4יונ

על סרבני למידה, קיצורי דרך ושליטה בתודעה

"אני חייב להגיד לך שעדיין לא הצלחתי להבין מה את בדיוק עושה", אמר לי חבר ותיק שפגשתי לאחרונה. "אם את לא יודעת להעביר את המסר בעשרים שניות", הוא הוסיף, " כנראה שאת בבעיה עם השיווק". "אבל מה לא ברור?" התקוממתי, "אני עוזרת לאנשים ללמוד לעשות שינוי בחיים, בעזרת פסיכולוגיה חיובית ומצלמה". כל כך התרגלנו למסרים שטוחים, הרהרתי אז בעצב. המוח הצרכני העכשווי התרגל לנוסחאות תקשורתיות פשוטות והודף כל מורכבות ומאמץ אינטלקטואלי.

"אני עוזרת לאנשים ללמוד לעשות שינוי בחיים, בעזרת פסיכולוגיה חיובית ומצלמה…" – אבל לא על בהירות המסר השיווקי אני מתעכבת פה ביני לבין עצמי, אלא דווקא על המקום שאני תופסת בתהליך. הרי אפשר ללמוד לעשות שינוי בחיים בלי מצלמה, לא מוכרחים לשלוט בעקרונות הפסיכולוגיה החיובית לצורך כך, וניתן, כמובן, לעשות את זה בלעדיי, ולגמרי לבד. אם כך, בשביל מה צריך את השיטה שפיתחתי? בשביל מה צריך אותי?

Corridor # מסדרון


סרבני למידה עצמית

אכן, ישנם אנשים שמחוללים בעצמם, ובכוחות עצמם, שינויים וצמיחה אישית. הם עושים את זה לגמרי לבד, ולא זקוקים למסגרת חיצונית שתגדיר עבורם מטרות ודרך. אבל לרוב קשה להיות לבד בתהליכים הללו. לרוב קשה להיות לבד, נקודה. יותר קל להיות עם אחרים, ובמיוחד במצבים שבהם אין משהו מוגדר לגמרי לעשות.

כל אחד יכול לחשוב מה קורה לו כשהשגרה פוסקת, כשסדר היום הרגיל נעדר. בלי מטלות, גירויים ומשובים חיצוניים, שמגדירים את יעדי העשייה ושמארגנים את תשומת הלב, מחשבות השעמום נודדות לפעמים למקומות מאיימים. ברגעי השקט התמים לכאורה, דאגות ומחשבות שליליות עלולות לתפוס פתאום את מרכז התודעה.

מה אנשים עושים עם ה- "לבד" נטול המטרה? מה עושים כשאין שום משימה שמכוננת את המחשבות? אפשר, למשל, להתמכר לפייסבוק, להעביר שם את הזמן, ולהציף את התודעה בים של מידע וגירויים. זה בודאי עוזר להסיח את הדעת, להפיג את השעמום או את החרדה. אבל פייסבוק ודומיו לעולם לא יוכלו, וגם לא נועדו, להיות כלי שמרחיב באמת את עולמנו, שעוזר לצמוח ולהתפתח, פשוט כי אין שם שום דבר שתורם למטען היכולת.

כידוע, אני מתייחסת לזהות של אדם על פי אוסף היכולות שלו, ומודדת את היכולת על פי עשייה. התפתחות, צמיחה אישית ושינוי הנם הרחבה של היכולת, וכדי ליצור אותם, אין ברירה, צריך ללמוד. וכדי ללמוד? צריך להתרכז ולהתמודד עם מידע חדש ומורכב על העצמי ועל הסביבה. אבל כל אחד, גם מי שיש לו משמעת עצמית מופלאה, עלול להיסחף במחשבות, ולהסיח מהן את דעתו, למשל בעזרתו האדיבה של פייסבוק, במקום להתרכז.

קשה ללמוד. הלימוד מתרחש רק בדרך הקשה, והיא קשה כי צריך להתרכז, לשלוט בתודעה, לפתח משמעת, להתמודד עם מידע מורכב, לתרגל מיומנויות, לרכוש הרגלים חדשים, ולזהות הזדמנויות בכל אתגר. על כן, לא פלא שיש בינינו כל כך הרבה סרבני למידה עצמית. הם רוצים ללמוד, אבל לעת עתה, קשה להם לעשות את זה לבד, והם מעדיפים שיהיה להם מורה. הם פשוט זקוקים לו כדי ללמוד.


קיצורי דרך

כדי להיחשף לעולם הפסיכולוגיה החיובית צריך רק חבר אחד, ששמו – גוגל. התכנים של הפסיכולוגיה החיובית נגישים כל כך באינטרנט, במאמרים, בהרצאות מצולמות, בספרים דיגיטאליים. אפשר לצרוך מאות שעות של תוכן מקוון, לקבץ עקרונות וכלים מעשיים, ולהתחיל ליישם.

למעשה, שיטות ההתערבות שנוצרו כתוצאה מהמחקר האקדמי בפסיכולוגיה החיובית מחלחלות להרבה תחומים בחיים. גם מי שלא טרח להתעדכן באופן אישי ברעיונות שצמחו בתחום, ומי שלא משתתף באופן פעיל בתהליכי ייעוץ המתבססים על הרעיונות הללו, מושפע מהם בוודאי דרך הארגונים שהוא משתייך אליהם, בעבודה או בחינוך.

הרעיונות שצמחו בתחום הפסיכולוגיה החיובית אוניברסאליים, מבוססים על מחקר אקדמי תקף ומהימן, ישימים ואפקטיביים ליצירת שינוי, צמיחה, חוסן נפשי, ורווחה אישית. אבל על פי רוב, הם אינם תפורים לפי מידה. איך אפשר להתאים רעיונות גדולים אל שאלות אישיות וייחודיות לנסיבות חייו של כל אדם? כשמורכבות החיים הולכת וגדלה, כששעות העבודה מתארכות, כשהצרכים האישיים והמשפחתיים מתרחבים, וכשהפנאי הופך למושג תיאורטי כמעט, נדרש איזשהו קיצור דרך, כדי למצוא פתרונות יעילים, כאן ועכשיו.

קיצור הדרך קורה מעצמו במפגש האישי עם תלמידים. כשאנחנו "אחד על אחד", אני מביאה בחשבון את מטען היכולת של התלמיד העומד מולי, ומצמצמת את עושר הידע אל מה שהוא זקוק לו, ואל מה שיכולתו מאפשרת לו לקבל, כאן ועכשיו. אנחנו לא תמיד יודעים מראש באילו סוגיות ניגע, אבל הסוגיות הרלוונטיות עולות עד מהרה, ומתוך מגוון הידע והכלים, נמצא מענה מתאים.


שליטה בתודעה

נשארה שאלה אחת פתוחה – "למה עם מצלמה?" אני יכולה למנות הרבה מאד יתרונות של המצלמה ככלי לימוד, וכנראה שאעלה את כולם על הכתב בהרחבה בעתיד הקרוב. לעת עתה אתייחס רק ליתרונות שקשורים לענייננו כאן, כלומר, תשובות המצלמה לסרבנות הלמידה ולצורך בקיצורי דרך.

תלמידים מסתובבים עם מצלמה ומתמודדים, כל אחד בדרכו, עם הנוף שבדרך. מבחינתי, נוף הוא נקודת מפגש בין היכולת המצויה בידו של אדם לבין ההזדמנויות החולפות בדרכו. בעזרת המצלמה קל להבחין במצבים שבהם החשיפה לנוף אינה מבטאת או מרחיבה יכולת, אלא מצביעה בברור על סוג של סרבנות למידה.

יש אנשים שמתעלמים מהנוף, או שהם מדחיקים אותו, כלומר, לא רואים אותו בכלל. אלו שיכולתם קפאה ואינה מתפתחת עוד, רואים תמיד את אותו הנוף. דעתם מוסחת והזדמנויות חדשות אינן מגיעות כלל אל תודעתם. המוח שלהם עיוור לכל אחד מחלקי הנוף: היכולת – מה לעשות עם המטען שברשותי, וההזדמנות – מה לעשות עם מה שפגשתי.

אנשים אחרים נוטים לשלול הזדמנויות במגוון צורות: מסרבים להגיב להן, טוענים שזה בלתי אפשרי, ממעיטים בערכן, רואים בהן אך ורק חסרונות, ועוד. הם הודפים את ההזדמנויות בנוף שמולם, מצמצמים אותן אל מידה פחותה של יכולת, וכך משבשים למידה והתפתחות.

בדרך כלל, סרבנות למידה לא מאפיינת אנשים רק בשיעורי צילום. הדחקת הנוף והדיפת הנוף בצילום הנן דוגמאות להרגלים רעים של המוח, שבאים לידי ביטוי בשלל מצבים בחיים. מתוך ההתנסות בצילום, המשוב האוטומטי שהמצלמה נותנת, החשיפה לתצלומים של אחרים, וכמובן, בלי שעות ארוכות של דיבורים, מתקצר תהליך ההבנה וההפנמה של התופעות המזיקות הללו. כך מתחזקת השליטה בתודעה, בקשב, בתשומת הלב, וניתן ללמוד להפעיל אותה גם בשדות אחרים בחיים.

[wysija_form id="4"]

© Copyright 2013, All Rights Reserved