7יונ

עדיף פשוט לחפש אוצר

אני מודה שקשה לי לקום בבוקר. עוד לפני שאני פוקחת עיניים אני יודעת שיש שם בחוץ מפולת מפלצתית של משימות, שתתמוטט לי ישר על הראש ברגע שאתעורר. סוג של ידיעה שגוררת מיד שרשרת מחשבות קיומיות עמוקות, שמדביקות אותי היטב לתוך המיטה, וגורמות לי פשוט לאחר.

ככה זה ביום של שגרה. אבל אם אני צפויה לצאת לצלם השכם בבוקר, למשל לטייל או לשוטט באיזה מקום, אני מזנקת מהמיטה כמו פנתרה רעבה, ומסתערת בתאבון נלהב על היום החדש. כמו אחרון הכלבים של פאבלוב, אני מריירת רק מהציפייה לעונג שבצילום הקרב ובא. צילום משפר לי את מצב הרוח, וכך יכולתי תמיד להסביר לעצמי את פשר החיות המפתיעה שממלאת אותי בבקרים שכאלו.

 

Agamon Hula # אגמון החולה
שיפור מצב הרוח בעזרת צילום זה פטנט ישן, שגיליתי במקרה לפני הרבה מאד שנים. הרבה לפני שישבתי בהרצאות בחוג לפסיכולוגיה, כששיננתי פסקאות על סימפטומים של מחלות נפש, ולמדתי מהספרים שהנטייה לאינטרוספקציה, להתבוננות פנימית, תורמת לדיכאון. אם קיים קשר בין אינטרוספקציה לדיכאון, חשבתי אז, סביר להניח שהעיסוק בצילום יכול דווקא להקל על תחושת הדכדוך.

הצילום הוא פעילות שמחייבת להתמקד בעולם שבחוץ, באובייקט כלשהו, נוף, בעל חיים, אדם או טבע דומם. הצילום מסיח לרגע את הדעת מבעיות, מדאגות, מביקורת עצמית, מהשוואה חברתית, ומכל הטקסט השלילי שאדם יכול לדקלם לעצמו בינו לבינו. הוא מאפשר למצלם גילוי עצמי בעקיפין, תוך חשיפה לגירויים אסטטיים וארגון שלהם בתוך הפריים.

למעשה, כל הסחת דעת יכולה לתרום לשיפור מצב הרוח, אם היא עוזרת להפחית קצת במינון המחשבות על העצמי. לא תמיד קל להניע את עצמך, ולהתגבר על הנטייה לרבוץ, אבל לפעמים מספיק פשוט לצאת אל השמש והאוויר הצח כדי לנער את הדכדוך. בסופו של דבר, שינוי מצב הרוח הוא עניין בר שליטה. גם פרופ' סוניה ליובומירסקי (1), שעוסקת בחקר הפסיכולוגיה של האושר, טוענת כי האושר הוא בר שליטה, וכי חלק גדול מפוטנציאל האושר ניתן למימוש באמצעות שינוי בחשיבה ובהתנהגות.

בספרה "הדרך אל האושר" מציעה ליובומירסקי טקטיקות קלות, ומבוססות מבחינה מדעית, לשיפור האושר היומיומי. בין השאר, היא מתייחסת להתענגות על הנאות החיים, ובאופן לא מפתיע, השימוש במצלמה הנו, לדבריה, אחד מהאופנים למציאת עונג. היא ממליצה ללמוד להשתמש במצלמה כדי להגביר את החוויה האישית, להתבונן, ולהבחין ביפה ובמשמעותי.

נראה היה לי שכבר מצאתי מספיק נימוקים מלומדים ומשכנעים כדי להתמיד בצילום, ולו רק כאמצעי לשיפור מצב הרוח. אולם לאחרונה נתקלתי בגישה שונה, שעוררה אותי לחשוב אחרת על הקשר בין צילום לבין אושר.

פרופ' עדה למפרט (2), משתפת בספרה "נפש עירומה" מחוויותיה האישיות, ומסבירה תופעות אנושיות המוכרות לכולנו באמצעות מחקרים מתחום הגנטיקה, האבולוציה וחקר המוח. למפרט מתארת את פעילות הסרוטונין, מוליך עצבי בעל תפקיד ראשי בכל הקשור למצבי רוח, שהשפעתו במוח מתוגברת לעיתים באמצעות תרופות פסיכיאטריות. לדבריה של למפרט, הסרוטונין רדום עם שחר, הוא מתחיל להתעורר עם פעילות הבוקר, וממשיך ומתגבר ככל שאנו פעילים להשגת צרכי קיומנו. המוח האנושי הקדום מעורר אותנו לצאת וללקט מזון, והפעילות הזו כשלעצמה משפרת את הרגשתנו. לצאת וללקט, ולחזור הביתה עם משהו ביד, זו התנהגות נכונה מבחינה אבולוציונית, ואנו מתוגמלים על כך באמצעות הסרוטונין שתורם לתחושה של אושר.

האבולוציה ביססה התנהגויות חיוניות להמשך הקיום האנושי, למשל ללקט מזון, מים, עצים למדורה, ואבנים ליצירת כלים. אולם כשהמוח השתכלל עוד, התחלנו כבני אנוש להשתוקק גם לתחומים אחרים, רוחניים, רגשיים ושכליים. אותם מעגלים מוחיים קדומים, שנוצרו להאיץ בנו לצאת ולחפש משהו, וליהנות מעצם המציאה, הם שתורמים ליצירת האושר.

וכך אני מבינה שבאופן מאד אנושי, אני תמיד מחפשת, תמיד רוצה לחזור הביתה עם איזו מציאה. אני משוטטת ומלקטת דימויים, וכאשר השוטטות שלי מניבה תצלומים מעניינים, או לפחות כאלו שמוצאים חן בעיני, אני מתמלאת שמחה על השלל, וכמובן מזדרזת להציג את התצלומים על צג גדול, כדי שאוכל להמשיך ולברור מתוכם את הטוב ביותר. המצלמה היא הסל שבו המוח הקדום שלי מצפה ללקט דבר מה, מתוך העושר המזין של היקום. היא משמשת לי כתכלית הפשוטה, הסיבה לקום בבוקר, התמריץ לקום ולצאת, ולחפש אוצר.

התמונה שבחרתי להציג פה ממחישה אולי את עוצמתו של התמריץ. צילמתי אותה בשעת זריחה, בבוקר סתווי וקר במיוחד באגמון החולה, בעודי מצטופפת בעגלת המסתור עם עוד כמה צלמים, שותפים לריגוש, אוצרים יחד רגעים קסומים לתוך אוסף פריימים של אושר.

הערות:
1 סוניה ליובומירסקי, "הדרך אל האושר, תוכנית פעולה לחיים שמחים", הוצאת כנרת 2011
2 עדה למפרט, "נפש עירומה, מסע מדעי-אישי אל נפש האדם", הוצאת משכל 2007

[wysija_form id="4"]

© Copyright 2013, All Rights Reserved