Author: Littal

20יול

נוף ההזדמנויות מבעד לעדשה


ביטוי יצירתי הוא היכולת למצות את מרב האפשרויות הגלומות בנוף.
מי שלומד לעשות זאת בצילום, מאמן את המוח להתבונן היטב ולזהות מגוון גדול יותר של הזדמנויות.
זו יכולת חיונית למסעות צילום, והיא הכרחית למסע החיים עצמם.

 

אפשר לצלם כל דבר: אנשים, בעלי חיים, טבע, חפצים דוממים. כל צורה של נוף היא הזדמנות לבטא את הדרך הייחודית שבה אנו מתבוננים, מפרשים, ויוצקים משמעות לתוך המסגרת. אנחנו עושים זאת בקלות עם המצלמה, אולם גם בלעדיה, כל אדם שאנו פוגשים, אירוע שאנו נקלעים אליו, בין אם הוא חיובי או שלילי, ואפילו כל חפץ, מהווים הזדמנות ללמידה, ביטוי יכולת, ואף הנאה, שצירופן מרחיב את עולמנו. איך אנשים מגיבים לנוף? האם ניתן ללמוד מתוך תגובתם לנוף המצולם, משהו על הנוף שנשקף במסע חייהם?

Agamon Hula # אגמון החולה

צילום נוף, ולמעשה כל צילום, מתחיל בעיניים, ומסתיים באצבע שמפעילה את המצלמה. אולם, עיקר התהליך קורה במוח. העיניים קולטות אור ומעבירות מידע אל המוח המפענח, שבו מתרחשת חוויית הראייה, ולצידה כל ההחלטות הנוגעות לארגון התמונה שעתידה להיווצר. לכן, אפשר להתייחס אל המצלמה כשלוחה של המוח, כזרוע המבצעת שלו. אנחנו מתייחסים לרוב לליקויי ראיה בעיניים, והולכים לבדיקה אצל אופטומטריסט. אבל גם במוח עצמו מתרחשים לקויי ראיה, ולמרות שהתרבות מלאה בדוגמאות לאשליות אופטיות או תעתועי ראיה, אף אחד לא הולך לבצע בדיקת ראייה למוח.

אם קל לתעתע במוח, איך זה שאנחנו כל כך סומכים עליו, ומעניקים לו שיקול דעת בלעדי? לקויי הראיה של המוח פוגמים לפעמים בשלמות המסע שלנו, כי בגללם אנחנו מחמיצים חלק מהנוף שיכולנו לחוות, ואנחנו אפילו לא מודעים לכך. בעצם, זה הרבה יותר גרוע: המוח בכלל לא רואה את כל הדרכים האפשריות, את כל המקומות שבהם כדאי להתעכב, את כל הפסגות שאליהן אנו יכולים להעפיל. הוא עיוור לשלל ההזדמנויות שהדרך מציעה לנו, ובעיוורונו גורם לנו להסתפק בפחות.

אז איך בכל זאת אפשר לעבור בדיקת ראייה למוח? במשך השנים שבהן אני עוסקת בצילום, גיליתי שצילום הוא מדיום יעיל לבדיקת ראייה למוח. תצלומים מלמדים די הרבה על הראייה המוחית, או קוצר הראייה, של המצלמים. אנשים שאני מצלמת בחברתם אמנם נבדלים זה מזה באיכות השליטה הטכנית שלהם במצלמה, אבל ההבדל העיקרי בין צילום מרתק לצילום בנאלי הוא היכולת של המוח להתבונן, ולזהות את ההזדמנויות שמצויות בנוף. ביטוי יצירתי הוא היכולת למצות את מרב האפשרויות הגלומות בנוף שבו אנו מצויים. מי שלומד לעשות זאת בצילום, מאמן את המוח להתבונן היטב ולזהות מגוון גדול יותר של הזדמנויות. זו יכולת חיונית למסעות צילום, והיא הכרחית למסע החיים עצמם.

אני מגדירה את המושג "נוף", כנקודת המפגש בין ההזדמנויות לבין היכולת. ככל שהנוף משתנה, הוא מאתגר ומגרה את יכולתנו להמשיך ולהתפתח. אני מלמדת אנשים להבחין בינם לבין עצמם, במצבים שבהם תגובתם לנוף לא מבטאת את מלוא יכולתם. למשל, יש אנשים שמתעלמים לפעמים מהנוף, או שאינם רואים אותו כלל. אלו שיכולתם קפאה ואינה מתפתחת עוד, רואים תמיד את אותו הנוף, וההזדמנויות החדשות כלל לא מגיעות אל תודעתם. אחרים דווקא מודעים להזדמנויות, אך שוללים אותן בכל דרך אפשרית, כי נראה להם, לכאורה, שאין להם כלים להתמודד.

התרגול מגדיל את חופש הבחירה, ניפוי ההזדמנות המתאימה ביותר מתוך שלל הגירויים, והפקת המקסימום ממנה. מבחינה זו, נוף חיינו אינו שונה מהנוף המצולם. במהלך היומיום מתנגשות זו בזו הזדמנויות רבות, ממגוון תחומי החיים שבהם אנו פועלים. אנו לומדים לזהות את ההזדמנות הרלוונטית, שהיא הדבר שהכי כדאי לנו לעשות בכל רגע נתון.

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

    שם (חובה)

    דואר אלקטרוני (חובה)

    נושא

    תוכן ההודעה

    5יול

    8 סודות גלויים על חווית הזרימה בצילום

    כולם מצלמים ונהנים. בטכנולוגיה של היום, צילום הוא כלי זמין להשגת שביעות רצון, היות שיש בו מענה מיידי, לפעמים מעל ומעבר לציפיות, לצרכים רגשיים וחברתיים. האם יש בצילום גם משהו מעבר לכך? מה אפשר ללמוד מצילום על הצד החיובי של החוויה האנושית? איך הסיפוק שחווים המצלמים קשור גם לצמיחה נפשית?

    העיסוק בצילום תורם להבנת חוויית הזרימה, אותה חוויה מיטבית שהגדיר הפסיכולוג צ'יקסנטמהיי. זוהי חוויה של ריכוז ללא מאמץ, מיקוד בפעילות מאתגרת שתואמת ליכולת האישית, תוך כדי הנאה והתמזגות של התודעה בעשייה. תשומת הלב נתונה במלואה לפעילות, וכל מה שאינו קשור בה נדחק אל מחוץ לתודעה. כך פוחתת תחושת המודעות העצמית, גבולות הדימוי העצמי מתפוגגים, ומושגת תחושת חופש שמובילה להגשמת הישגים חדשים ומפתיעים.

    Costa Brava # חופי הפרא

    צ'יקסנטמהיי מסכם עשרות שנות מחקר אקדמי בספרו זרימה, הפסיכולוגיה של החוויה המיטבית, ומציג עקרונות שבעזרתם ניתן להפוך שעמום קיומי לחיים מלאי סיפוק. "אושר לא קורה", לדבריו. אושר הוא עניין שיש לטפח באופן עצמאי. אני לומדת את מחקריו של ציקסנטמהיי ומוצאת בהם תוקף לכלי הלמידה והצילום התרפויטי. שמונת התנאים להתרחשותה של חווית הזרימה, שאסקור כאן, מתקיימים באופן טבעי בצילום. לא מוכרחים לצלם כדי להבין ולחוות זרימה, אבל הצילום בהחלט מקצר את הדרך.

    אתגר ומיומנות
    זרימה מתרחשת בעשייה מכוונת מטרה, תוך שימוש במיומנויות, תחת חוקי פעולה מוגדרים. גם בצילום משתמשים בטכנולוגיה, ובעקרונות של שפה ויזואלית, ומפעילים את היכולת במטרה לתרגם סצנה או חוויה, לדימוי ויזואלי מוצלח. בצילום, כמו בחוויות זרימה אחרות, ההנאה מתרחשת בשיווי המשקל בין אתגרי הפעילות לבין מיומנויות הצלם. אתגר גדול מדי בהשוואה ליכולת מוביל לחרדה, ואתגר פשוט מדי מוביל לשעמום ותסכול. בחוויית הזרימה מתקיים איזון בין מיומנויות לאתגרים.

    שקיעה בפעילות
    כדי להתמודד עם אתגר או הזדמנות, תשומת הלב ממוקדת בפעילות. הצלם שעומד ברחוב ומנסה ללכוד סצנה במצלמה, כל כך שקוע בהתרחשות שלפניו, עד שהוא כבר לא מודע לעצמו בנפרד מהפעילות שלו. הצלם ומעשה הצילום הופכים לאחד. הצלם לוכד במצלמה את מה שנמצא למעשה בראשו. הריכוז מושלם, המחשבות לא נודדות, אין הטלת ספק בנחיצות העשייה, אלא תחושות של נינוחות ונמרצות.

    מטרות ומשוב
    פעולת הצילום מייצרת מעורבות, כי המטרות בה ברורות והמשוב מהמצלמה מיידי. לעתים הדבר כרוך בציפייה לרגע המתאים, עד שההזדמנות מופיעה ונלכדת. אבל לצלם יש דעה לגבי מטרותיו, וגם אם הוא לא יודע איך התצלום יראה בדיוק, יש לו קנה מידה לתצלום טוב, כזה שיעבוד עבורו. הוא מפתח גם רגישות למשוב מהמצלמה ושליטה במידע הוויזואלי, עד כדי כך שלפעמים רק הוא זה שמבדיל בין שני תצלומים דומים.

    ריכוז במשימה
    כאשר הריכוז מוחלט ומוקדשת תשומת לב מלאה, לא נשאר בתודעה מקום למידע לא רלוונטי, ודברים אחרים פשוט נשכחים. האתגרים תובעים סדר בתודעה, וכך מסתלקות ממנה הפרעות, דאגות ומחשבות שליליות. בזמן הצילום נדמה שהזיכרון מתנתק, פרט לפרטי הדקות האחרונות. גם המחשבות מרחיקות רק עד הדקות הבאות. הסצנה המצולמת היא עולם בפני עצמו, והיא הופכת להיות כל עולמו של הצלם בדקות הללו.

    תחושת שליטה
    בצילום מפספסים לפעמים, אבל זה לא נורא. מחיר ההחמצה אינו גבוה, בהשוואה להקשרים אחרים בחיים. לכן, בצילום יש פחות דאגה מאבדן שליטה, ויותר שלווה מעצם אי החשש מכישלון. הצלם יכול לחוות בקלות רווחה מעצם האפשרות של שליטה במצב. הוא אמנם נתון לסכנות, למשל, להישדד או להידרס חלילה, אבל באופן עקרוני יש לו שליטה במה שקורה במהלך הצילום. הוא יכול למזער, הן את הסכנות והן את הסיכוי להחמצה, בעזרת פיתוח מיומנויות, והכרות עם עצמו ועם יכולותיו.

    אבדן האגו
    כשהצלם שוקע לגמרי בפעילות, לא נשארים משאבי קשב לחשוב על העבר ועתיד, על עצמו, או על כל מה שלא רלוונטי. למעשה, האגו נעלם, הצלם שוכח את עצמו. הוא עושה את הדבר הנכון בלי לחשוב, לפעמים בתחושה שהוא מתאחד עם הסצנה המצולמת. בזמנים אחרים, יש יותר עיסוק ב"עצמי". האיום הפוטנציאלי על הדימוי העצמי מחייב להעלות אותו במודעות, לברר את מהות האיום ואופן ההתמודדות עמו. אבל כאשר המטרות ברורות והחוקים יציבים, כשהאתגרים מתאימים למיומנויות, ה"עצמי" פחות מאוים. הצלם מודע, אמנם, לפעילות אצבעותיו על המצלמה. הוא מודע לקומפוזיציה, לאור ולצבע, לעמדתו ויציבתו. הוא לא מאבד לרגע את התודעה, אלא רק את מושג ה"עצמי", אותו מידע שמשמש לייצג את עצמו בפני עצמו.

    תחושת הזמן
    הקצב שהפעילות מכתיבה מביא לשינוי בתחושת הזמן. לפעמים שעות חולפות כמו דקות, ולפעמים שניות נמתחות לדקות שלמות. לתזמון יש אמנם משמעות רבה בצילום, אבל לרוב, הפעילות לא תלויה בשעון, והשחרור ממטען הזמן תורם לתחושת הרווחה האישית.

    יש אנשים שעבורם המניע היחיד לפעילות הוא ציפייה לתגמול או לתועלת עתידית. הם יכולים ליהנות משעות הפנאי שלהם, אך מבזבזים אותן, בלי לעשות שימוש במיומנויות מתפתחות, ובלי לסרוק ולאתר הזדמנויות לביטוי יכולתם. החיים חולפים להם כך, לעתים בשעמום, בניכור, ובדאגה ללא שליטה. לאנשים אלה אני מציעה, להתחיל ללמוד ולאמן את המוח בעזרת מצלמה. העיסוק בצילום מבטיח חוויה של מעורבות, הנאה במקום שעמום, שליטה במקום חוסר אונים, הרחבת העצמי במקום דשדוש בשירות מטרות חיצוניות, הצדקה אמיתית בהווה במקום תועלת עתידית מדומיינת.

    הצילום, כפעילות שבה ניתן לייצר חווית זרימה, מאפשר להתניע תהליכים אישיים של העשרה ומתן משמעות, ושל הרחבת גבולות ה"עצמי" והמורכבות שלו. לשיטתי, הצילום מתבצע בזכות עצמו, לא מתוך ציפייה לתגמול, כי הצילום עצמו הוא גם התגמול. אבל הדרך לשם מתחילה בלמידה, במאמץ ובהתמדה.

    רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

      שם (חובה)

      דואר אלקטרוני (חובה)

      נושא

      תוכן ההודעה

      25יונ

      כך התגברתי על הפחד לצלם ברחוב

      הכותרת לא לגמרי מדויקת. לא התגברתי לגמרי על הפחד לצלם ברחוב. אמנם חלק גדול מהדימויים שאני יוצרת הם צילומי רחוב, ואמנם צברתי ניסיון לא מבוטל ואפילו כמה הצלחות שזכו להכרה, אבל כשאני אוחזת מצלמה ברחוב, הפחד עדיין מתגנב לפעמים.

      שיא הפחד קשור לתמונה הזו, שצילמתי במרכז תל אביב לפני יותר משלוש שנים. לכאורה צילום תמים, אירוניה מרומזת של רגע מכריע, שכל כך קל לאהוב בצילומי ברחוב. מה שקרה שנייה אחר כך, אחרי הקליק, לא יכולתי לצפות. מישהו שעבר ברחוב, וראה אותי מצלמת, חשב שאני צריכה לחטוף מכות. וכך, שפופה על המדרכה, אחרי שהתאמצתי להשיג את הזוית הרצויה, ספגתי זבנג חזק בראש.

      Shuk Bezalel # שוק בצלאל

      עד היום אני לא יודעת למה הותקפתי. אולי הוא היה סתם משוגע. אולי הוא היה מוכרח לחבוט במישהו ואני נקלעתי רק במקרה לידיו. לא נפצעתי, לא נגרם נזק לציוד, הייתה התקהלות קטנה ברחוב, וגם זו התפוגגה אחרי כמה דקות. אבל הרעד בידיים לא עבר לי, ומאותו יום לא יכולתי להמשיך לצלם.

      חלפו שבועות ארוכים עד שיצאתי לרחוב ולצלם שוב. הייתי מתאבנת מפחד, רק המחשבה על צילום אנשים ברחוב. בסופו של דבר, הכרחתי את עצמי, ולמדתי מחדש לצלם בחוץ. כמו פיזיותרפיה אחרי פציעה, תרגלתי בכאב עד שצברתי ביטחון. וטוב שהתגברתי, כי בשבילי, אין עוד ז'אנר מרגש ומתגמל כמו צילום רחוב. אבל אני חושבת שגם התהליך שבו רכשתי מחדש את היכולת, הוא נושא מעניין כשלעצמו, ולקח חשוב שעוזר לי במקום שבו אני בוחרת ללמד אחרים.

      אמנם אני בררנית מאד. מה שנראה לי מסוכן, מי שנראה לי מסוכן, אני לא מצלמת, נקודה. סימן קריאה. אבל אני רוצה להתייחס כאן לאו דווקא לדברים שאני לא עושה, אלא למה שכן. אז הנה רשימה, כנראה חלקית, של הדברים שגיליתי שעוזרים לי להפסיק לשקשק ברחוב.

      התחלתי לעמוד במקום
      בעבר הייתי בתנועה מתמדת, כי היה לי נדמה שכך אוכל להיחשף ליותר התרחשויות מעניינות. אבל כשמשהו ברחוב היה קורה, הייתי חייבת לכוונן את עצמי או להתקדם לקראתו במהירות, והייתה לי תחושה שכולם מסתכלים עלי, כאילו שפלשתי בגסות לאיזה שטח פרטי. כשהתחלתי לעמוד בזהירות באיזו פינה ברחוב, להתבונן דקות ארוכות בתנועה או ברקע, גיליתי שהכוכבים הראשיים של סצנת הצילום מתחילים להופיע בעצמם, ואני כבר לא צריכה לחפש אותם. עצם הבחירה לעמוד במקום מסוים מגדירה כביכול תפאורה, וכעת רק נותר לשחקנים לעלות לבמה. פתאום כבר לא אני זו שפולשת בגסות, הם הפולשים לשטח שלי, לפריים. וככל שאני מתמידה לעמוד, נדמה שמבחינים בי פחות, ואני מרגישה יותר ויותר נוח לצלם.

      עברתי לעדשה רחבה
      עדשות הזום שלי, הגדולות והכבדות, שרואות למרחוק וגם נראות למרחקים, התחילו להישאר בתיק, ואחר כך בבית. נכון, עדשות עם טווח רחב של אורכי מוקד עונות למצבי צילום מגוונים יותר, וחוסכות את הזמן והטרחה שכרוכים בהחלפת עדשות. אבל ברחוב כולם מבחינים בהן, ובמיוחד אותם האנשים שאליהם רוצים לכוון. הם נבהלים כאילו מדובר בנשק, לא פחות. לא יכולתי שלא להבחין במבטים שאנשים היו תוקעים בעדשות זום הגדולות. אבל עדשה רחבה קבועה, למשל 24 מ"מ, היא כל כך קטנה שהמצלמה הענקית שלי ממש נעלמת לי בידיים. עם עדשה רחבה יכולתי להתחיל להתקרב יותר ויותר אל אנשים, לתפוס אותם מממש מקרוב בלי להחמיץ את הרקע, לצלם מגובה המותן בלי שאף אחד ירגיש, לפעמים אפילו תוך כדי שיחה, במהירות ובחדות שרק עדשות קבועות מאפשרות.

      החלטתי לדבר עם אנשים
      רוב האנשים ברחוב אינם מסוכנים או אלימים. יש ביניהם סקרנים, ידידותיים, או סתם משועממים. לפעמים רק מתוך שעמום אנשים היו מוכנים לשתף איתי פעולה בצילום, ובלבד שקשרתי עמם שיחת חולין קודם לכן, והם נוכחו לדעת שהכוונות שלי תמימות לגמרי. תוך כדי השיח יש תמיד אפשרות לגלות התנגדות לצילום, שאותה אני בוחרת תמיד לכבד. אבל פרט לסוחרים בשוק שחוששים מפקחי משרד הבריאות ומס הכנסה, ונשים חרדיות שאולי חוששות להיחשב ללא צנועות, לא מצאתי דפוס של מתנגדים לצילום. רוב המצולמים ששוחחתי עמם מראש היו משועשעים מהמחשבה שהם מעניינים בכלל מישהו, ולפעמים הם נהנו מאד לראות את התוצאה. גיליתי גם שטיפוסים צבעוניים, לאו דווקא צעירים, שלא לדבר על שחקני רחוב, מאד שמחים להצטלם, וכמובן, לקבל את התמונות אחר כך במייל. כשהתחלתי לדבר עם אנשים, קיבלתי עוד ועוד חיזוקים לכך שלרחוב יש גם צד אנושי נעים.

      צילמתי בלי להסתכל
      כאמור, התחלתי לצלם מגובה המותן, בלי להסתכל בחלונית או במסך המצלמה, כאשר העדשה הרחבה תופסת מספיק שוליים שאפשר ליישר ולתקן בעיבוד. אבל העדשה הרחבה נותנת הרבה יותר מאשר לצלם בלי להסתכל. בעקבות התרגול והניסיון התחלתי לראות במחשבה את מה שעדשה רחבה "רואה", עד שכבר לא היה לי צורך לראות זאת בעיניים, דרך המצלמה. הייתי גם חייבת לדעת לכוונן את המצלמה מראש, ולהתאים את המהירות והצמצם לתנאי השטח ולתוצאה הרצויה, בלי להסתכל. ככל שנדרשתי למיומנות רבה יותר, הטכניקה תפסה מקום גדול יותר, על חשבון חרדות, ושטויות אחרות שמילאו לי את הראש.

      נפרדתי ממשטרת האופנה
      אף פעם לא אהבתי לכרוך את רצועת המצלמה סביב פרק כף היד, ולשאת אותה בצד הגוף או מאחורי הגב, כפי שצלמי רחוב מיומנים נוהגים. אני מעדיפה להתגונן נגד כוח הכבידה באופן מסורתי יותר, בעזרת רצועה על הצוואר. אבל הרצועה בולטת, עם או בלי הלוגו הזוהר של ניקון, ואני דווקא לא רוצה להתבלט. לכן, כשלא חם מדי, אני מסווה את הרצועה בצווארון או בצעיף הצילום השחור שלי. גם הביגוד שלי לרוב שחור, ולא בגלל ששחור מרזה. משטרת האופנה הפסיקה לעניין אותי, ובזמן הצילום ברחוב אני משאירה בבית את המלתחה שגונבת את ההצגה.

      למדתי להעמיד פנים
      אני חיה בתל אביב ומרגישה בה בבית, לפחות ברוב החלקים בעיר. אבל זה לא אומר שאני לא מעמידה פנים לפעמים. גיליתי שיש מצבים שבהם עוזר להתחזות לתיירת, כזאת שמצלמת בהתלהבות את הנוף העירוני של הלבנט. קל יותר לחכות ככה עד שהדמויות הרצויות יכנסו לי סוף-סוף לפריים, ואפשר להמשיך בהצגה גם אחרי שהן חולפות ונעלמות מזווית הראיה. מסתבר שאנשים ברחוב רגישים פחות, אפילו סלחנים יותר, כשמדובר בתיירים. קל וחומר תיירת. בלונדינית.

      רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

        שם (חובה)

        דואר אלקטרוני (חובה)

        נושא

        תוכן ההודעה

        4יונ

        על סרבני למידה, קיצורי דרך ושליטה בתודעה

        "אני חייב להגיד לך שעדיין לא הצלחתי להבין מה את בדיוק עושה", אמר לי חבר ותיק שפגשתי לאחרונה. "אם את לא יודעת להעביר את המסר בעשרים שניות", הוא הוסיף, " כנראה שאת בבעיה עם השיווק". "אבל מה לא ברור?" התקוממתי, "אני עוזרת לאנשים ללמוד לעשות שינוי בחיים, בעזרת פסיכולוגיה חיובית ומצלמה". כל כך התרגלנו למסרים שטוחים, הרהרתי אז בעצב. המוח הצרכני העכשווי התרגל לנוסחאות תקשורתיות פשוטות והודף כל מורכבות ומאמץ אינטלקטואלי.

        "אני עוזרת לאנשים ללמוד לעשות שינוי בחיים, בעזרת פסיכולוגיה חיובית ומצלמה…" – אבל לא על בהירות המסר השיווקי אני מתעכבת פה ביני לבין עצמי, אלא דווקא על המקום שאני תופסת בתהליך. הרי אפשר ללמוד לעשות שינוי בחיים בלי מצלמה, לא מוכרחים לשלוט בעקרונות הפסיכולוגיה החיובית לצורך כך, וניתן, כמובן, לעשות את זה בלעדיי, ולגמרי לבד. אם כך, בשביל מה צריך את השיטה שפיתחתי? בשביל מה צריך אותי?

        Corridor # מסדרון


        סרבני למידה עצמית

        אכן, ישנם אנשים שמחוללים בעצמם, ובכוחות עצמם, שינויים וצמיחה אישית. הם עושים את זה לגמרי לבד, ולא זקוקים למסגרת חיצונית שתגדיר עבורם מטרות ודרך. אבל לרוב קשה להיות לבד בתהליכים הללו. לרוב קשה להיות לבד, נקודה. יותר קל להיות עם אחרים, ובמיוחד במצבים שבהם אין משהו מוגדר לגמרי לעשות.

        כל אחד יכול לחשוב מה קורה לו כשהשגרה פוסקת, כשסדר היום הרגיל נעדר. בלי מטלות, גירויים ומשובים חיצוניים, שמגדירים את יעדי העשייה ושמארגנים את תשומת הלב, מחשבות השעמום נודדות לפעמים למקומות מאיימים. ברגעי השקט התמים לכאורה, דאגות ומחשבות שליליות עלולות לתפוס פתאום את מרכז התודעה.

        מה אנשים עושים עם ה- "לבד" נטול המטרה? מה עושים כשאין שום משימה שמכוננת את המחשבות? אפשר, למשל, להתמכר לפייסבוק, להעביר שם את הזמן, ולהציף את התודעה בים של מידע וגירויים. זה בודאי עוזר להסיח את הדעת, להפיג את השעמום או את החרדה. אבל פייסבוק ודומיו לעולם לא יוכלו, וגם לא נועדו, להיות כלי שמרחיב באמת את עולמנו, שעוזר לצמוח ולהתפתח, פשוט כי אין שם שום דבר שתורם למטען היכולת.

        כידוע, אני מתייחסת לזהות של אדם על פי אוסף היכולות שלו, ומודדת את היכולת על פי עשייה. התפתחות, צמיחה אישית ושינוי הנם הרחבה של היכולת, וכדי ליצור אותם, אין ברירה, צריך ללמוד. וכדי ללמוד? צריך להתרכז ולהתמודד עם מידע חדש ומורכב על העצמי ועל הסביבה. אבל כל אחד, גם מי שיש לו משמעת עצמית מופלאה, עלול להיסחף במחשבות, ולהסיח מהן את דעתו, למשל בעזרתו האדיבה של פייסבוק, במקום להתרכז.

        קשה ללמוד. הלימוד מתרחש רק בדרך הקשה, והיא קשה כי צריך להתרכז, לשלוט בתודעה, לפתח משמעת, להתמודד עם מידע מורכב, לתרגל מיומנויות, לרכוש הרגלים חדשים, ולזהות הזדמנויות בכל אתגר. על כן, לא פלא שיש בינינו כל כך הרבה סרבני למידה עצמית. הם רוצים ללמוד, אבל לעת עתה, קשה להם לעשות את זה לבד, והם מעדיפים שיהיה להם מורה. הם פשוט זקוקים לו כדי ללמוד.


        קיצורי דרך

        כדי להיחשף לעולם הפסיכולוגיה החיובית צריך רק חבר אחד, ששמו – גוגל. התכנים של הפסיכולוגיה החיובית נגישים כל כך באינטרנט, במאמרים, בהרצאות מצולמות, בספרים דיגיטאליים. אפשר לצרוך מאות שעות של תוכן מקוון, לקבץ עקרונות וכלים מעשיים, ולהתחיל ליישם.

        למעשה, שיטות ההתערבות שנוצרו כתוצאה מהמחקר האקדמי בפסיכולוגיה החיובית מחלחלות להרבה תחומים בחיים. גם מי שלא טרח להתעדכן באופן אישי ברעיונות שצמחו בתחום, ומי שלא משתתף באופן פעיל בתהליכי ייעוץ המתבססים על הרעיונות הללו, מושפע מהם בוודאי דרך הארגונים שהוא משתייך אליהם, בעבודה או בחינוך.

        הרעיונות שצמחו בתחום הפסיכולוגיה החיובית אוניברסאליים, מבוססים על מחקר אקדמי תקף ומהימן, ישימים ואפקטיביים ליצירת שינוי, צמיחה, חוסן נפשי, ורווחה אישית. אבל על פי רוב, הם אינם תפורים לפי מידה. איך אפשר להתאים רעיונות גדולים אל שאלות אישיות וייחודיות לנסיבות חייו של כל אדם? כשמורכבות החיים הולכת וגדלה, כששעות העבודה מתארכות, כשהצרכים האישיים והמשפחתיים מתרחבים, וכשהפנאי הופך למושג תיאורטי כמעט, נדרש איזשהו קיצור דרך, כדי למצוא פתרונות יעילים, כאן ועכשיו.

        קיצור הדרך קורה מעצמו במפגש האישי עם תלמידים. כשאנחנו "אחד על אחד", אני מביאה בחשבון את מטען היכולת של התלמיד העומד מולי, ומצמצמת את עושר הידע אל מה שהוא זקוק לו, ואל מה שיכולתו מאפשרת לו לקבל, כאן ועכשיו. אנחנו לא תמיד יודעים מראש באילו סוגיות ניגע, אבל הסוגיות הרלוונטיות עולות עד מהרה, ומתוך מגוון הידע והכלים, נמצא מענה מתאים.


        שליטה בתודעה

        נשארה שאלה אחת פתוחה – "למה עם מצלמה?" אני יכולה למנות הרבה מאד יתרונות של המצלמה ככלי לימוד, וכנראה שאעלה את כולם על הכתב בהרחבה בעתיד הקרוב. לעת עתה אתייחס רק ליתרונות שקשורים לענייננו כאן, כלומר, תשובות המצלמה לסרבנות הלמידה ולצורך בקיצורי דרך.

        תלמידים מסתובבים עם מצלמה ומתמודדים, כל אחד בדרכו, עם הנוף שבדרך. מבחינתי, נוף הוא נקודת מפגש בין היכולת המצויה בידו של אדם לבין ההזדמנויות החולפות בדרכו. בעזרת המצלמה קל להבחין במצבים שבהם החשיפה לנוף אינה מבטאת או מרחיבה יכולת, אלא מצביעה בברור על סוג של סרבנות למידה.

        יש אנשים שמתעלמים מהנוף, או שהם מדחיקים אותו, כלומר, לא רואים אותו בכלל. אלו שיכולתם קפאה ואינה מתפתחת עוד, רואים תמיד את אותו הנוף. דעתם מוסחת והזדמנויות חדשות אינן מגיעות כלל אל תודעתם. המוח שלהם עיוור לכל אחד מחלקי הנוף: היכולת – מה לעשות עם המטען שברשותי, וההזדמנות – מה לעשות עם מה שפגשתי.

        אנשים אחרים נוטים לשלול הזדמנויות במגוון צורות: מסרבים להגיב להן, טוענים שזה בלתי אפשרי, ממעיטים בערכן, רואים בהן אך ורק חסרונות, ועוד. הם הודפים את ההזדמנויות בנוף שמולם, מצמצמים אותן אל מידה פחותה של יכולת, וכך משבשים למידה והתפתחות.

        בדרך כלל, סרבנות למידה לא מאפיינת אנשים רק בשיעורי צילום. הדחקת הנוף והדיפת הנוף בצילום הנן דוגמאות להרגלים רעים של המוח, שבאים לידי ביטוי בשלל מצבים בחיים. מתוך ההתנסות בצילום, המשוב האוטומטי שהמצלמה נותנת, החשיפה לתצלומים של אחרים, וכמובן, בלי שעות ארוכות של דיבורים, מתקצר תהליך ההבנה וההפנמה של התופעות המזיקות הללו. כך מתחזקת השליטה בתודעה, בקשב, בתשומת הלב, וניתן ללמוד להפעיל אותה גם בשדות אחרים בחיים.

        רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

          שם (חובה)

          דואר אלקטרוני (חובה)

          נושא

          תוכן ההודעה

          30מאי

          פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית באור הצילום התרפויטי

          הייתה תקופה קצרה ומוזרה שהיה לי חשוב מאד לקבל ביקורת עבודות. יום אחד מצאתי את עצמי בשיחה עם מבקר, דמות שאולי נחשבת למובילה בשדה הצילום במחוזותינו. ביקשתי ביקורת וקיבלתי מנה גדושה. וכך נאמר לי: "אפשר לראות היטב את השליטה שלך בכל רזי הטכניקה, ואת האופן שבו הקומפוזיציות מופלאות בדיוקן, אבל התמונות יפות מאד, יפות מדי בשביל להיחשב למעניינות בשדה האמנות".

          הייתי מופתעת. אפילו מופתעת יותר מאותו מבקר, שכל כך התפלא שלא ברחתי ממנו בבכי. שמחתי במשוב, ובעקבותיו התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למשל, האם אני מצלמת רק כל מה שיפה, או מצלמת יפה כל מה שרק…? מה מעידות הבחירות שלי בצילום על מי שאני או על מי שאני רוצה להיות, ואיך הן משפיעות על מי שאני עתידה להיות בשדה הצילום?

          Material and color # חומר וצבע

          כל דימוי שאי פעם אפיק ממצלמתי הקודחת, מישהו כנראה כבר צילם את זה קודם. גם בצלילה אל אוקיאנוס המחשבות הקיומיות, אני תמיד מוצאת במרחק נשימה מישהו שכבר חשב על זה קודם. וכך, כשם שאני מוצאת הדהוד למחשבות הויזואליות שלי כמעט בכל מקום ברשת שבו המצלמים משתפים, כך גם השאלות הגדולות מבצבצות כמעט בכל ספר באוסף המשתבח שלי.

          לעת לילה, אני מדפדפת בספרו הנפלא של חיים שפירא "מחשבות לעת לילה". כאן מנסה שפירא, בקלילותו האופיינית, לענות על אותן שאלות גדולות, בעזרתם של קירקגור, שופנהאואר וניטשה. נזכרתי במנת ביקורת העבודות המדוברת, כשקראתי אצל שפירא על קירקגור, המספר על שני ציירים: "אחד מצייר רק את מה שיפה בעיניו, והאחר הופך כל מה שהוא רואה לציור יפה. מי מהם, שואל קירקגור, צייר טוב יותר?"

          הציור פה, הוא כמובן, רק מטאפורה לאופן ההתבוננות, וקירקגור, הפילוסוף האקזיסטנציאליסט מדנמרק של המאה התשע עשרה, כנראה לא התכוון להכריז מה יותר נכון, אלא להאיר את משמעותן של הבחירות השונות, שאפשריות לכל אדם. הבחירה בהתבוננות המקבלת את הכל, כל מה שהוא, כפי שהוא, ללא שיפוט או התנשאות, היא בחירה בדרך יפה ועשירה יותר בהזדמנויות.

          הגישה של קירקגור מחלחלת גם לתוך השיח במפגשים שלי עם תלמידים, כאשר אנחנו משוחחים על המונח "מרחב ההזדמנויות". זהו מונח שניסחתי בהשראת כתיבתו של הפסיכולוג רפי יעקובי, ששורשי גישתו ביחס ליכולת הבחירה העמיקו בוודאי גם אל הפילוסופיה של קירקגור. ובכן, מהו מרחב ההזדמנויות בצילום?

          אפשר לצלם כל דבר: אנשים, בעלי חיים, נופים, חפצים דוממים. כל אובייקט הוא הזדמנות לבטא את היכולת שלי בצילום, אופן ההתבוננות הייחודי לי והפרשנות האישית שיוצקת משמעות לתוך המסגרת. אני עושה את זה בקלות עם המצלמה, אולם גם בלעדיה, כל אדם שאני פוגשת, אירוע שנקלעתי אליו, בין אם הוא חיובי או שלילי, ואפילו כל חפץ, מהווים הזדמנות ללמידה, ביטוי יכולת, ואף הנאה, שצירופן מרחיב את עולמי וממלא אותו במשמעות.

          כאשר אני משוטטת בטבע או בעיר אני נחשפת לאינסוף גירויים. כל גירוי הינו תצלום פוטנציאלי. אבל אני בוחרת להגיב רק לגירויים מסוימים, ולהתעלם מכל האחרים. חופש הבחירה להגיב לגירוי מסוים ולהפיק ממנו את המקסימום, הנו עדות ליכולת שלי בצילום. ויתור על החופש הזה, על שיקול הדעת הכרוך בו, ייצר בוודאי תצלומים שגרתיים, צפויים מראש, מיותרים.

          מה הגירוי המתאים עבורי בכל רגע ורגע? אין לכך תשובה אחת. אני עדיין מתרגלת את היכולת לנפות את הגירוי הרצוי משלל הגירויים. גם אין מנוס מסריקה מתמדת של הנוף, לאיתור הגירוי שהולם את היכולת שלי ומאפשר לה ביטוי מרבי. מבחינה זו, נוף חיי אינו שונה מהנוף המצולם. במהלך היומיום מתנגשות זו בזו הזדמנויות רבות, ממגוון תחומי החיים, ועלי לזהות את ההזדמנות הרלוונטית, שהיא הדבר שהכי כדאי לי לעשות בכל רגע נתון.

          בהקשר הזה, אין צילום יפה או לא יפה. גם אין צילום יפה מדי (לתשומת לבך, מבקר אמנות נמרץ). בכל רגע יש רק הזדמנות רלוונטית. האמנות שלי, ולמעשה של כל אדם, היא פריסת מניפה רחבה ביותר של תפיסה, סריקה מתמדת ובחירה. הגירוי הרלוונטי הוא זה שתופס את הקשב שלי, והוא המקום שבו אעצור ואנסה להבין. כשמתרחשת חווית תפיסה שמרתקת את הקשב שלי, אני מטמיעה אותה בדרך הצילום, ומגייסת את כל היכולת והאמצעים הטכנולוגיים שבידי, כדי שיבטאו את אותה חוויה באופן המדויק ביותר. הצילום רק אורז את החוויה באופן שמאפשר לי ולאחרים לשחזר אותה שוב ושוב, ממש כפי שהמילה הכתובה מאפשרת לחזור ולהתמקד שוב ברעיונות מופשטים.

          רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

            שם (חובה)

            דואר אלקטרוני (חובה)

            נושא

            תוכן ההודעה

            © Copyright 2013, All Rights Reserved