אני מגלה סביבי יותר ויותר אנשים שמתפרנסים מכרוניקת החיפוש אחר האושר. אני מתגוררת ברשת, ושם, בעולם הדיגיטאלי חסר הגבולות, מתגלגלים אינספור ספרי הדרכה, סרטוני וידאו וסדנאות. תעשיה שיווקית משומנת מבטיחה מדי יום להביא לי את הירח, או לפחות לפצח עבורי את כל סודות האושר. ההיצע ב-"שוק האושר" כל כך מגוון ושופע, שרק הבחירה בין שלל המוצרים המונחים על המדף, תוך התמסרות לכישרונות המכירה ויחסי הציבור של העומדים מאחוריהם, רק היא כשלעצמה יכולה לעורר חרדה. גם אני, כמו כולם, עומדת מול המדף ומתלבטת. איך לבחור מתוך השפע? איך לאתר את האיכות? איך להעריך תמורה למחיר? מה אפשר לשלוף מארגז הכלים, כדי לפתח צרכנות נבונה ב- "שוק האושר"?
אושר הוא כמו "חדר מסודר" של נערה מתבגרת. קל לארגן אותו באופן שטחי, ולשמור על איזה סדר, שמחזיק מעמד אולי לכמה שעות. גם את האושר ניתן להגביר בקלות, בהרבה מאד שיטות, אבל לזמן קצר. איך אפשר לטפח אושר לאורך זמן? מבין שלל מוצרי האושר, מה מאפיין אסטרטגיות אושר שתוצאותיהן ארוכות טווח? לטענתה של סוניה לובומירסקי, פרופ' לפסיכולוגיה ומחברת הספר "הדרך אל האושר", סוד ההצלחה של אסטרטגיות אושר אפקטיביות טמון בחמישה מאפיינים:
חוויות חיוביות: אנשים מאושרים מתמידים בהתנהגויות שיוצרות רגעים משמחים. אסטרטגיות אושר אפקטיביות מגבירות את תדירות ההתנהגויות הרצויות הללו. הרגעים המשמחים מופיעים אמנם רק לטווח קצר, אבל הם הולכים ומצטברים. הם לא רק עושים הרגשה טובה, אלא גם דוחפים אותנו לטפח את עצמנו, חברתית, אינטלקטואלית וגופנית. הם מסייעים להתמודד עם חוויות רוויות לחץ, ותורמים אפילו להפחית סימפטומים של דיכאון.
עיתוי וגיוון: אנחנו מסתגלים לכל שינוי, כולל השינויים שאנו מחוללים בחיינו מתוך כוונה להיות מאושרים יותר. אסטרטגיות אפקטיביות להגברת אושר כוללות מנגנון שמתגבר על הנטייה להסתגל לשינוי. המנגנון הזה יוצר תזמון וגיוון בפעילויות, וכך מאפשר לשמור על רעננות.
תמיכה חברתית: אנו זקוקים לשיתוף פעולה במערכות היחסים שלנו, כדי להגשים את מטרותינו. אסטרטגיות להגברת האושר אינן יוצאות דופן בהקשר זה. תמיכה רגשית ומוחשית בסביבתנו החברתית חיונית מאד להצלחה. כל שינוי התנהגות שדורש מאמץ, יהיה קל יותר לביצוע אם יהיו סביבנו אנשים שיחזקו אותנו במשוב, עידוד וחום.
מאמץ ומחויבות: אי אפשר לעשות שינוי בלי להשקיע למידה ומאמץ, ובלי מחויבות לעניין. שיטות קלות, שאינן דורשות מאמץ ומחויבות, הנן בעלות השפעה קצרת טווח, שעלולה לחלוף תוך מספר שבועות או ימים. תוכניות שדורשות התמדה אכן משפיעות, ובמיוחד כשהן כוללות גם פתרונות למצבים שבהם אנחנו צריכים שיחזירו אותנו למסלול.
הרגלים: אסטרטגיות אפקטיביות יוצרות הרגלים לפעילויות המגבירות אושר. כל ההתחלות קשות, אך המאמץ הנדרש הולך ופוחת, כשהתנהגויות חדשות ורצויות הופכות להרגל. כשחוזרים שוב ושוב על התנהגות, נוצר בזיכרון קשר בין ההתנהגות לבין נסיבות התרחשותה, עד שהיא הופכת לאוטומטית, ואז אין שום צורך בהחלטה כבדת משקל כדי לבצע אותה.
האם חמשת המאפיינים שמציעה לובומירסקי נכללים ומובנים בכל המוצרים בדוכני "שוק האושר"? לא בטוח. אבל ברור שאם לא מוצאים את רובם, במוצר זה או אחר, זה אמור להדליק נורה אדומה. כשפיתחתי את שיטת הלימוד והצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", בחרתי לבחון אותה על פי חמשת המאפיינים של לובומירסקי, שמבוססים על אוסף של מחקרים מדעיים. ואכן מצאתי שהשיטה שלי מקדמת שינוי בהרגלי התנהגות, מגבירה חוויות חיוביות תוך גיוון ועיתוי נכונים, ולצד המאמץ והמחויבות שנדרשים בה, יש בה מקורות לתמיכה חברתית. בנוסף לכך, ועל אף שחמשת המאפיינים של לובומירסקי מקיפים ומועילים מאד, יש לדעתי מקום להוסיף עוד שני גורמים לבחינת תוכניות שינוי והגברת אושר, שמאפיינים גם את השיטה שפיתחתי:
כל מקרה לגופו: הרבה שיטות להגברת אושר מדברות אל הצרכן בשפה דוגמטית, של "מתכונים בדוקים", ושל כללי "עשה ואל תעשה". אני נוטה להסתייג ממטיפים וממדריכים דוגמטיים, ולהעדיף התייחסות ספציפית לאדם שעומד מולי, עם מטען היכולות והכישורים שיש ברשותו ושביכולתו לפתח. לאותו אדם אוכל להציע עבודה תפורה לפי מידה, ורמת השינוי שנוכל לצפות לה, בצניעות ובזהירות, תהיה קשורה במטען היכולות שלו. לכן גם אעדיף עבודה אחד-על-אחד או בקבוצות קטנות מאד, על פני סדנאות המוניות, שבהן יש ספק גדול אם בכלל יש לי אפשרות להגיע אל עולמו של כל משתתף.
מעגלי משמעות: קצב החיים שלנו, בסביבה של טכנולוגיית תקשורת מהירה, תוך מינימום מגע ומפגש בינאישי, עלול לעורר אשליה שכבר אין לנו צורך בעוד אנשים מסביב כדי לייצר עשייה בעלת משמעות. אולם ללא קשר עם אנשים אחרים, קשה יותר להגיע לעשייה שמעניקה משמעות לחיים. המשמעות, על פי פרופ' מרטין זליגמן וחוקרי אושר אחרים, היא הגשמת היכולת דרך קשר משמעותי עם אנשים אחרים, והיא מפתח לחוסן נפשי ולאושר. התרבות המערבית אמנם מעודדת אותנו למצוינות, ופתרונות של שינוי עוסקים בדרך כלל בפיתוח מיומנויות וכישורים. אולם ככל שהדבר חיובי, הוא לא מספיק. זה לא מספיק טוב להיות "הכוכב של הכיתה", יש למצוא את הדרך לרתום את החוזקות האישיות, אלו שבהן אנו יוצרים הישגים תוך כדי הנאה, אל דבר גדול מאיתנו, שקיים מחוצה לנו, בקשרים משמעותיים עם אחרים.
וכך, בשיטת הלימוד והצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס", מתייחסים לתמונה כולה, תרתי משמע: מביאים בחשבון את מטען היכולות האישי של כל משתתף, לצד ההקשר הרחב של זהותו, ומתייחסים להזדמנויות לטפח קשרים. על אף שהעיסוק בצילום עלול להיחשב בטעות כעניין של התכנסות פנימה ועיסוק בעצמי, בשיטה זו הוא גם כלי להתבוננות החוצה, אל יצירת המשמעות, דרך ביטוי היכולת עם אנשים המשמעותיים שסביבנו.