Author: Littal

1אוק

במה שונה לימוד באמצעות צילום?

במה שונה לימוד באמצעות צילום מלימוד בשיטות מקובלות אחרות? התשובה לזה קשורה לכישלון שלי בתור צלמת. לפני כמה שנים, כשניסיתי למכור את המצלמה הדיגיטאלית הישנה שלי, מישהו שאל כמה תמונות צילמתי בה. ההערכה שלי, שהסתברה כמדויקת למדי, הייתה: פי 15 ממספר התמונות ששמרתי ופרסמתי בכל תקופת השימוש במצלמה. היה לי נדמה שזו הכמות הממוצעת של פריימים שאני זורקת, במרוץ אחרי הפריים המושלם.

אם אני מחשבת ממוצע של 15 תמונות, שנדרשות לי כדי להגיע לאחת טובה מספיק, כמה מגה-בייט של תמונות אני יכולה למחוק? כמה שעות אני צריכה להקדיש כדי להתבונן ולברור את הפריים הראוי? אולי, לו הייתי צלמת טובה באמת, הייתי יכולה להגיע לתוצאה הרצויה בקליק אחד? אולי מאות המגה-בייט שזורמים לפח דרך כרטיס הזיכרון הם מדד טוב לכישלון שלי בצילום?

כל כך קל להיסחף לשיפוטים ולביקורת עצמית על היכולת שלי. ובכל זאת, מעולם לא העליתי בדעתי להיפרד מהחירות הגדולה: לצלם ולצלם בלי להתרושש. זו לא רק החירות הכספית, כמובן. התועלת המהותית בצילום הדיגיטלי, להבדיל מצילום בעידן הפילם, היא המשוב המיידי שהמצלמה מעניקה, ומאפשרת לתקן מיד חשיפה שגויה, מיקוד לא מוצלח, אפילו לחפש קומפוזיציה חדשה.

קורה שהפריים המנצח בא בקליק אחד, אבל לרוב הוא לא. הקליקים הראשונים במצלמה מאפשרים להתחמם, ולהתניע תהליך שלם של תפיסה, או אינטראקציה מצולמת עם הנושא. אילו המצלמה יכלה לדבר, היא הייתה אומרת: "אלו ההוראות שנתת לי וזה מה שיכולתי לעשות בהן באותו רגע. אולי תחשבי שוב על ההוראות". אם המצלמה נותנת רק משוב, אי אפשר באמת להיכשל. אפשר להתייחס לאי-הצלחה בצילום כשלב בתהליך, בלי לתבל בטעם מריר של שיפוט שלילי על כישלון.

זה ניסיון חשוב בעיני, לא רק כדי לשפר את היכולת בצילום, אלא בעיקר בהקשר הרחב של למידה על רכישת יכולת. באמצעות המצלמה ניתן להתאמן בתפיסה של מצבי אי-ההצלחה כמשוב ולא ככישלון, תפיסה שהיא נטולת כל שיפוט שלילי. זאת מיומנות חשובה, שתורמת להגדלת היכולת בכל תחום. כל צילום הוא הזדמנות לאימון כזה, כי בו, בניגוד למצבי חיים רבים אחרים, ניתן משוב מיידי.

במפגשי לימוד צילום, נוצרת תשתית אישית ללמידה באמצעות משוב. בעת תפעול המצלמה, התלמידים לומדים להתמקד בעובדות: מה אפשר לעשות, ומה עשינו בפועל. הם מתחילים להבין את גבולות היכולת של המצלמה ושל עצמם, ולומדים איך להרחיב את הגבולות הללו מבלי להיקלע למלכודת של שיפוטים ודעות. כשלומדים להבחין בעובדות, כלומר, באלמנטים שמרכיבים את המציאות המצולמת, לא מסתפקים יותר בתגובה הרגשית שהתצלום מעורר. העובדות הללו – "מה אני עושה", מהימנות יותר מאשר אוסף ההערכות הרגשיות והאמונות כלפי העצמי, ורק הן יכולות להוות תשתית להמשך בניית יכולת.

זה נשמע קל, אבל לא כולם מצליחים. יש אנשים שמתגלים כסרבני למידה. אבל בצילום קל להמחיש את הרגע שבו, במודע או שלא במודע, מסרבים ללמוד. לכן גם קל להתגבר, באמצעות הצילום, על סרבנות כרונית. מי שמתחיל להיות מודע לרגעי סרבנות הלמידה שלו, עושה צעד חשוב בבניית יכולת, וביצירת זהות אישית המורכבת מיכולות.

צילום הוא סביבת לימוד שיש בה ביטחון פסיכולוגי: לא צפויה בה מבוכה רבה או ענישה במקרה של אי-הצלחה. הנזק בטעות מזערי, אפשר פשוט למחוק פריימים גרועים, אבל לא לפני שמתבוננים בהם היטב, לומדים ומתקנים. אפשר כך להגדיר מחדש כישלון, לא כעניין שקשור לחולשה, אלא כצעד חשוב בדרך הלמידה.

Infinitely Green # ירוק אינסופי


נהנית לקרוא? רוצה לדעת עוד? לקבלת הניוזלטר החודשי, ניתן להרשם כאן:
(פרטיך ישמשו אך ורק לצורך קבלת עדכונים ותכנים בנושא צילום ופסיכולוגיה חיובית)


1אוק

מבין התחומים, מי תורם יותר למי?

מי תורם יותר למי: הצילום לפסיכולוגיה החיובית או להפך, הפסיכולוגיה החיובית לצילום? אני מוצאת הרבה חיבורים בין פסיכולוגיה חיובית וצילום, וחושבת שהאינטגרציה בין העולמות מרחיבה ומעשירה כל אחד מהם. כולם יודעים כמה הצילום זמין. המדיום הזה הפך לנגיש ושימושי בסדר היום של חלקים כל כך גדולים בחברה, ופה עולה אפשרות חדשה, הייתי אומרת שאפילו אפשרות מפתה, עבור כלל האוכלוסייה, ולאו דווקא למי שפועל בשדה האומנות או המדע. תאר לך שבנוסף לזה שהצילום הוא כלי לתיעוד ופנאי, הוא יתחיל להיות שימושי גם ככלי משמעותי ללימוד ולהתפתחות של כל אחד ואחד.

מנקודת המבט של עולם הצילום, אני אוהבת לחשוב איך האופטיקה הפיזיקאלית והדיגיטאלית תרמו לאורך ההיסטוריה להבנת העולם ולהרחבת הגבולות הנתפסים שלו. מצד אחד, טלסקופים אפשרו לבני האדם לגלות גלקסיות אחרות, ולחקור את החלל האינסופי. מצד שני, מיקרוסקופים תרמו את חלקם לגילוי ומחקר של חלקיקי החומר הזעירים ביותר. בימינו, אנשים רבים מחזיקים בידיים את האופטיקה שבתווך: מצלמות דיגיטאליות, עדשות רחבות וצרות, חיישנים רגישים ואמצעי עיבוד ממוחשב. כל אלה מאפשרים למשתמשים לצפות בעולם בדרך חדשה, שונה מזו שהעין האנושית מאפשרת. אני חושבת שבחיים שלנו כיום, כשהצילום זמין ונפוץ כל כך, הוא יכול לשמש כאמצעי להרחבת עולמו של הפרט, ולעזור לו להכיר יותר את עצמו בהקשרים שונים. אבל כדי שמישהו יתחיל ללמד את עצמו, נדרשת גם תשתית תרבותית, והחיבור עם רעיונות מעולם התוכן של הפסיכולוגיה החיובית יכולים לסייע ולקדם את השימוש בצילום ככלי לחקירה ולימוד עצמי.

מנקודת המבט של הפסיכולוגיה החיובית, חקר האושר, החוסן הנפשי והשגשוג האנושי מעוגן בפעילות מחקרית רבה באקדמיה. בנוסף, יש עוסקים בתחום שמפתחים שיטות ייעוץ והתערבות, שנועדו לשפר את החיים של אנשים נורמטיביים, שלא סובלים מהפרעות נפשיות. השיטות מחלחלות לתחומי פעילות מגוונים, למשל חינוך וניהול, ולעתים משפיעות על החיים שלנו, גם אם אנו לא משתתפים באופן פעיל בתהליך ייעוצי. היות שיצירת דימויים הפכה בתרבות שלנו לפעולה כל כך יומיומית מוכרת ונפוצה, הצילום יכול לטענתי לשמש כתשתית, עם ערך מוסף ייחודי, בלמידה ויישום של עקרונות הפסיכולוגיה החיובית, גם באופן אישי, גלוי או סמוי.

Butterflies of Mainau # פרפרים במינאו


נהנית לקרוא? רוצה לדעת עוד? לקבלת הניוזלטר החודשי, ניתן להרשם כאן:
(פרטיך ישמשו אך ורק לצורך קבלת עדכונים ותכנים בנושא צילום ופסיכולוגיה חיובית)


 

1אוק

עוד שאלות ששואלים בהרצאות

אני מקיימת הרצאות, ומציגה בהן את החיבור החדשני שייסדתי בין צילום לפסיכולוגיה חיובית. הקהל בהרצאות שואל שאלות, ואני לומדת מהן הרבה מאד. החלטתי לתעד שאלות מאתגרות, ולשתף מפעם לפעם את התשובות. אם גם לך יש שאלות שיגרמו לי להזיע, אשמח מאד לקבל אותן ממך במייל, ולהתייחס אליהן בהמשך.

 

האם שיטת הצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס" יוצרת בוודאות שינוי חיובי?

שאלה מעניינת שעלתה לאחרונה בהרצאה: "איך את יכולה להיות בטוחה שהשיטה שפיתחת גורמת לאנשים להיות מאושרים יותר?" אני נשאלת על כך, לעתים, גם בנוסח אחר: "האם יש אחריות לכך שהלימוד בשיטה מביא לשינוי אצל התלמידים?"

ראשית, נוסח השאלה מעיד על גישה, שבעיני ראוי לשנות. זו לא השיטה שיוצרת שינוי, אלא אנשים יוצרים בעצמם שינוי, כל אחד על פי יכולתו. היכולת נמדדת בעשייה, ועל כל אחד מוטלת האחריות לעשות מה שנדרש, כדי להרחיב את היכולת שמעצבת את זהותו, וכך לצמוח ולהתפתח. כל אחד אחראי ללמוד להעריך את יכולתו באופן מהימן, להבחין ביכולות שיש לאחרים סביבו, ללמוד ליהנות מיכולתם ולהעניק להם מיכולתו. התכנים והכלים שאני מציעה במסגרת הלימוד רק מסייעים בכך. "המפתח לאושר" לא נמצא בשיטה זו או אחרת, אלא בידי כל אחד מהתלמידים. המעורבות בשיעורים ובתרגילי הבית, והנכונות להפנים וליישם ידע ותובנות שהוכחו באופן מחקרי ומעשי, הן שמחוללות שינוי. לעתים מתרחש שינוי מהיר, ולעתים לוקח זמן רב עד שהוא מחלחל ומורגש בסדר היום. אולם, תלמידים ש- "עושים", גם מעידים על שינוי מבורך, ואת השינוי הם יצרו במו ידיהם.

שנית, חשוב לזכור כי הלימוד מתבסס על צילום. חוויית הצילום, כשלעצמה, תורמת לאושר, לפחות באמצעות ארבע תופעות, שעליהן כתבתי בהרחבה במאמר "האם חיידק הצילום הוא בעצם תרופה": הצילום מאפשר למקד את תשומת לב בהווה ולהבחין בפרטים המשתנים סביבנו, וכך נוצר רוגע שתורם לשיפור מדדים בריאותיים ויכולת תפקודית. הצילום מאפשר לחוות "זרימה", חוויה של ריכוז ללא כל מאמץ, התמקדות בפעילות מאתגרת שתואמת ליכולת האישית, תוך כדי הנאה והתמזגות של התודעה בעשייה, הפחתת המודעות העצמית, והשגת תחושת חופש ושחרור שמובילה להישגים. הצילום הוא אמצעי יעיל לאיזון גירויים שליליים שמציפים אותנו בחיי היומיום, באמצעות הפניית קשב לאסתטיקה, לנוף, ולאנשים אחרים. הצילום הוא גם אמצעי נפוץ לטיפוח יחסים חברתיים. כלומר, עוד לפני שמתחילים ללמוד בשיטת הצילום התרפויטי, עצם העיסוק בצילום כבר תורם לאושר.

ולסיום, אציין כי פעולת הלמידה עצמה מתניעה תהליך של שינוי. למידה, היכולת המתפתחת סביבה, והעיסוק באתגרים חדשים, מחליפים יחד דבר מה אחר בסדר היום, שעל פי רוב, הוא פחות טוב, כלומר, פחות תורם לאושר. המטאפורות מעולם הצילום בשיטת הלימוד שאני מציעה, מאפשרות גם שימוש בשפת חשיבה חדשה, שבאמצעותה ניתן לבחון מחדש את סדר היום, להסיק מסקנות אודותיו, ולהפיק ממנו יותר, תוך הבנה שהדברים תלויים בתלמיד עצמו, ולאן דווקא באחרים או בגורמים חיצוניים.

 

LSH.020115.6213p


 

האם דיבורים על אושר מעניינים רק אנשים לא-מאושרים?

הנה שאלה שעלתה באחת ההרצאות: "אושר זה נושא שמעסיק אנשים לא-מאושרים. לי יש מזל, אני אדם מאד מאושר, אולי נולדתי ככה, עם רמות סרוטונין גבוהות במיוחד במוח. למה הנושא הזה, וכל המחקרים וההמלצות סביבו, אמורים לעניין אותי?"

עכשיו, כשאני כותבת שורות אלו, אני חושבת לעצמי שהשאלה הזו היא דוגמא נהדרת למושגים "הדחקת נוף" ו- "הדיפת נוף", שעליהם אני מרחיבה בשיעורי הצילום התרפויטי. עומד לפני אדם, שלא מבחין בעובדה שהוא איננו חי בחלל הריק. קיימים סביבו אנשים שיכולים אולי להיות מושפעים ממנו, מההתנהגות שלו, מהידע, ומהכלים שברשותו. האם יש סיכוי שמישהו מבני משפחתו, חבריו או האנשים שמקיפים אותו במסגרת התפקידים שהוא נושא, יכול להפיק תועלת מהתובנות שמחקר המדעי מציע?

פרופ' סוניה ליובומירסקי מסכמת בספרה "הדרך אל האושר" אוסף גדול של מחקרים, ובעקבותיו היא מציעה מספר אסטרטגיות שאנשים יכולים לנקוט כדי לשפר את חייהם. לטענתה, אפשר לייחס 50% מההבדלים ברמות האושר של אנשים לגנטיקה, לפוטנציאל של אושר שעמו אנשים נולדים. אבל אם כולנו היינו שיבוטים גנטיים, היינו עדיין שונים זה מזה ברמת האושר. השוני בינינו, בהשוואה לשוני שקיים במציאות, היה מצטמצם ב-50%. נסיבות החיים משפיעות אף הן על האושר, אבל אם כולנו היינו גם זהים בנסיבות חיינו, במין קסם שכזה – בריאים, יפים, עשירים ונאהבים באותה מידה, זה היה מצמצם את ההבדלים בינינו ברמת האושר רק בעוד 10%. וכך, 40% מהבדלים ברמות האושר, שלא קשורים לגנטיקה ולנסיבות החיים, נעוצים בהתנהגות שלנו, בפעילויות היומיום שבהן אנחנו שולטים, ובאמצעותן אנחנו יכולים להשפיע על האושר.

בשיעורי הצילום התרפויטי אנו מתמקדים בעובדות על עשייה, ולא בשיפוטים וברגשות. אם נבדוק מה אנחנו עושים, ומה עושים האנשים היקרים לנו, נמצא פוטנציאל לא מנוצל של אושר. המאמץ כדאי, כי להגביר אושר זה לא אומר רק "להרגיש יותר טוב". לובומירסקי מצביעה בסקירה המדעית שלה על כך שאנשים מאושרים הם גם נמרצים יותר, אהודים יותר, מתמידים בזוגיות, ונהנים מיותר תמיכה חברתית. בעבודה הם גם יצירתיים יותר, מנהיגים טובים יותר, מתגברים יותר על קשיים, ואפילו מרוויחים יותר. גם מבחינה בריאותית הם נהנים מיתרונות: בריאים יותר, בעלי מערכת חיסונית חזקה יותר, וחיים יותר שנים. לדעתי זהו מסר שכדאי לכל אחד להכיר, גם אם נדמה בטעות שהפוטנציאל האישי כבר מוצה במלואו, תמיד ניתן לזהות פוטנציאל אושר לא ממומש בקרב האחרים מסביב.

 

הרצאה - "לשים את האושר בפוקוס"

 


נהנית לקרוא? רוצה לדעת עוד? לקבלת הניוזלטר החודשי, ניתן להרשם כאן:
(פרטיך ישמשו אך ורק לצורך קבלת עדכונים ותכנים בנושא צילום ופסיכולוגיה חיובית)


13ספט

נוף – מפגש בין יכולת להזדמנות

במהלך הקיץ השתתפתי בהנחיית קורס מתוקשב בפסיכולוגיה חיובית, שניתן במסגרת לימודי תואר שני במסלול האקדמי במכללה למנהל. בקורס זה, בניצוחו של פרופ' אורן קפלן, שימשו תהליכי יצירה בצילום, ומשימות ברוח הסדנאות בשיטת "לשים את האושר בפוקוס", להמחשת עקרונות הפסיכולוגיה החיובית. הקורס חדשני וייחודי, הן בתכניו והן באמצעי הלימוד בו. על כן, כל המעוניין, הוזמן להצטרף ולהתנסות במשימות הקורס, בלמידה מרחוק.

אחת ההתמודדויות המעניינות של הסטודנטים בקורס הייתה עם עתידם. הסטודנטים, שזהו עבורם הקורס האחרון בלימודי התואר השני בניהול, הוזמנו לכוון את המצלמה באופן מטפורי אל עבר תמונת העתיד שלהם, ולבחון את ההזדמנויות והכשלים הפוטנציאלים בתכנון עתידם. הם צילמו תמונות שמבטאות סוגיות בתחום מסוים בחייהם העתידיים. כל דבר שנראה מתאים כדי לבטא את תמונת העתיד יכול להתאים למשימת צילום כזו: תמונת העתיד כפי שהיא עולה בדמיון, סימבולים שקשורים אליה, הדרך לעבר העתיד, האתגרים, הכלים, ועוד. בהמשך הציג כל סטודנט את תמונותיו לאדם קרוב, וניתח את הדמיון או הפערים בין חוויותיו ותובנותיו האישיות מהתמונות שיצר לבין אלו של אותו אדם אחר.

Black Forest landscapes # נופי היער השחור

נקודת מוצא אפשרית לניתוח הפערים ביחס לתמונת העתיד הוא המונח פרזנטיזם, כפי שמציג אותו הפסיכולוג והחוקר דניאל גילברט. בספרו "להיתקל באושר". גילברט מציג את הדמיון האנושי ככלי בוגדני למדי בקבלת החלטות הנוגעות לעתיד. לדבריו, רוב האנשים מתקשים לדמיין עתיד שונה משמעותית מההווה, ואף מתקשים לדמיין כי הם אי פעם יחשבו, ירצו או ירגישו אחרת ממה שהם חושבים, רוצים או מרגישים כעת. איננו מודעים לכך שהעצמי העתידי שלנו יראה את העולם אחרת ממה שאנו רואים אותו עכשיו, ואיננו יכולים לראות כיום את העולם מנקודת מבטו של האיש שיחווה את שארית חיינו.

פן אחר לניתוח מורכבות תמונת העתיד, קשור לחוויית הצילום עצמה. הסטודנטים נחשפו עוד קודם לכן בקורס לעקרונות בניית קומפוזיציה, התנסו בהצגת סיפור ויזואלי, ונוכחו לדעת ששינוי בקומפוזיציה משפיע על מידת העניין והרגש שהתמונה מעוררת, ושקיים איזון עדין בין הוספת תוכן חיוני לתמונה לבין הסחת הדעת בה. מה ניתן ללמוד מכך על התגובה לנוף, לאו דווקא הנוף המצולם, אלא נוף חיינו העתידי? התשובה שזורה באוסף מונחים, שגיבשתי בהשראת כתיבתו של הפסיכולוג רפי יעקובי, מחבר הספר "שינוי ידידותי", אשר לאורם התבקשו הסטודנטים לנתח את תצלומיהם:

אפשר לצלם כל דבר: אנשים, בעלי חיים, נופים, חפצים דוממים. כל אובייקט הוא הזדמנות לבטא את יכולתנו בצילום, אופן ההתבוננות הייחודי והפרשנות האישית שיוצקים משמעות לתוך המסגרת. אנחנו עושים זאת בקלות עם המצלמה, אולם גם בלעדיה, כל אדם שאנו פוגשים, אירוע שאנו נקלעים אליו, בין אם הוא חיובי או שלילי, ואפילו כל חפץ, מהווים הזדמנות ללמידה, ביטוי יכולת, ואף הנאה, שצירופן מרחיב את עולמנו וממלא אותו במשמעות. שלל המפגשים וההתנסויות שלנו לאורך הדרך נקרא מרחב ההזדמנויות. אנו נעים ומתארגנים בתוך המרחב הזה, ומתוכו בוחרים את הרצוי לנו.

כאשר אנו משוטטים בטבע או בעיר אנו נחשפים לאינסוף גירויים. כל גירוי הינו תצלום פוטנציאלי. אולם, אנו בוחרים להגיב רק לגירויים מסוימים, ולהתעלם מאחרים. חופש הבחירה להגיב לגירוי מסוים ולהפיק ממנו את המקסימום, הנו עדות ליכולת שלנו בצילום. ויתור על החופש הזה, על שיקול הדעת הכרוך בו, מייצר תצלומים שגרתיים, צפויים מראש, מיותרים. מה הגירוי שמתאים עבורנו בכל רגע ורגע? אין לכך תשובה אחת. נדרש תרגול רב כדי לרכוש יכולת לנפות את הגירוי הרצוי משלל הגירויים. גם אין מנוס מסריקה מתמדת של הנוף, לאיתור הגירוי שהולם את היכולת שלנו ומאפשר לה ביטוי מרבי. מבחינה זו, נוף חיינו אינו שונה מהנוף המצולם. במהלך היומיום מתנגשות זו בזו הזדמנויות רבות, ממגוון תחומי החיים שבהם אנו פועלים. עלינו לזהות את ההזדמנות הרלוונטית, שהיא הדבר שהכי כדאי לנו לעשות בכל רגע נתון.

נוף הוא נקודת המפגש בין מרחב ההזדמנויות שבו אנו מתנהלים, לבין מטען היכולת שאנו נושאים עמנו. במסע צילום אנו מתבוננים סביב ובוחרים להתייחס אל גירויים ויזואליים באמצעות המצלמה והשליטה שלנו בטכניקות צילום. כך אנו מבטאים את עצמנו. ככל שהנוף משתנה, הוא מאתגר ומגרה את יכולתנו להמשיך ולהתפתח. ביטוי יצירתי הוא מיצוי מירב היכולת ומירב האפשרויות הגלומות בנוף. זהו דבר חיוני למסעות צילום, והוא הכרחי למסע החיים עצמם. לכן, חשוב להבחין במצבים שבהם החשיפה לנוף אינה מבטאת או מרחיבה יכולת: הדיפת הנוף והדחקת הנוף.

מהי הדחקת הנוף? יש אנשים שמתעלמים מהנוף, או שאינם רואים אותו כלל. אלו שיכולתם קפאה ואינה מתפתחת עוד, רואים תמיד את אותו הנוף. דעתם מוסחת מההזדמנות הרלוונטית, וזו לא מגיעה כלל אל התודעה. המוח אינו מסוגל לקלוט את כל הגירויים שבהם הוא מופגז בכל רגע, ולכן התעלמות מחלקם רצויה, ומאפשרת קשב וריכוז. השאלה היא אם מוחנו מחמיץ גירויים שחשובים לטובתנו. האם המוח עיוור לכל אחד מחלקי הנוף: היכולת – מה לעשות עם המטען שברשותי, וההזדמנות – מה לעשות עם מה שפגשתי.

ולהבדיל, מהי הדיפת הנוף? לא כל הזדמנות שאנו נחשפים אליה תואמת את מטען היכולת שלנו. במצבים שבהם נראה שאין לנו כלים להתמודד עם ההזדמנות, אנו נוטים לשלול אותה, במגוון צורות: לסרב להגיב, לטעון שזה בלתי אפשרי, להמעיט בערך, למצוא אך ורק חסרונות, ועוד. כך למשל, יש המצלמים בשוק סואן רק ירקות, ולא מתמודדים עם צילום הנוף האנושי, או מתמודדים עמו רק מרחוק בעדשה צרה, ולא מתקרבים כלל לאינטראקציה עם הסצנה שהם מצלמים. הדיפת הנוף משבשת את רכישת היכולת והתפתחותה. היא מצמצמת את מרחב ההזדמנויות אל היכולת הפחותה או אל היכולת כפי שהיא נתפסת.

קישורים נוספים לתכני הקורס, כפי שפורסמו בבלוג האקדמי של פרופ' אורן קפלן:

פסיכולוגיה חיובית מבעד עדשת המצלמה: הקרב על האושר

עקרונות שימוש במצלמה, וההקשר שלהם לפסיכולוגיה חיובית, מאת ליטל שמר חיים

איך גיליתי את תיאורית הזרימה עוד לפני שהפסיכולוגיה החיובית נולדה?

"זרימה" – מטלה ראשונה בסמינר

איך מספרים סיפור בתמונות, מאת ליטל שמר חיים

שאלות ותשובות סטודנטים להנחיות המטלה הראשונה בנושא זרימה

תמונת עתיד: להתקל באושר או להתרסק בקיר?

"יומני היקר": הכנת חומר גלם לקראת המטלה השלישית

מסגור, מסגרת, יומן ויומיום, מאת ליטל שמר חיים

קומפוזיציה של תמונת העתיד – מטלת סיום בסמינר

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

    שם (חובה)

    דואר אלקטרוני (חובה)

    נושא

    תוכן ההודעה

    28יול

    הרצאת אורח לתלמידי תואר שני במכללה למינהל

    ביולי 2014 השתתפה ליטל שמר חיים כמרצה אורחת בקורס לפסיכולוגיה חיובית,
    במסגרת לימודי תואר שני בניהול, במסלול האקדמי של המכללה למנהל.
    זהו קורס מתוקשב, שבו תכני הפסיכולוגיה החיובית מומחשים באמצעות תהליכים
    יצירתיים בצילום, על פי שיטת ההדרכה של "לשים את האושר בפוקוס".

    הקורס מתמקד ביישומיה הניהוליים והאישיים של הפסיכולוגיה החיובית,
    והטכניקה הייחודית שנבחרה לשמש בו קשורה לרקע של התלמידים בתקשורת,
    וליכולתם להתחבר אל תכני הקורס דרך עדשת המצלמה.

    בפתיחת הקורס ראיין פרופ' אורן קפלן, דיקאן בית הספר למנהל עסקים במכללה למנהל,
    את ליטל שמר חיים על הקשר בין צילום לפסיכולוגיה חיובית.

    © Copyright 2013, All Rights Reserved