מכבלי חשיבה להתבוננות נוכחת

לפעמים אני חושבת יותר מדי על הדברים שקורים, על הבעיות, המשמעויות, והתחושות שמתעוררות בי. אני מרגישה שמשהו דוחף אותי כל הזמן להתבונן פנימה, בניסיון לפתור את הדאגות שעל הפרק, ומוצאת את עצמי שוקעת, ומדשדשת בהרהורים.

אני יודעת מה אומרים המחקרים על חשיבת יתר: החיטוט האינטרוספקטיבי הזה הוא מתכון בדוק לשקיעה בעצבות. הוא מוביל לטיפוח נקודת מבט שלילית, לעיתים גם ליצירת השקפת עולם מעוותת ופסימית. הוא עלול לפגום בריכוז וביכולת לפתור בעיות, ואפילו לפגוע בסיכויים לזכות בחיבה ואהדה של האחרים מסביב. במילים אחרות, יש הרבה סיבות טובות לנסות להפיג חשיבת יתר, או לחשב עבורה מסלול חדש.

Cable # כבל

הנטייה להתבוננות פנימה ממכרת, ולא קל להסיט את תשומת הלב מהעניינים הבוערים שבפנים. ובכל זאת, אני מצליחה לפעמים להיחלץ מהמלכודת, ולהסיח את הדעת. אני עושה את זה, על פי רוב בקלות, בעזרת הצילום. כשאני מצלמת, אני נטענת באנרגיה, ובו-זמנית מוצאת לעצמי גם שלווה. על פני השטח צפות פתאום נקודות מבט חדשות, מסקרנות. משהו בחוויית הצילום מחזק בי את התחושה שברור לי מי אני, ובד בבד הוא פועל עבורי כמו סוג של הרגעה מדיטטיבית, שמנתקת אותי מרכבת המחשבות ומעניקה לי רווחה. אני מנסה לקשור קצוות של ניסיון וידע, ולהבין: מה יש בו בצילום, שמעניק חוויה שכזו?

המצלמה היא כמו עין: היא רק "רואה", כלומר, קולטת אור ומעבירה על כך מידע. התפיסה הויזואלית נוצרת במוח, שבו, בתהליכים עצביים מסתוריים ומורכבים, המידע מפוענח, ונוצרת חוויה ויזואלית. ובכן, המצלמה רואה, והתודעה מבחינה ורושמת לעצמה רשמים. האם זה כל מה שמתרחש בזמן הצילום? ואם כן, איך תצלומים פשוטים, של מראות יומיומיים, בכל זאת מאפשרים הסחת דעת, ואף מעוררים עניין וריגוש? מה חשבתי לעצמי, למשל, כשצילמתי הבוקר באור טבעי את הצילום הנ"ל, של כבל USB, באופן אקראי וספונטני על שולחן העבודה שלי? אני חושבת שיש משהו נוסף, מעבר למצלמה הרואה ולתודעה המפרשת, שמעניק את אותה חוויה שעליה אני רוצה להצביע.

כשאני משחקת עם המצלמה בבית, אבל גם כשאני משוטטת בטבע או ברחוב, והדימויים שאני עתידה להביא עשירים בכוונות ויזואליות, אני לא יכולה לחזות מה בדיוק אני עומדת לצלם. אני אמנם בוחרת מראש את הזמן והמרחב, מצוידת במצלמה, ובמוח שאני מביאה איתי לכל מקום, אבל אני לא ממש מתכננת, אלא פשוט נמצאת שם. אני מנסה להפנות את הקשב למה שאני רואה בכל רגע ורגע, וכשאני מתכוונת לראות, העולם אכן מראה את עצמו, במלוא הדרו. כלומר, עצם הנוכחות, וההתמקדות בתכונות השונות של התפיסה הויזואלית, מייצרים את איכות מסוימת, המתווספת למצלמה הרואה ולתודעה המפרשת.

לא תמיד אני מצליחה לאפשר לעצמי להיות פתוחה, זמינה, וחפה ממחשבות ושיפוטים בתוך הרגע. זה מצריך ממני לעיתים סוג של משמעת עצמית, כדי לאפשר לזרם התפיסה למלא את מקומן של המחשבות. למוח יש כנראה הרגל למשוך את הקשב מהתפיסה, וללכוד אותו סביב איזה נושא או אג'נדה. זה אולי אפילו הרגל חיוני. כדי לשרוד בעולם כדאי הרי לפתח מסננים ותוויות. אבל בעת הצילום אפשר להפסיק לרגע להחליט אם כל דבר הוא טוב או רע, ולהישאר רק בתפיסה, בדבר כפי שהוא. וכשזה מצליח, התפיסה שלי יכולה לעורר חוויה של הסחת דעת, אצלי, וגם בקרב הצופים האחרים. הם עשויים, למשל, להתרשם כמוני, ולבהות לכמה שניות בפיתולים הרכים והעקביים של הכבל המצולם כאן.

לפרספקטיבה הזו של חווית הצילום אני מוצאת הדהוד וחיזוק בכתיבתה של הצלמת האמריקאית ג'ולי דובוז, שעוסקת בחוויה הויזואלית בספרה "Effortless Beauty". אני נוטה להזדהות עם האופן שבו היא מדריכה את תלמידיה לראות ולבטא חוויות תפיסתיות, בדיוק כפי שהן, ללא תוויות פרשניות של שיפוט. היא מציעה, בתצלומים נהדרים ובשפה קולחת, פרדיגמה של ביטוי ויזואלי, שנגישה לכל מי שרוצה להתגבר על הסחות הדעת שבמחשבה, ולפגוש את העולם בנוכחות מלאה, בתוך רגעים מלאים של תפיסה. לדבריה של דובוז, ככל שמפתחים את יכולת הראיה, אפשר לראות יותר ויותר, ופתאום מתחילים לצלם דברים שקודם לכן בכלל לא ראינו. אני מסכימה עם דבריה, כמובן, אבל לא רק בהקשר הצר של יכולת הראיה, אלא בהקשר ליכולת באשר היא.

הצילום מאפשר לי לנטוש את אי השקט שנובע מהמחשבות, ולהיות רגועה ונוכחת. או לפחות, מאפשר לנסות לתרגל זאת. התפיסה עצמה מפוררת את החשיבה הרועשת. המחשבות ימשיכו להרעיש ככל שיתאפשר להן. אבל במקום לעקוב אחר רצף המחשבות, אפשר לנסות להישאר מכוונים אל התפיסה בלבד, ולכוון אפילו את מילות החשיבה לתיאור החוויה הויזואלית. הצילום, כמדיום שבו יוצרים "עם מה שיש", מאפשר, לפיכך, לכוונן לרגע את המחשבות, ולהשקיט אותן.

הצילום יכול, לדעתי, לשמש כאמצעי להתמודדות עם תופעת חשיבת היתר, שהראיות המחקריות מצביעות על השלכותיה העגומות. לכן, התפיסה וההתבוננות הנוכחת, יעמדו במרכז סדרת מפגשי הלימוד החדשה בשיטת "לשים את האושר בפוקוס".

עוד מחשבות על צילום תרפויטי

Scroll to Top