5יול

8 סודות גלויים על חווית הזרימה בצילום

כולם מצלמים ונהנים. בטכנולוגיה של היום, צילום הוא כלי זמין להשגת שביעות רצון, היות שיש בו מענה מיידי, לפעמים מעל ומעבר לציפיות, לצרכים רגשיים וחברתיים. האם יש בצילום גם משהו מעבר לכך? מה אפשר ללמוד מצילום על הצד החיובי של החוויה האנושית? איך הסיפוק שחווים המצלמים קשור גם לצמיחה נפשית?

העיסוק בצילום תורם להבנת חוויית הזרימה, אותה חוויה מיטבית שהגדיר הפסיכולוג צ'יקסנטמהיי. זוהי חוויה של ריכוז ללא מאמץ, מיקוד בפעילות מאתגרת שתואמת ליכולת האישית, תוך כדי הנאה והתמזגות של התודעה בעשייה. תשומת הלב נתונה במלואה לפעילות, וכל מה שאינו קשור בה נדחק אל מחוץ לתודעה. כך פוחתת תחושת המודעות העצמית, גבולות הדימוי העצמי מתפוגגים, ומושגת תחושת חופש שמובילה להגשמת הישגים חדשים ומפתיעים.

Costa Brava # חופי הפרא

צ'יקסנטמהיי מסכם עשרות שנות מחקר אקדמי בספרו זרימה, הפסיכולוגיה של החוויה המיטבית, ומציג עקרונות שבעזרתם ניתן להפוך שעמום קיומי לחיים מלאי סיפוק. "אושר לא קורה", לדבריו. אושר הוא עניין שיש לטפח באופן עצמאי. אני לומדת את מחקריו של ציקסנטמהיי ומוצאת בהם תוקף לכלי הלמידה והצילום התרפויטי. שמונת התנאים להתרחשותה של חווית הזרימה, שאסקור כאן, מתקיימים באופן טבעי בצילום. לא מוכרחים לצלם כדי להבין ולחוות זרימה, אבל הצילום בהחלט מקצר את הדרך.

אתגר ומיומנות
זרימה מתרחשת בעשייה מכוונת מטרה, תוך שימוש במיומנויות, תחת חוקי פעולה מוגדרים. גם בצילום משתמשים בטכנולוגיה, ובעקרונות של שפה ויזואלית, ומפעילים את היכולת במטרה לתרגם סצנה או חוויה, לדימוי ויזואלי מוצלח. בצילום, כמו בחוויות זרימה אחרות, ההנאה מתרחשת בשיווי המשקל בין אתגרי הפעילות לבין מיומנויות הצלם. אתגר גדול מדי בהשוואה ליכולת מוביל לחרדה, ואתגר פשוט מדי מוביל לשעמום ותסכול. בחוויית הזרימה מתקיים איזון בין מיומנויות לאתגרים.

שקיעה בפעילות
כדי להתמודד עם אתגר או הזדמנות, תשומת הלב ממוקדת בפעילות. הצלם שעומד ברחוב ומנסה ללכוד סצנה במצלמה, כל כך שקוע בהתרחשות שלפניו, עד שהוא כבר לא מודע לעצמו בנפרד מהפעילות שלו. הצלם ומעשה הצילום הופכים לאחד. הצלם לוכד במצלמה את מה שנמצא למעשה בראשו. הריכוז מושלם, המחשבות לא נודדות, אין הטלת ספק בנחיצות העשייה, אלא תחושות של נינוחות ונמרצות.

מטרות ומשוב
פעולת הצילום מייצרת מעורבות, כי המטרות בה ברורות והמשוב מהמצלמה מיידי. לעתים הדבר כרוך בציפייה לרגע המתאים, עד שההזדמנות מופיעה ונלכדת. אבל לצלם יש דעה לגבי מטרותיו, וגם אם הוא לא יודע איך התצלום יראה בדיוק, יש לו קנה מידה לתצלום טוב, כזה שיעבוד עבורו. הוא מפתח גם רגישות למשוב מהמצלמה ושליטה במידע הוויזואלי, עד כדי כך שלפעמים רק הוא זה שמבדיל בין שני תצלומים דומים.

ריכוז במשימה
כאשר הריכוז מוחלט ומוקדשת תשומת לב מלאה, לא נשאר בתודעה מקום למידע לא רלוונטי, ודברים אחרים פשוט נשכחים. האתגרים תובעים סדר בתודעה, וכך מסתלקות ממנה הפרעות, דאגות ומחשבות שליליות. בזמן הצילום נדמה שהזיכרון מתנתק, פרט לפרטי הדקות האחרונות. גם המחשבות מרחיקות רק עד הדקות הבאות. הסצנה המצולמת היא עולם בפני עצמו, והיא הופכת להיות כל עולמו של הצלם בדקות הללו.

תחושת שליטה
בצילום מפספסים לפעמים, אבל זה לא נורא. מחיר ההחמצה אינו גבוה, בהשוואה להקשרים אחרים בחיים. לכן, בצילום יש פחות דאגה מאבדן שליטה, ויותר שלווה מעצם אי החשש מכישלון. הצלם יכול לחוות בקלות רווחה מעצם האפשרות של שליטה במצב. הוא אמנם נתון לסכנות, למשל, להישדד או להידרס חלילה, אבל באופן עקרוני יש לו שליטה במה שקורה במהלך הצילום. הוא יכול למזער, הן את הסכנות והן את הסיכוי להחמצה, בעזרת פיתוח מיומנויות, והכרות עם עצמו ועם יכולותיו.

אבדן האגו
כשהצלם שוקע לגמרי בפעילות, לא נשארים משאבי קשב לחשוב על העבר ועתיד, על עצמו, או על כל מה שלא רלוונטי. למעשה, האגו נעלם, הצלם שוכח את עצמו. הוא עושה את הדבר הנכון בלי לחשוב, לפעמים בתחושה שהוא מתאחד עם הסצנה המצולמת. בזמנים אחרים, יש יותר עיסוק ב"עצמי". האיום הפוטנציאלי על הדימוי העצמי מחייב להעלות אותו במודעות, לברר את מהות האיום ואופן ההתמודדות עמו. אבל כאשר המטרות ברורות והחוקים יציבים, כשהאתגרים מתאימים למיומנויות, ה"עצמי" פחות מאוים. הצלם מודע, אמנם, לפעילות אצבעותיו על המצלמה. הוא מודע לקומפוזיציה, לאור ולצבע, לעמדתו ויציבתו. הוא לא מאבד לרגע את התודעה, אלא רק את מושג ה"עצמי", אותו מידע שמשמש לייצג את עצמו בפני עצמו.

תחושת הזמן
הקצב שהפעילות מכתיבה מביא לשינוי בתחושת הזמן. לפעמים שעות חולפות כמו דקות, ולפעמים שניות נמתחות לדקות שלמות. לתזמון יש אמנם משמעות רבה בצילום, אבל לרוב, הפעילות לא תלויה בשעון, והשחרור ממטען הזמן תורם לתחושת הרווחה האישית.

יש אנשים שעבורם המניע היחיד לפעילות הוא ציפייה לתגמול או לתועלת עתידית. הם יכולים ליהנות משעות הפנאי שלהם, אך מבזבזים אותן, בלי לעשות שימוש במיומנויות מתפתחות, ובלי לסרוק ולאתר הזדמנויות לביטוי יכולתם. החיים חולפים להם כך, לעתים בשעמום, בניכור, ובדאגה ללא שליטה. לאנשים אלה אני מציעה, להתחיל ללמוד ולאמן את המוח בעזרת מצלמה. העיסוק בצילום מבטיח חוויה של מעורבות, הנאה במקום שעמום, שליטה במקום חוסר אונים, הרחבת העצמי במקום דשדוש בשירות מטרות חיצוניות, הצדקה אמיתית בהווה במקום תועלת עתידית מדומיינת.

הצילום, כפעילות שבה ניתן לייצר חווית זרימה, מאפשר להתניע תהליכים אישיים של העשרה ומתן משמעות, ושל הרחבת גבולות ה"עצמי" והמורכבות שלו. לשיטתי, הצילום מתבצע בזכות עצמו, לא מתוך ציפייה לתגמול, כי הצילום עצמו הוא גם התגמול. אבל הדרך לשם מתחילה בלמידה, במאמץ ובהתמדה.

[wysija_form id="4"]

2 comments

  1. ליטל שלום רב,
    אני נהינית מאד מהכתיבה שלך.
    שמי רונית ולפר, צלמת מזה 30 שנה. פיתחתי שיטה המשלבת את עקרונות תיווך הלמידה של פוירשטיין עם עבודת המצלמה. את השיטה החלתי על תלמידים אוטיסטים שתמונותיהם הוצגו במוזיאון לצילום בתל חי ובבית גבריאל שבכנרת. בזכותם גם נכתב ספר שיצא לאור בחודשים הקרובים. בנוסף, כיום משלבת בין מושגי עולם האימון ומונחים מעולם הצילום ומעבירה סדנאות התפתחות.
    אני מוצאת קווים דומים מאד בעבודתנו ואני שמחה על כך. השמות שונים אך המהות דומה.
    הכתיבה שלך נהדרת, עמוקה ופרגמטית ואני מאחלת לך הצלחה רבה.
    בברכה,
    רונית ולפר

    • תודה רונית!
      אני לא פעילה בצילום תרפויטי כיום, אך שמחה שהחומרים שכתבתי מוצאים את דרכם, ומהדהדים בלבבות הנכונים.
      יש עוד חומר פה באתר, והפניות למקורות הגות נהדרים בעיני.
      וגם אני כאן לרשותך, לכל שאלה, דעה או חוויה.
      ליטל

© Copyright 2013, All Rights Reserved