Author: Littal

27ינו

"אני הולכת אֵלַי" – צילום וזהות כתהליך

זו לא הייתה הפעם הראשונה שנסעתי אל מרבדי הכלניות המרהיבים ביער שוקדה. ראיתי מה שראיתי, צילמתי מה שצילמתי, וכשחזרתי, ניסיתי לזהות, מתוך דחף בלתי מוסבר, מה השתנה בצילומים, מאז הפעמים הקודמות שביקרתי שם בשיא הפריחה. אכן, משהו השתנה. לא בכלניות או בנוף, גם לא בשילוט או בשבילים המסומנים על הדרך. התמונות שלי היו אחרות. משהו השתנה בעין העדשה, במבט. משהו השתנה.

Negev in red # דרום אדום

צילום אינו תוצאה, הוא תהליך

האם זו הטכנולוגיה? המצלמה ששדרגתי השנה? אולי זו שליטה או מיומנות טכנית שהתחדדה? אבל כל אלו בודאי לא מסבירים את מלוא השינוי בתצלומים שלי. המצלמה איננה רק כלי טכני לצילום, אלא, כפי שהגדיר הנרי קרטייה-ברסון, "מצלמה היא כלי של אינטואיציה וספונטניות". כלומר, נדרש עוד משהו, מעל ומעבר לידוע מראש, כדי לצלם שוב מחדש את אותו הדבר, אבל בדרך אחרת.

צילום איננו תוצאה, אלא תהליך. היטיב לתאר זאת סטיבן בצ'לור, חוקר ומורה בודהיזם נודע, סופר וצלם: תחילה מתבוננים במשהו, שנראה יפה, מסקרן, או שפשוט רוצים לתעד. כדי ליצור דימוי ראוי, שאינו מצטרף לאוסף קלישאות הצילום, צריך להשתחרר מתפיסות שגרתיות. צריך להתנתק מרעיונות מוקדמים ומכל הדימויים שקיימים כבר בראש, ולהיפתח אל מה שייחודי ומובחן באותו הרגע ממש. ואז יש לבחור מתי בדיוק ללחוץ על הכפתור, לבחור ברגע המכריע, וליצור תמונה לא צפויה: תמונה שמראה את הדברים באור אחר, שונה מזה שצולם בעבר.


במקום תוצאות, ללקט חוויות

סטיבן בצ'לור שובה את ליבי בתיאור חוויות הצילום, והקשר שלהן אל מה שלימד הבודהא, ואני מצליחה לזהות בדבריו גם פשר לשינוי המשתקף בתצלומים שלי: בצילום, חומרי הגלם מאד פשוטים. הם נגזרים מהרגע הנוכחי, מהבחנה במה שקורה עכשיו. לצלמים אין איזו הארה או מודעות יוצאת דופן. הטובים שבהם פשוט למדו להיות נוכחים וקשובים. לי זה לקח שנים, אבל לבסוף התחלתי גם אני להיות נוכחת וקשובה. ואז הבנתי משהו על צילום, וברגע מכריע בחיי בחרתי אחרת, והפסקתי לצלם כדי לקבל תוצאות.

במקום תוצאות, התחלתי ללקט חוויות. הבנתי שכל מה שמוטל עלי ללמוד מפוזר כעת מסביבי. מצאתי דרך אחרת לארגן רעיונות פילוסופיים, פסיכולוגיים והומאניים שאני פוגשת, באמצעות שימוש במדיום הצילום. זהו מדיום אוניברסאלי, לכן אפשר לעסוק באמצעותו ברעיונות מורכבים, עם אנשים רבים, ושונים כל כך. כל אחד מפרש ומוסיף משהו חדש בדרכו, וכך, במפגשי הצילום, רעיונות ממשיכים להתגלגל ולהתפתח, בלי יותר מדי דיבורים.

מצאתי גם שצילום הוא תהליך אוטונומי. לא נדרש בו מקור סמכות, שיקבע מה בהכרח נכון לעשות. אבל תמיד אפשר למצוא בו מלווה, מישהו שיכול להוביל אחרים, בדרכים שבהם הוא כבר התהלך. גם אני יכולה לסמן ציוני דרך משלי, בשבילים שהיו קיימים שם עוד קודם. מי שירצה, יוכל ללכת בעקבותיהם, איתי או בלעדי.


גם זהות, כמו צילום, היא תהליך

כך, בסופו של דבר, הפסקתי לצלם תוצאות, והתחלתי לעבוד עם חומרי הגלם הפשוטים של הצילום, ולהפוך אותם לכלי לימוד. אני לא מלמדת צילום כלל וכלל, אך מבחינתי, לכל אחד כדאי להטמיע בחייו את תהליך הצילום שתיאר בצ'לור: ללמוד להתבונן, לאוורר את המוח מתפיסות ושיפוטים, ללכוד את ההזדמנות ברגע הנכון ולהציג לעולם נקודת מבט ייחודית. למעשה, כל אחד יכול לעשות זאת גם בלי המצלמה. מה שלומדים לעשות עם מצלמה מחלחל ממילא אל שאר תחומי החיים. המצלמה רק מתווכת את הלמידה. היא משמשת כמו גלגלי עזר לרוכבים מתלמדים, כמו מצופים לשחיינים מתלמדים. אחר כך, אולי אין בה צורך עוד.

התחלתי ללמוד וללמד, אבל לא "איך לחשוב", אלא "איך לעשות": איך לראות את הדברים כפי שהם, איך להשתחרר מאבחונים רגשיים מגושמים, איך ללכוד את הרגע מבלי להדחיק את הנוף או להדוף אותו, איך ליצור משהו רענן מתוך מי שאני. גם ה- "אני", כמו הצילום, אינו תוצאה, אלא תהליך. כדי לעצב יכולת וזהות, יש צורך מתמיד בנוף ובדרכי תגובה רעננות. הנוף, כמו הכלניות השטופות בטל, תמיד רענן. זו אני שדשדשתי בשיפוטים מוקדמים, עד שלבסוף יצאתי מהבוץ. לא הייתי מודעת למלוא השינוי, אך הוא טפח על פני מתוך תצלומי הכלניות. האמנות שלי השתנתה. אני כבר לא "עושה" תמונות, גם לא חיבורים בין צילום לבין עולמות תוכן אחרים. האמנות הזדככה לכדי עיצוב התודעה, ואני סוללת לה שוב ושוב את הדרך, עם אחרים, לבד, הולכת בעצמי, הולכת אלי.

 

 

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

    שם (חובה)

    דואר אלקטרוני (חובה)

    נושא

    תוכן ההודעה

    12נוב

    "לגעת באור" – על התבוננות כדרך חיים

    הנה צילום רחוב שמגלם ניגודים רבים, בין עוברי אורח זקופים, בבגדים צבעוניים והופעה מטופחת, לבין הקבצנית השפופה על הקרקע, עוטה שחורים ומוזנחת. רק היד המושטת, זו המעניקה נדבה, מחברת לשבריר של רגע בין הקצוות, והופכת אותם לחלק מסיפור אחד, סיפור מואר בטוב ובחסד אנושי.

    עמדתי בתחתית מדרגות הקתדראלה בברצלונה והתבוננתי בקבצנית הזו במשך דקות ארוכות. רק רגליים הקיפו אותה, ואף לא מבט אחד. אבל היה לי ברור שניתן לחולל תשומת לב וחמלה כלפיה. שלחתי את בתי, שהייתה אז בת 8, לתת לקבצנית נדבה. חשבתי שאף אחד מבין העומדים שם סביבה, לא יוכל שלא להבחין בילדה היפה, ובמחווה הגאה שלה. תוך חצי דקה, נוצר בקהל דפוס שאפשר לי לצלם את התמונה הזו. אבל איך יכולתי להתבונן ולנבא שאכן כך יקרה?

    More from Barcelona # עוד מברצלונה


    ללמוד להתבונן על ההתבוננות עצמה

    העולם מורכב. אני לומדת להתבונן עליו, על האנשים סביבי, על עצמי. אני לומדת על נקודת המבט שלי, על נקודות המבט של אחרים, ועל הדרכים לשנות נקודות מבט. ההתבוננות אינה רק כלפי חוץ. אני לומדת על הקשר בין התבוננות החוצה לבין התבוננות פנימה. בסופו של דבר אני לומדת להתבונן על ההתבוננות עצמה, מחפשת לדעת מהי, ומה איכותה.

    בהתחלה למדתי דרך צילום, והסתפקתי בשיח על טכניקה – זוויות, חשיפה, מיקוד ועוד. בהמשך הבנתי שצילום משמעותי לא נמדד בטכניקה, אלא ביכולת להבחין בדבר מה, מתוך הכאוס התמידי שקיים בחוץ, ובפנים. הבנתי שמלאכת הצילום מבקשת לארגן את הכאוס, והיא יוצרת, כלפי חוץ, קומפוזיציה שמספרת סיפור קוהרנטי. כלפי פנים, היא מזככת איזה רעיון, מחשבה, או רגש. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מצלמת היטב, עם משמעת והרגלים טובים, ובלי שום מאמץ. אבל כשהפסקתי לשאול את עצמי איך לעשות את זה, עלתה השאלה, בשביל מה בכלל לטרוח?

    ובאמת, מה הטעם לאגור עוד ועוד דימויים? איזו תכלית יש לערימת המחשבות שאני כבר שנים צוברת בדרך ויזואלית? כשלא מצאתי תשובות ביני לבין עצמי, פניתי למקורות אחרים שיאירו לי את הדרך בשבילי המחשבה. והנה, הפילוסוף הבריטי סיימון בלקברן, פתח את ספרו "לחשוב!" בטקסט שנכתב כאילו עבורי.


    התבוננות היא החירות האמיתית

    מנקודת מבטו של בלקברן, אם לתרגם את דבריו למונחי העיסוק בצילום, מדובר בדבר שנעשה לשמו. אין בו מטרה ממשית, פרט לטיפוח הנפש, וההנאה שבכך. ממש כפי שמפיקים הנאה מפעילות גופנית כאשר הגוף בריא, כשהנפש בריאה מפיקים הנאה מפעילות אינטלקטואלית, יצירתית, רוחנית. כמה משמח למצוא בדבריו של בלקברן תשובה שמתכתבת עם הפסיכולוגיה החיובית בכל כך הרבה היבטים. אבל תשובתו מספיקה רק כדי לשכנע את המשוכנעים, ולמרבה המזל, הוא ממשיך לדון בחשיבה עצמה.

    אם נקביל צורות מחשבה לנקודות מבט, האופן שבו אנו מתבוננים משפיע על כל מה שאנו בוחרים לעשות. ההתבוננות עצמה מגדירה את עולמו של המתבונן, ואם היא מוגבלת, הרי שעולמו צר. לפי בלקברן, אנשים מוקפים בגורמים שמכתיבים להם מה לרצות, במה להאמין, ואיך לצרוך את כל זה. כוחות חברתיים, כלכליים, פוליטיים ודתיים, יוצרים רעיונות שמובילים אנשים למעשים מרחיקי לכת – להלחם, לדכא, להשתעבד, אפילו למות.

    רעיונות הרסניים משגשגים רק בזכות אנשים שמדחיקים את היכולת שלהם להתבונן, לראות פרספקטיבה אחרת של המציאות. ההתבוננות מעוררת אמנם ביקורת פנימית, שלעיתים עומדת בסתירה לאמונות, דעות, מסורת, או הזדהות עם קבוצת השייכות, אבל היא החירות האמיתית, היא זו שמאפשרת לדעת מה כדאי לבחור, מאיפה באמת בא האור.


    "הצלם, כמו הפילוסוף, שניהם אנשים שרואים"

    כל צלם יודע שכדי לצלם נדרש מקור אור, וכל צלם מתמודד בדרכו בעבודה עם אור. אבל מלאכת הצילום אינה מסתכמת בלכידת האור הפיזיקאלי. ההארה הפנימית, ההתבוננות הפרו-אקטיבית, הן מה שיוצר, לדעתי, תמונות ראויות. לא מדובר רק ביצירה וצבירה של דימויים, אלא בכלי חשיבה, שמשמש כדי להתמודד עם העולם, ולשנות אותו.

    "הצלם, כמו הפילוסוף, שניהם אנשים שרואים", נכתב לאחרונה בקול קורא לתערוכת הצילום "לגעת באור", בחסות אקרופוליס החדשה, ארגון הפועל ללימוד ולאימוץ פילוסופיה כדרך חיים. אינני נמנית, אמנם, עם הפעילים בארגון, אבל המשפט הזה לכד את תשומת לבי, והוביל אותי לגלות עד כמה אני מזדהה עם רצונם הטוב, ומטרתם לקדם ידע, הגשמה ואחווה. השתתפתי בתערוכה, הצגתי בה את תמונת הקבצנית, ושמחתי לשוחח שם עוד על משמעויותיה.

     

     

    רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

      שם (חובה)

      דואר אלקטרוני (חובה)

      נושא

      תוכן ההודעה

      22אוק

      האם "חיידק הצילום" הוא בעצם תרופה?


      מה מלמד אותנו המחקר המדעי על הקשר בין עיסוק בצילום לבין בריאות הנפש והגוף?

      הרבה אנשים מעידים על עצמם "שנדבקו בחיידק הצילום", ומתלוצצים על הצורך האישי, ההולך וגובר, לצלם ולתעד. המצלמות זמינות לכולנו, ההתנהגות שלנו משתנה בעקבותיהן, ונראה שמשתוללת כאן מגפה מדבקת וממכרת. ממחקרים עולה שצילום הוא דווקא עניין בריא. לא רק שהוא אינו סימפטום למחלה, למעשה הוא יכול להיות תרופה של ממש.

      אמנם לא שמעתי מעולם על חברת התרופות שניהלה מחקר מבוקר, להשוואה בין אנשים שמצלמים באופן שגרתי לבין אלו שאינם עושים זאת, אבל ישנן עדויות מדעיות, עקיפות אך מוצקות, לקשר בין עיסוק בצילום לבין בריאות הנפש והגוף. אני טוענת, מזה זמן רב, כי צילום הוא כלי יעיל מאד ליישום עקרונות הפסיכולוגיה החיובית, הזרוע המדעית שעוסקת באושר, בחוסן נפשי ובשגשוג אנושי. ואכן, ממצאים מעבודות של חוקרים מובילים בעולם תומכים בכך.

       

      Parisiens # פריזאים

       

      מיקוד תשומת הלב בשינוי התדיר בסביבה

      אחת החוקרות המלהיבות במיוחד בעיני היא אלן לנגר (Ellen Langer), פרופסורית לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, סופרת וציירת. לנגר חקרה את תופעת ה- Mindfulness, וגילתה שמיקוד תשומת לב בהווה והבחנה מתמדת בפרטים המשתנים סביבנו, יוצרים רוגע ומשפרים מדדים בריאותיים ויכולת תפקודית. לשיטתה, התבוננות אקטיבית במתרחש סביב, החלטה מודעת להבחין בדברים חדשים בסביבתנו המיידית, ובנקודות מבט והקשרים שונים, הופכת אנשים לשמחים יותר, יעילים יותר, מלאי חיות, ומוטיבציה.

      לכאורה, קל לתת תשומת לב למה שקורה מסביב. אבל לרוב, אנשים לא מצליחים לעשות את זה באמת. הם כבולים בתוך התוויות המוכרות להם, בתוך עולם פנימי של שיפוטים וסיווגים. הם נוטים להתבלבל בין יציבות מצב התודעה שלהם לבין התופעות שקורות מחוצה לו, והופכים עיוורים לשינוי שמתרחש כל הזמן. מניסיוני, כשאוחזים במצלמה, קל יותר להשתחרר מן הכבלים הללו. המצלמה היא כלי מתווך למיקוד תשומת הלב בשינוי התדיר בסביבה: השינוי באור, בצבע, במרקם ובדפוסים, אך גם האפשרות לשינוי בנקודת המבט ולהבניית קונטקסט חדש בקומפוזיציה. וכך, כשעוסקים בצילום באופן עקבי, אפשר לזכות בעקיפין גם ביתרונות התפקודיים והבריאותיים שזיהתה לנגר.

       

      חוויה חיובית של זרימה 

      יש אנשים שעבורם המצלמה היא סוג של רשות, או תירוץ, לעצור לרגע, להתבונן, לעשות משהו שונה מהרגיל. כך, המצלמה יוצרת הזדמנות נהדרת ללמוד גם על Flow, חוויית הזרימה שעליה כותב מאהיי צ'יקסנטמהאיי (Csíkszentmihályi Mihály), הפרופסור לפסיכולוגיה חיובית מאוניברסיטת קלרמונט. חווית הזרימה שהוא מתאר היא חוויה של ריכוז ללא כל מאמץ, התמקדות בפעילות מאתגרת שתואמת ליכולת האישית, תוך כדי הנאה והתמזגות של התודעה בעשייה, הפחתת המודעות העצמית, והשגת תחושת חופש ושחרור אשר מובילה להישגים.

      במחקריו, צ'יקסנטמהאיי מעניק תוקף לשימוש במצלמה ככלי למידה ולתרפיה, כפי שכתבתי בעבר כאן. כל התנאים להתרחשות חווית ה- Flow מתקיימים באופן טבעי בצילום, מעצם אופיו של העיסוק, שיש בו מעורבות, הנאה, שליטה, הרחבת העצמי, איזון בין יכולת לאתגר, ומשוב מהמצלמה. ואכן, מצאתי שתלמידים שהתמודדו עם משימות צילום, דיווחו אחר כך על חוויה חיובית של זרימה, בדומה לתיעוד המחקרי.

      כדאי לציין, כי על אף שמיקוד תשומת הלב עומד בבסיס שתי התופעות, ה-Mindfulness וה- Flow, קיים הבדל ביניהן. בראשונה, אנו מחליטים להיות במצב של תשומת לב, ולא משנה באיזו פעילות בחרנו לעסוק, הרי שנושפע מכך לטובה. בשנייה, אנו שוקעים אל תוך מצב של ריכוז, לאחר שבחרנו מראש לעסוק בפעילות שיש בה איזון בין היכולת האישית לאתגר. ויחד עם זאת, בשתי התופעות מדובר על התמקדות בהווה, בנעשה סביבנו. לפיכך, נשאלת השאלה, האם אנו מושפעים רק כאשר אנו קשובים ונוכחים, או שאולי אנו מושפעים בכל מקרה, גם מבלי להיות מודעים לכך?

       

      אמצעי לאוורור התודעה

      אני מוצאת תשובה לשאלה זו בסקירה שערך הפרופ' דניאל כהנמן (Daniel Kahneman), זוכה פרס נובל לכלכלה, בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט". כהנמן מתאר בהרחבה תופעה הנקראת  Priming effect, שבה חשיפה לא מודעת למושגים מסוימים, מגבירה את הסיכוי שבמוחנו יעלו מושגים אחרים, המתאימים להקשר או לעולם התוכן. גם הופעה של התנהגויות ורגשות מוגברת לעתים ע"י גירויים שאינם חודרים לתודעתנו, כפי שהודגם במחקרי מעבדה מגוונים. כך, חשיפת אנשים למילים מסוימות (למשל: אפור, קרחת, קמטים) השפיעה על התנהגותם בהמשך (הליכה איטית יותר), או הוראה להתנהג באופן מסוים (למשל: לחייך בצורה מלאכותית) השפיעה באופן לא מודע על רגשות ודעות (תגובה לתמונות או לקומיקס).

      אמנם ה- Priming effect תועד במחקרי מעבדה פסיכולוגיים, אך התופעה מעוררת מחשבות מדאיגות לגבי קיומה בחיי היומיום שלנו. כיצד, למשל, האינפורמציה שבה אנו מוקפים מדי יום, והשיח התקשורתי על כסף, פוליטיקה, דת, ביטחון, משפיעים על מחשבותינו והתנהגותנו? ואם השפעת השיח הזה לא מיטיבה עמנו, כיצד נוכל לאזן אותה? מתוך ניסיוני האישי, ומתוך החוויות המדווחות של תלמידיי, העיסוק בצילום, שבמהותו מחייב להפנות קשב לאסתטיקה, לנוף, ולאנשים אחרים, הוא אמצעי לאוורור התודעה מעודף האינפורמציה השלילית שמציפה אותנו.

       

      תשתית לטיפוח יחסים חברתיים

      לימוד, תרגול ועיסוק בצילום, באופן עצמאי, וכמובן גם במסגרת סדנאות "לשים את האושר בפוקוס", מאפשרים, כאמור, להיות ב- Mindfulness, לחוות Flow, ולאזן את הגירויים השליליים הפועלים על התודעה. אבל התועלת המשמעותית ביותר, לדעתי, בצילום כעיסוק פנאי, היא דווקא בהקשר הבינאישי.

      אנו מצלמים חוויות אישיות ואירועים, שמייצרים זיכרונות עם האנשים יקרים לנו, בני משפחה וחברים. התצלומים מלווים אותנו זמן רב לאחר שבילינו ביצירתם. אנו מציגים אותם לאחרים, ומקיימים סביבם סוגים שונים של חליפין חברתי. בכל זווית שבה נסתכל על צילום כעיסוק פנאי, מדובר בפעילות חברתית. הצילום הוא, במפורש, תשתית לטיפוח יחסים חברתיים, שהם עצמם תורמים לבריאות ולאושר, כפי שנטען רבות, ובין השאר גם על ידי הפרופ' לפסיכולוגיה סוניה לובומירסקי (Sonja Lyubomirsky) בספרה "הדרך אל האושר". כשאנו מצלמים את יקירנו, אנו למעשה מבלים איתם, מפנים להם זמן, מקדישים להם תשומת לב, קשובים להם ולשינויים שחלים בהם בכל רגע ורגע. הצילום אף מאפשר לנו ערוץ להבעת רגשות חיבה והערכה, ולשיתוף חוויות אישיות במעגלים חברתיים רחבים.

       

      השורה התחתונה

      העיסוק בצילום מאפשר למקד את תשומת הלב, לחוות זרימה, לאוורר את התודעה, ולטפח יחסים חברתיים. לפיכך, השורה התחתונה ברורה: כדאי לצאת ולצלם. סביר מאד שזה יעשה רק טוב.

      רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

        שם (חובה)

        דואר אלקטרוני (חובה)

        נושא

        תוכן ההודעה

        1אוק

        מאיפה צץ הרעיון לחבר בין העולמות?


        מאיפה צץ הרעיון לחבר צילום עם פסיכולוגיה חיובית? ממקום מפתיע: רכיבה על אופניים. לאו דווקא בגלל האושר שברכיבה, או תחושת השליטה או הרוגע. כמעט עד גיל 40 בכלל לא ידעתי לרכוב על אופניים. יום אחד הלכתי להתייעץ עם פסיכולוג, רפי יעקובי (שלימים הסתבר לו, וגם לי, שהוא פסיכולוג חיובי). במפגש הצגתי רשימה ארוכה של דברים שאני עושה או שעשיתי בעבר. הרכיבה על אופניים לא הייתה, כמובן, סעיף ברשימה, ועל כן, שלח אותי יעקובי הביתה, וביקש ממני לא לחזור אליו, עד אשר אדע לרכוב.

        איזה מין פסיכולוג זה, שבמקום להקשיב לי, שולח אותי ללמוד לרכוב? אבל מצד שני, מה יש לי כבר להפסיד? כך, נעניתי לאתגר שהציב יעקובי, והפכתי, תוך מספר שבועות, לרוכבת מיומנת. גיליתי את שבילי האופניים של תל אביב, ולא העליתי בדעתי שאותה חוויה פרטית של רכישת יכולת חדשה, היא רק תחילתו של המסע בפסיכולוגיה חיובית.

        כל כך קל לרכוב על אופניים, שאפילו ילדי הגן יכולים להשתלט על המיומנות די בקלות. כל עוד מדוושים והתנועה נמשכת, שיווי המשקל נשמר. כך הבנתי, בלי יותר מדי דיבורים, משהו על מושג היכולת, בכל תחום: כל עוד מפעילים אותה היא נמשכת, נשמרת ואף משתבחת. זה נתן לי השראה להמשיך ולחקור את היכולת שלי, ונוכחתי לדעת שפעולות פשוטות ויומיומיות משמשות לי ערוץ ביטוי מצוין, למה שפסיכולוגים חיוביים קוראים "חוזקות". ככל שביטאתי באופן שגרתי את הכישרונות שלי, לא רק חיזקתי אותם, גם הצלחתי יותר, ובעיקר נהניתי. כך היכולת הפכה למושג מפתח בדרך אל ההבנה שלי את מושג האושר.

        הזהות שלי בנויה מאוסף גדול ומגוון של יכולות. כדי לדעת מי אני באמת, באופן מדויק ונטול שיפוטים מעוותים, עלי לדעת מה אני עושה, שהרי, העשייה היא המדד ליכולת. התפתחות וצמיחה אישית הן הרחבה של היכולת המעצבת את הזהות. כדי להעניק מיכולתי, וליהנות מיכולתם של אחרים, אין לי ברירה, אלא ללמוד להעריך יכולת באופן מהימן.

        אני לא יודעת על מכשיר אוניברסאלי למדידת יכולת, אבל בצילום קל להגדיר ולמדוד יכולת, כי היא משתקפת היטב בתצלומים, ובעיקר בהזדמנויות המגולמות בתוכם. במהלך התרגול בצילום אפשר ללמוד הרבה על עצמנו, ועל מה שנדרש מאיתנו כדי לרכוש יכולת וכדי להרחיבה, לא רק בתיאוריה אלא גם באופן מעשי. לכן, חשבתי שאפשר להפגיש אנשים עם המצלמה בדרך קצת אחרת, וללמד את יסודות הצילום כאמצעי להמחשה. בכל פעם שמתווספת עוד מיומנות בצילום, היא משמשת כלי לגירוי המחשבה ולהתנעת תהליך של שינוי.

        ממש כפי שלא הזדקקתי לנוסחאות פיזיקאליות מורכבות כדי להבין ולהשיג שיווי משקל ברכיבה על אופניים, כך התרגול בצילום חוסך הרבה דיבורים תיאורטיים ומאפשר להפנים די מהר עקרונות שאחרים מלמדים בכיתה או בקליניקה. אני בטוחה שכשמתחילים להבין לעומק את מושג היכולת, ולומדים להעריך אותה באופן מהימן, כל אחד אצל עצמו ואצל האחרים שסביבו, זה ניכר בכל תחום בחיים, ובין השאר, גם בזוגיות, בהורות, בעבודה עם עמיתים, ובניהול. כך, מתחילים ללמוד איך לעצב חיי יומיום מאושרים, באותה טבעיות שבה מפיקים תצלומים יפיפיים.

        TLV pedaling # דיווש תל אביבי

         

         



        נהנית לקרוא? רוצה לדעת עוד? לקבלת הניוזלטר החודשי, ניתן להרשם כאן:
        (פרטיך ישמשו אך ורק לצורך קבלת עדכונים ותכנים בנושא צילום ופסיכולוגיה חיובית)


        1אוק

        למה לחקור דווקא חיבור כזה?

        אני מגיעה לצילום התרפויטי אחרי יותר מעשור של עיסוק במחקר יישומי. הרבה שנים ליוויתי חברות בארץ, וגם בחו"ל, בתהליכים של איסוף וניתוח מידע, שעזרו למנהלים, ככה אני מקווה, לקבל החלטות אפקטיביות. למדתי תואר ראשון ושני במנהל עסקים בטכניון, ובנוסף גם פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וככה מצאתי, במחקרי שווקים וארגונים, חיבור הדוק בין שני עולמות התוכן. אם כן, מדוע החלטתי יום אחד לחקור דווקא את החיבור בין צילום לפסיכולוגיה חיובית?

        הצילום תמיד היה שם בשבילי. אני אוטודידקטית בצילום, מצלמת בתשוקה גדולה יותר מעשרים שנה, ובחמש השנים האחרונות, במצלמות דיגיטאליות כמובן. אני מצלמת הכל, ברחוב, בטבע, בבית ובעצם בכל מקום שאני נמצאת בו, כך שאני לא מקובעת בסגנון צילום מסוים, ובצילום אני ממש כמו ילדה קטנה בחנות צעצועים, שרוצה לקבל מהכל.

        אני עצמאית, בעסק משלי הרבה שנים, וזה אפשר לי תמיד מרחב לחשוב, ללמוד, ליצור, ולפתח כל מיני דברים. בין השאר, התגלגלתי ללמוד פסיכולוגיה חיובית בלה"ב, ואף הכרתי באופן אישי את רפי יעקובי, שלקסיקון המונחים שהוא פיתח לפני יותר משני עשורים, מקביל למה שלמדתי בכיתה.

        מתוך ההתנסות בצילום, הלימודים, הדרך שעשיתי בעולם, והשינויים בחיים, התחלתי לזהות שיש הקבלה בין תהליכי יצירה בצילום לבין הטכנולוגיה של השינוי. יותר נכון יהיה לומר שהתחלתי לאסוף מטפורות מהחוויות שלי בצילום, שממחישות בעיני עקרונות חדשים מעולם הפסיכולוגיה החיובית. לאט לאט נולדה שיטת לימוד וצילום תרפויטי, שקראתי לה "לשים את האושר בפוקוס", ובה אני מלמדת להתבונן, לעצב יכולת וזהות, לאתר הזדמנויות, ולשלוט בתודעה, בתקווה להפיק אושר.

        אבל אני חושבת שהחיבור בין הצילום לבין פסיכולוגיה חיובית, הוא לא רק רעיון שהתגבש אצלי בשנים האחרונות. היסודות של החיבור הזה נוצרו אולי לפני הרבה שנים, ממש עם המצלמה הראשונה. אצלי, הראשונה הייתה Nikon F2, זה דגם משובח שאולי אתה מכיר, מתחילת שנות השבעים, לסרטי 35 מ"מ. זאת הייתה המצלמה של אבא שלי, והיא התגלגלה אלי אחרי שהוא נפטר, לפני יותר מעשרים שנה. היא הייתה מונחת בבית של ההורים, עם עוד כל מיני אביזרים, ויום אחד החלטתי לרשת אותה, ופשוט לקחתי אותה בלי רשות.

        אבא שלי היה מהנדס ומנהל, וגם חובב צילום. הוא נפטר באופן פתאומי מדום לב, כשהיה בגיל לא רחוק מהגיל שלי כיום. נסיבות המוות הטרגי הזה קשורות לאירוע אישי קשה שהוא חווה בעבודה. כשנחשפתי לעולם הפסיכולוגיה החיובית, למדתי שאדם יוצר לעצמו חוסן נפשי, כשהוא נותן מקום בחיים לחוזקות אישיות, ולהנאה שהוא יכול להפיק מהן. בעיות בעבודה זה דבר נפוץ, למרבה הצער, אבל הפגיעה שלהן יכולה להיות חמורה יותר או פחות. זה תלוי בחוסן הנפשי. הידע החדש הזה הציף אותי בהרבה שאלות קשות. למשל, מה היה קורה אם לאבא שלי היו עוד ערוצי ביטוי משמעותיים, פרט לעולם המקצועי שלו? האם זה היה משאיר אותו בחיים?

        כשהוא נפטר, הייתי צעירה מאד, צעירה מדי. בוודאי לא יכולתי אז להבין איך הטרגדיה הזו תשפיע על הבחירות שלי בחיים. אבל כיום, אני מודעת יותר להכרח לבחור לעצמי סדר יום שממלא אותי גם במשמעות וגם בהנאה. ומכאן, אפשר להבין את השילוב בין התשוקה שלי לצילום לבין השאיפה לעזור לאחרים שמסביבי לבטא את היכולת שלהם. אולי בעשייה הזו שלי אני מצליחה להגשים איזו צוואה שאבא שלי לא השאיר.

        Heart lock # מפתח הלב



        נהנית לקרוא? רוצה לדעת עוד? לקבלת הניוזלטר החודשי, ניתן להרשם כאן:
        (פרטיך ישמשו אך ורק לצורך קבלת עדכונים ותכנים בנושא צילום ופסיכולוגיה חיובית)


         

        © Copyright 2013, All Rights Reserved