13ספט

נוף – מפגש בין יכולת להזדמנות

במהלך הקיץ השתתפתי בהנחיית קורס מתוקשב בפסיכולוגיה חיובית, שניתן במסגרת לימודי תואר שני במסלול האקדמי במכללה למנהל. בקורס זה, בניצוחו של פרופ' אורן קפלן, שימשו תהליכי יצירה בצילום, ומשימות ברוח הסדנאות בשיטת "לשים את האושר בפוקוס", להמחשת עקרונות הפסיכולוגיה החיובית. הקורס חדשני וייחודי, הן בתכניו והן באמצעי הלימוד בו. על כן, כל המעוניין, הוזמן להצטרף ולהתנסות במשימות הקורס, בלמידה מרחוק.

אחת ההתמודדויות המעניינות של הסטודנטים בקורס הייתה עם עתידם. הסטודנטים, שזהו עבורם הקורס האחרון בלימודי התואר השני בניהול, הוזמנו לכוון את המצלמה באופן מטפורי אל עבר תמונת העתיד שלהם, ולבחון את ההזדמנויות והכשלים הפוטנציאלים בתכנון עתידם. הם צילמו תמונות שמבטאות סוגיות בתחום מסוים בחייהם העתידיים. כל דבר שנראה מתאים כדי לבטא את תמונת העתיד יכול להתאים למשימת צילום כזו: תמונת העתיד כפי שהיא עולה בדמיון, סימבולים שקשורים אליה, הדרך לעבר העתיד, האתגרים, הכלים, ועוד. בהמשך הציג כל סטודנט את תמונותיו לאדם קרוב, וניתח את הדמיון או הפערים בין חוויותיו ותובנותיו האישיות מהתמונות שיצר לבין אלו של אותו אדם אחר.

Black Forest landscapes # נופי היער השחור

נקודת מוצא אפשרית לניתוח הפערים ביחס לתמונת העתיד הוא המונח פרזנטיזם, כפי שמציג אותו הפסיכולוג והחוקר דניאל גילברט. בספרו "להיתקל באושר". גילברט מציג את הדמיון האנושי ככלי בוגדני למדי בקבלת החלטות הנוגעות לעתיד. לדבריו, רוב האנשים מתקשים לדמיין עתיד שונה משמעותית מההווה, ואף מתקשים לדמיין כי הם אי פעם יחשבו, ירצו או ירגישו אחרת ממה שהם חושבים, רוצים או מרגישים כעת. איננו מודעים לכך שהעצמי העתידי שלנו יראה את העולם אחרת ממה שאנו רואים אותו עכשיו, ואיננו יכולים לראות כיום את העולם מנקודת מבטו של האיש שיחווה את שארית חיינו.

פן אחר לניתוח מורכבות תמונת העתיד, קשור לחוויית הצילום עצמה. הסטודנטים נחשפו עוד קודם לכן בקורס לעקרונות בניית קומפוזיציה, התנסו בהצגת סיפור ויזואלי, ונוכחו לדעת ששינוי בקומפוזיציה משפיע על מידת העניין והרגש שהתמונה מעוררת, ושקיים איזון עדין בין הוספת תוכן חיוני לתמונה לבין הסחת הדעת בה. מה ניתן ללמוד מכך על התגובה לנוף, לאו דווקא הנוף המצולם, אלא נוף חיינו העתידי? התשובה שזורה באוסף מונחים, שגיבשתי בהשראת כתיבתו של הפסיכולוג רפי יעקובי, מחבר הספר "שינוי ידידותי", אשר לאורם התבקשו הסטודנטים לנתח את תצלומיהם:

אפשר לצלם כל דבר: אנשים, בעלי חיים, נופים, חפצים דוממים. כל אובייקט הוא הזדמנות לבטא את יכולתנו בצילום, אופן ההתבוננות הייחודי והפרשנות האישית שיוצקים משמעות לתוך המסגרת. אנחנו עושים זאת בקלות עם המצלמה, אולם גם בלעדיה, כל אדם שאנו פוגשים, אירוע שאנו נקלעים אליו, בין אם הוא חיובי או שלילי, ואפילו כל חפץ, מהווים הזדמנות ללמידה, ביטוי יכולת, ואף הנאה, שצירופן מרחיב את עולמנו וממלא אותו במשמעות. שלל המפגשים וההתנסויות שלנו לאורך הדרך נקרא מרחב ההזדמנויות. אנו נעים ומתארגנים בתוך המרחב הזה, ומתוכו בוחרים את הרצוי לנו.

כאשר אנו משוטטים בטבע או בעיר אנו נחשפים לאינסוף גירויים. כל גירוי הינו תצלום פוטנציאלי. אולם, אנו בוחרים להגיב רק לגירויים מסוימים, ולהתעלם מאחרים. חופש הבחירה להגיב לגירוי מסוים ולהפיק ממנו את המקסימום, הנו עדות ליכולת שלנו בצילום. ויתור על החופש הזה, על שיקול הדעת הכרוך בו, מייצר תצלומים שגרתיים, צפויים מראש, מיותרים. מה הגירוי שמתאים עבורנו בכל רגע ורגע? אין לכך תשובה אחת. נדרש תרגול רב כדי לרכוש יכולת לנפות את הגירוי הרצוי משלל הגירויים. גם אין מנוס מסריקה מתמדת של הנוף, לאיתור הגירוי שהולם את היכולת שלנו ומאפשר לה ביטוי מרבי. מבחינה זו, נוף חיינו אינו שונה מהנוף המצולם. במהלך היומיום מתנגשות זו בזו הזדמנויות רבות, ממגוון תחומי החיים שבהם אנו פועלים. עלינו לזהות את ההזדמנות הרלוונטית, שהיא הדבר שהכי כדאי לנו לעשות בכל רגע נתון.

נוף הוא נקודת המפגש בין מרחב ההזדמנויות שבו אנו מתנהלים, לבין מטען היכולת שאנו נושאים עמנו. במסע צילום אנו מתבוננים סביב ובוחרים להתייחס אל גירויים ויזואליים באמצעות המצלמה והשליטה שלנו בטכניקות צילום. כך אנו מבטאים את עצמנו. ככל שהנוף משתנה, הוא מאתגר ומגרה את יכולתנו להמשיך ולהתפתח. ביטוי יצירתי הוא מיצוי מירב היכולת ומירב האפשרויות הגלומות בנוף. זהו דבר חיוני למסעות צילום, והוא הכרחי למסע החיים עצמם. לכן, חשוב להבחין במצבים שבהם החשיפה לנוף אינה מבטאת או מרחיבה יכולת: הדיפת הנוף והדחקת הנוף.

מהי הדחקת הנוף? יש אנשים שמתעלמים מהנוף, או שאינם רואים אותו כלל. אלו שיכולתם קפאה ואינה מתפתחת עוד, רואים תמיד את אותו הנוף. דעתם מוסחת מההזדמנות הרלוונטית, וזו לא מגיעה כלל אל התודעה. המוח אינו מסוגל לקלוט את כל הגירויים שבהם הוא מופגז בכל רגע, ולכן התעלמות מחלקם רצויה, ומאפשרת קשב וריכוז. השאלה היא אם מוחנו מחמיץ גירויים שחשובים לטובתנו. האם המוח עיוור לכל אחד מחלקי הנוף: היכולת – מה לעשות עם המטען שברשותי, וההזדמנות – מה לעשות עם מה שפגשתי.

ולהבדיל, מהי הדיפת הנוף? לא כל הזדמנות שאנו נחשפים אליה תואמת את מטען היכולת שלנו. במצבים שבהם נראה שאין לנו כלים להתמודד עם ההזדמנות, אנו נוטים לשלול אותה, במגוון צורות: לסרב להגיב, לטעון שזה בלתי אפשרי, להמעיט בערך, למצוא אך ורק חסרונות, ועוד. כך למשל, יש המצלמים בשוק סואן רק ירקות, ולא מתמודדים עם צילום הנוף האנושי, או מתמודדים עמו רק מרחוק בעדשה צרה, ולא מתקרבים כלל לאינטראקציה עם הסצנה שהם מצלמים. הדיפת הנוף משבשת את רכישת היכולת והתפתחותה. היא מצמצמת את מרחב ההזדמנויות אל היכולת הפחותה או אל היכולת כפי שהיא נתפסת.

קישורים נוספים לתכני הקורס, כפי שפורסמו בבלוג האקדמי של פרופ' אורן קפלן:

פסיכולוגיה חיובית מבעד עדשת המצלמה: הקרב על האושר

עקרונות שימוש במצלמה, וההקשר שלהם לפסיכולוגיה חיובית, מאת ליטל שמר חיים

איך גיליתי את תיאורית הזרימה עוד לפני שהפסיכולוגיה החיובית נולדה?

"זרימה" – מטלה ראשונה בסמינר

איך מספרים סיפור בתמונות, מאת ליטל שמר חיים

שאלות ותשובות סטודנטים להנחיות המטלה הראשונה בנושא זרימה

תמונת עתיד: להתקל באושר או להתרסק בקיר?

"יומני היקר": הכנת חומר גלם לקראת המטלה השלישית

מסגור, מסגרת, יומן ויומיום, מאת ליטל שמר חיים

קומפוזיציה של תמונת העתיד – מטלת סיום בסמינר

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

© Copyright 2013, All Rights Reserved