20יול

נוף ההזדמנויות מבעד לעדשה


ביטוי יצירתי הוא היכולת למצות את מרב האפשרויות הגלומות בנוף.
מי שלומד לעשות זאת בצילום, מאמן את המוח להתבונן היטב ולזהות מגוון גדול יותר של הזדמנויות.
זו יכולת חיונית למסעות צילום, והיא הכרחית למסע החיים עצמם.

 

אפשר לצלם כל דבר: אנשים, בעלי חיים, טבע, חפצים דוממים. כל צורה של נוף היא הזדמנות לבטא את הדרך הייחודית שבה אנו מתבוננים, מפרשים, ויוצקים משמעות לתוך המסגרת. אנחנו עושים זאת בקלות עם המצלמה, אולם גם בלעדיה, כל אדם שאנו פוגשים, אירוע שאנו נקלעים אליו, בין אם הוא חיובי או שלילי, ואפילו כל חפץ, מהווים הזדמנות ללמידה, ביטוי יכולת, ואף הנאה, שצירופן מרחיב את עולמנו. איך אנשים מגיבים לנוף? האם ניתן ללמוד מתוך תגובתם לנוף המצולם, משהו על הנוף שנשקף במסע חייהם?

Agamon Hula # אגמון החולה

צילום נוף, ולמעשה כל צילום, מתחיל בעיניים, ומסתיים באצבע שמפעילה את המצלמה. אולם, עיקר התהליך קורה במוח. העיניים קולטות אור ומעבירות מידע אל המוח המפענח, שבו מתרחשת חוויית הראייה, ולצידה כל ההחלטות הנוגעות לארגון התמונה שעתידה להיווצר. לכן, אפשר להתייחס אל המצלמה כשלוחה של המוח, כזרוע המבצעת שלו. אנחנו מתייחסים לרוב לליקויי ראיה בעיניים, והולכים לבדיקה אצל אופטומטריסט. אבל גם במוח עצמו מתרחשים לקויי ראיה, ולמרות שהתרבות מלאה בדוגמאות לאשליות אופטיות או תעתועי ראיה, אף אחד לא הולך לבצע בדיקת ראייה למוח.

אם קל לתעתע במוח, איך זה שאנחנו כל כך סומכים עליו, ומעניקים לו שיקול דעת בלעדי? לקויי הראיה של המוח פוגמים לפעמים בשלמות המסע שלנו, כי בגללם אנחנו מחמיצים חלק מהנוף שיכולנו לחוות, ואנחנו אפילו לא מודעים לכך. בעצם, זה הרבה יותר גרוע: המוח בכלל לא רואה את כל הדרכים האפשריות, את כל המקומות שבהם כדאי להתעכב, את כל הפסגות שאליהן אנו יכולים להעפיל. הוא עיוור לשלל ההזדמנויות שהדרך מציעה לנו, ובעיוורונו גורם לנו להסתפק בפחות.

אז איך בכל זאת אפשר לעבור בדיקת ראייה למוח? במשך השנים שבהן אני עוסקת בצילום, גיליתי שצילום הוא מדיום יעיל לבדיקת ראייה למוח. תצלומים מלמדים די הרבה על הראייה המוחית, או קוצר הראייה, של המצלמים. אנשים שאני מצלמת בחברתם אמנם נבדלים זה מזה באיכות השליטה הטכנית שלהם במצלמה, אבל ההבדל העיקרי בין צילום מרתק לצילום בנאלי הוא היכולת של המוח להתבונן, ולזהות את ההזדמנויות שמצויות בנוף. ביטוי יצירתי הוא היכולת למצות את מרב האפשרויות הגלומות בנוף שבו אנו מצויים. מי שלומד לעשות זאת בצילום, מאמן את המוח להתבונן היטב ולזהות מגוון גדול יותר של הזדמנויות. זו יכולת חיונית למסעות צילום, והיא הכרחית למסע החיים עצמם.

אני מגדירה את המושג "נוף", כנקודת המפגש בין ההזדמנויות לבין היכולת. ככל שהנוף משתנה, הוא מאתגר ומגרה את יכולתנו להמשיך ולהתפתח. אני מלמדת אנשים להבחין בינם לבין עצמם, במצבים שבהם תגובתם לנוף לא מבטאת את מלוא יכולתם. למשל, יש אנשים שמתעלמים לפעמים מהנוף, או שאינם רואים אותו כלל. אלו שיכולתם קפאה ואינה מתפתחת עוד, רואים תמיד את אותו הנוף, וההזדמנויות החדשות כלל לא מגיעות אל תודעתם. אחרים דווקא מודעים להזדמנויות, אך שוללים אותן בכל דרך אפשרית, כי נראה להם, לכאורה, שאין להם כלים להתמודד.

התרגול מגדיל את חופש הבחירה, ניפוי ההזדמנות המתאימה ביותר מתוך שלל הגירויים, והפקת המקסימום ממנה. מבחינה זו, נוף חיינו אינו שונה מהנוף המצולם. במהלך היומיום מתנגשות זו בזו הזדמנויות רבות, ממגוון תחומי החיים שבהם אנו פועלים. אנו לומדים לזהות את ההזדמנות הרלוונטית, שהיא הדבר שהכי כדאי לנו לעשות בכל רגע נתון.

 

[wysija_form id="4"]

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

© Copyright 2013, All Rights Reserved