות זמינות לכולנו, ההתנהגות שלנו משתנה בעקבותיהן, ונראה שמשתוללת כאן מגפה מדבקת וממכרת. ממחקרים עולה שצילום הוא דווקא עניין בריא. לא רק שהוא אינו סימפטום למחלה, למעשה הוא יכול להיות תרופה של ממש.

אמנם לא שמעתי מעולם על חברת התרופות שניהלה מחקר מבוקר, להשוואה בין אנשים שמצלמים באופן שגרתי לבין אלו שאינם עושים זאת, אבל ישנן עדויות מדעיות, עקיפות אך מוצקות, לקשר בין עיסוק בצילום לבין בריאות הנפש והגוף. אני טוענת, מזה זמן רב, כי צילום הוא כלי יעיל מאד ליישום עקרונות הפסיכולוגיה החיובית, הזרוע המדעית שעוסקת באושר, בחוסן נפשי ובשגשוג אנושי. ואכן, ממצאים מעבודות של חוקרים מובילים בעולם תומכים בכך.

 

Parisiens # פריזאים

 

מיקוד תשומת הלב בשינוי התדיר בסביבה

אחת החוקרות המלהיבות במיוחד בעיני היא אלן לנגר (Ellen Langer), פרופסורית לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, סופרת וציירת. לנגר חקרה את תופעת ה- Mindfulness, וגילתה שמיקוד תשומת לב בהווה והבחנה מתמדת בפרטים המשתנים סביבנו, יוצרים רוגע ומשפרים מדדים בריאותיים ויכולת תפקודית. לשיטתה, התבוננות אקטיבית במתרחש סביב, החלטה מודעת להבחין בדברים חדשים בסביבתנו המיידית, ובנקודות מבט והקשרים שונים, הופכת אנשים לשמחים יותר, יעילים יותר, מלאי חיות, ומוטיבציה.

לכאורה, קל לתת תשומת לב למה שקורה מסביב. אבל לרוב, אנשים לא מצליחים לעשות את זה באמת. הם כבולים בתוך התוויות המוכרות להם, בתוך עולם פנימי של שיפוטים וסיווגים. הם נוטים להתבלבל בין יציבות מצב התודעה שלהם לבין התופעות שקורות מחוצה לו, והופכים עיוורים לשינוי שמתרחש כל הזמן. מניסיוני, כשאוחזים במצלמה, קל יותר להשתחרר מן הכבלים הללו. המצלמה היא כלי מתווך למיקוד תשומת הלב בשינוי התדיר בסביבה: השינוי באור, בצבע, במרקם ובדפוסים, אך גם האפשרות לשינוי בנקודת המבט ולהבניית קונטקסט חדש בקומפוזיציה. וכך, כשעוסקים בצילום באופן עקבי, אפשר לזכות בעקיפין גם ביתרונות התפקודיים והבריאותיים שזיהתה לנגר.

 

חוויה חיובית של זרימה 

יש אנשים שעבורם המצלמה היא סוג של רשות, או תירוץ, לעצור לרגע, להתבונן, לעשות משהו שונה מהרגיל. כך, המצלמה יוצרת הזדמנות נהדרת ללמוד גם על Flow, חוויית הזרימה שעליה כותב מאהיי צ'יקסנטמהאיי (Csíkszentmihályi Mihály), הפרופסור לפסיכולוגיה חיובית מאוניברסיטת קלרמונט. חווית הזרימה שהוא מתאר היא חוויה של ריכוז ללא כל מאמץ, התמקדות בפעילות מאתגרת שתואמת ליכולת האישית, תוך כדי הנאה והתמזגות של התודעה בעשייה, הפחתת המודעות העצמית, והשגת תחושת חופש ושחרור אשר מובילה להישגים.

במחקריו, צ'יקסנטמהאיי מעניק תוקף לשימוש במצלמה ככלי למידה ולתרפיה, כפי שכתבתי בעבר כאן. כל התנאים להתרחשות חווית ה- Flow מתקיימים באופן טבעי בצילום, מעצם אופיו של העיסוק, שיש בו מעורבות, הנאה, שליטה, הרחבת העצמי, איזון בין יכולת לאתגר, ומשוב מהמצלמה. ואכן, מצאתי שתלמידים שהתמודדו עם משימות צילום, דיווחו אחר כך על חוויה חיובית של זרימה, בדומה לתיעוד המחקרי.

כדאי לציין, כי על אף שמיקוד תשומת הלב עומד בבסיס שתי התופעות, ה-Mindfulness וה- Flow, קיים הבדל ביניהן. בראשונה, אנו מחליטים להיות במצב של תשומת לב, ולא משנה באיזו פעילות בחרנו לעסוק, הרי שנושפע מכך לטובה. בשנייה, אנו שוקעים אל תוך מצב של ריכוז, לאחר שבחרנו מראש לעסוק בפעילות שיש בה איזון בין היכולת האישית לאתגר. ויחד עם זאת, בשתי התופעות מדובר על התמקדות בהווה, בנעשה סביבנו. לפיכך, נשאלת השאלה, האם אנו מושפעים רק כאשר אנו קשובים ונוכחים, או שאולי אנו מושפעים בכל מקרה, גם מבלי להיות מודעים לכך?

 

אמצעי לאוורור התודעה

אני מוצאת תשובה לשאלה זו בסקירה שערך הפרופ' דניאל כהנמן (Daniel Kahneman), זוכה פרס נובל לכלכלה, בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט". כהנמן מתאר בהרחבה תופעה הנקראת  Priming effect, שבה חשיפה לא מודעת למושגים מסוימים, מגבירה את הסיכוי שבמוחנו יעלו מושגים אחרים, המתאימים להקשר או לעולם התוכן. גם הופעה של התנהגויות ורגשות מוגברת לעתים ע"י גירויים שאינם חודרים לתודעתנו, כפי שהודגם במחקרי מעבדה מגוונים. כך, חשיפת אנשים למילים מסוימות (למשל: אפור, קרחת, קמטים) השפיעה על התנהגותם בהמשך (הליכה איטית יותר), או הוראה להתנהג באופן מסוים (למשל: לחייך בצורה מלאכותית) השפיעה באופן לא מודע על רגשות ודעות (תגובה לתמונות או לקומיקס).

אמנם ה- Priming effect תועד במחקרי מעבדה פסיכולוגיים, אך התופעה מעוררת מחשבות מדאיגות לגבי קיומה בחיי היומיום שלנו. כיצד, למשל, האינפורמציה שבה אנו מוקפים מדי יום, והשיח התקשורתי על כסף, פוליטיקה, דת, ביטחון, משפיעים על מחשבותינו והתנהגותנו? ואם השפעת השיח הזה לא מיטיבה עמנו, כיצד נוכל לאזן אותה? מתוך ניסיוני האישי, ומתוך החוויות המדווחות של תלמידיי, העיסוק בצילום, שבמהותו מחייב להפנות קשב לאסתטיקה, לנוף, ולאנשים אחרים, הוא אמצעי לאוורור התודעה מעודף האינפורמציה השלילית שמציפה אותנו.

 

תשתית לטיפוח יחסים חברתיים

לימוד, תרגול ועיסוק בצילום, באופן עצמאי, וכמובן גם במסגרת סדנאות "לשים את האושר בפוקוס", מאפשרים, כאמור, להיות ב- Mindfulness, לחוות Flow, ולאזן את הגירויים השליליים הפועלים על התודעה. אבל התועלת המשמעותית ביותר, לדעתי, בצילום כעיסוק פנאי, היא דווקא בהקשר הבינאישי.

אנו מצלמים חוויות אישיות ואירועים, שמייצרים זיכרונות עם האנשים יקרים לנו, בני משפחה וחברים. התצלומים מלווים אותנו זמן רב לאחר שבילינו ביצירתם. אנו מציגים אותם לאחרים, ומקיימים סביבם סוגים שונים של חליפין חברתי. בכל זווית שבה נסתכל על צילום כעיסוק פנאי, מדובר בפעילות חברתית. הצילום הוא, במפורש, תשתית לטיפוח יחסים חברתיים, שהם עצמם תורמים לבריאות ולאושר, כפי שנטען רבות, ובין השאר גם על ידי הפרופ' לפסיכולוגיה סוניה לובומירסקי (Sonja Lyubomirsky) בספרה "הדרך אל האושר". כשאנו מצלמים את יקירנו, אנו למעשה מבלים איתם, מפנים להם זמן, מקדישים להם תשומת לב, קשובים להם ולשינויים שחלים בהם בכל רגע ורגע. הצילום אף מאפשר לנו ערוץ להבעת רגשות חיבה והערכה, ולשיתוף חוויות אישיות במעגלים חברתיים רחבים.

 

השורה התחתונה

העיסוק בצילום מאפשר למקד את תשומת הלב, לחוות זרימה, לאוורר את התודעה, ולטפח יחסים חברתיים. לפיכך, השורה התחתונה ברורה: כדאי לצאת ולצלם. סביר מאד שזה יעשה רק טוב.

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

© Copyright 2013, All Rights Reserved