19מאי

צילום – תשוקה או התמכרות?

כהרגלי, אפתח בווידוי חושפני: מי שמתבונן בי מהצד, ובוחן את האופן שבו אני עוסקת בצילום, מגלה שאני עסוקה בכך כמעט כל הזמן. אני מצלמת, עורכת ומתעדת, אבל בעיקר מדברת, כותבת, וקוראת צילום. נדמה שאני נהנית מכל רגע, ומה רע בכך? הרי אני מטיפה גם לאחרים לעשות את מה שהם אוהבים ומוכשרים בו. אבל המציאות לא באמת כזו נהדרת, כפי שהיא יכולה להצטייר כאן. ישנן חוויות בצילום, שאני לגמרי לא נהנית בהן, וגם לא ממש קל לי להתוודות על כך.

קחו למשל את הקשר השנוי במחלוקת שיש לי עם אוסף הדימויים שאני בונה לעצמי בשנים האחרונות. האוסף הזה אמנם הולך ומשתבח, אבל מרוב שנהניתי להעשיר אותו, לא שמתי לב איך הוא השתלט לי על החיים. צילמתי עשרות אלפי דימויים, ואם הייתי מחליטה להתייחס לכל אחד ואחד מהם, להתבונן, לערוך, לתעד ולפרסם, הייתי צריכה להקדיש לכך את כל משאבי הזמן שלי, עד שלא היה נשאר לי זמן לאכול, לשתות ולחיות. לפעמים זה באמת מה שקורה לי. אני מתכוונת רק להציץ בספריית התמונות המחכות לטיפול במחשב, ומגלה שביליתי בה כמה שעות, במקום לעשות דברים אחרים, דחופים וחשובים. אומרים שכשנהנים הזמן עובר מהר, אבל אני בעצם בכלל לא נהנית כשאני מטפלת באוסף התמונות. אני לחוצה להספיק הרבה, עייפה מהכמויות הנערמות, מתרוקנת מכוחותיי, ולא יכולה להפסיק.

Purple # סגול

האם זו תשוקה? האם זו אובססיה? אולי אני "וורקהוליסטית" בצילום? האם אפשר גם ליהנות וגם לסבול באותה עבודה? איך אפשר להסביר חוויות חיוביות ושליליות שמתקיימות יחד באותו העיסוק? השאלות מהדהדות, ומסתבר שלא רק אצלי בראש.

לאחרונה נתקלתי בפוסט מרתק, בבלוג האקדמי של פרופ' אורן קפלן, דיקאן בית הספר למנהל עסקים במכללה למנהל. קפלן כותב על מעורבות ותשוקה בעבודה, ומעלה שאלות דומות, על ההבדלים בין תשוקה לבין התמכרות בעולם התעסוקתי. הוא סוקר בגובה העיניים אוסף של ממצאים מחקריים (הכולל, בין השאר, את פרסומיהם של M. J. Gorgievski & A. B. Bakker, S. Shane, R. J. Vallerand, W. Schaufeli) ומגדיר היטב את ההבדלים בין המושגים.

האבחנה בין מעורבות גבוהה בעבודה לבין וורקהוליזם חדה למדי. שני המושגים מייצגים, אמנם, ביטוי של מוטיבציה בעבודה, שנראית מהצד כתשוקה והישגיות בעבודה. אבל ההבדל המהותי הוא שבוורקהוליזם אין "כיף", הרכיב הרגשי החיובי של ההתמסרות נעדר ממנו. לעומת זאת במעורבות גבוהה קיים רגש חיובי, ואין דחף כפייתי לבצע משימות.

כשאדם חווה מעורבות בעבודה, הוא חווה תחושה אנרגטית, חיבור רגשי לפעילות, התמסרות, מרץ, התלהבות, משמעות, השראה, גאווה ואתגר.יש לו שליטה על הפעילות הנחשקת, וזו תופסת חלק משמעותי מזמנו, אך לא משתלטת על תחומי חיים אחרים. עובדים בעלי מעורבות נהנים מחוסן ועמידות, בריאות פיזית ונפשית טובה לטווח הארוך, וקשרים בין-אישיים טובים יותר.

לעומת זאת, אצל הוורקהוליסטים, התשוקה לפעילות היא אובססיבית, והיא גוזלת חלק לא פרופורציונאלי בזהותם, עד כדי קונפליקט עם תחומי חיים אחרים. הוורקהוליסט לא רק נוכח זמן ממושך בעבודה, אלא גם מתקשה להיפרד ממנה, חושב על העבודה גם בנסיבות אחרות, ופועל מתוך דחף פנימי בלתי נשלט. וורקהוליסטים הם עובדים מסורים שמשקיעים בעבודה, אבל הם נידונים לשחיקה מוגברת, הם לעתים פרפקציוניסטים, נוקשים, יוצרים קונפליקטים בין-אישיים, והם פגיעים יותר מבחינת בריאות גופנית ונפשית.

מדוע האבחנה בין חוויית המעורבות לבין וורקהוליזם כה חשובה? ראשית, אין מנוס מלחזור אל הוידוי שלי. עלי להבין שהעיסוק בצילום מייצר עבורי חווית מעורבות, אך הטיפול בתמונות הוא כנראה גם סוג של התמכרות, וכנראה ששני החלקים הללו יכולים לחיות בתוכי יחד בשלום. שנית, זוהי אבחנה חשובה בהקשר ל"חוויית הזרימה" (Flow) שבה אני עוסקת במהלך שיעורי הצילום, ושאולי תלמידיי הוורקהוליסטים טועים לחשוב שהם חווים.

"זרימה" היא מונח שהוטבע לראשונה ע"י החוקר Csikszentmihalyi כבר בשנות הששים, והוא אחד המרכזיים בעולם התוכן של הפסיכולוגיה החיובית. זוהי חוויה שנוצרת כאשר אדם מעורב מאד במשימה מסוימת, שבה יש איזון בין המיומנויות שהוא מפגין לבין האתגרים שהמשימה מציבה בפניו. בחוויית הזרימה מתרחש שינוי בתפיסת הזמן, אשר חולף במהירות, אין שום תחושה של מצוקה או לחץ, והמיקוד של האדם הנו כלפי חוץ. אוסף מצטבר של חוויות זרימה תורם לתחושת הרווחה האישית, ובטווח הארוך מביא להישגים ולשגשוג אישי.

מונחים ביסודות הצילום משמשים אותי כמודל להסבר ולהמחשה של מושג " הזרימה". בצילום, אנו פוגשים נוף, שהוא למעשה נקודת מפגש בין מרחב ההזדמנויות שבו אנו מתנהלים, לבין מטען היכולת שאנו נושאים עמנו. אנו נחשפים אל הזדמנויות ומגיבים בגבולות היכולת. גירויים ש"גדולים עלינו" מבחינת היכולת, ולא ברור כיצד נתמודד עמם, יוצרים חרדה. נניח שהצללים האטומים שבצילום מייצגים צד זה. באופן דומה, הגירויים ש"קטנים עלינו", ומתסכלים אותנו מחוסר אתגר ומשעמום, הנם החלקים השרופים בצילום.

במד החשיפה שבמצלמה, אנו מחפשים נקודת איזון בין האזורים האטומים לבין האזורים השרופים. אפשר לחשוב על נקודה תיאורטית זו כנקודה שבה קיים איזון בין היכולת לבין גודל האתגר: איזון בין שעמום לחרדה. כאן אנו חווים תחושת זרימה: כאמור, חוויה של שקיעה מוחלטת בעשייה, עד כדי אבדן תחושת הזמן, וחוויה של סיפוק מתמשך. הזרימה תורמת למעורבות, להנאה, לתחושת שליטה ולערך עצמי. כל אלו ממלאים את החיים במשמעות ובעוצמה, או במילים אחרות: באושר.

[wysija_form id="4"]

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

© Copyright 2013, All Rights Reserved