12נוב

"לגעת באור" – על התבוננות כדרך חיים

הנה צילום רחוב שמגלם ניגודים רבים, בין עוברי אורח זקופים, בבגדים צבעוניים והופעה מטופחת, לבין הקבצנית השפופה על הקרקע, עוטה שחורים ומוזנחת. רק היד המושטת, זו המעניקה נדבה, מחברת לשבריר של רגע בין הקצוות, והופכת אותם לחלק מסיפור אחד, סיפור מואר בטוב ובחסד אנושי.

עמדתי בתחתית מדרגות הקתדראלה בברצלונה והתבוננתי בקבצנית הזו במשך דקות ארוכות. רק רגליים הקיפו אותה, ואף לא מבט אחד. אבל היה לי ברור שניתן לחולל תשומת לב וחמלה כלפיה. שלחתי את בתי, שהייתה אז בת 8, לתת לקבצנית נדבה. חשבתי שאף אחד מבין העומדים שם סביבה, לא יוכל שלא להבחין בילדה היפה, ובמחווה הגאה שלה. תוך חצי דקה, נוצר בקהל דפוס שאפשר לי לצלם את התמונה הזו. אבל איך יכולתי להתבונן ולנבא שאכן כך יקרה?

More from Barcelona # עוד מברצלונה


ללמוד להתבונן על ההתבוננות עצמה

העולם מורכב. אני לומדת להתבונן עליו, על האנשים סביבי, על עצמי. אני לומדת על נקודת המבט שלי, על נקודות המבט של אחרים, ועל הדרכים לשנות נקודות מבט. ההתבוננות אינה רק כלפי חוץ. אני לומדת על הקשר בין התבוננות החוצה לבין התבוננות פנימה. בסופו של דבר אני לומדת להתבונן על ההתבוננות עצמה, מחפשת לדעת מהי, ומה איכותה.

בהתחלה למדתי דרך צילום, והסתפקתי בשיח על טכניקה – זוויות, חשיפה, מיקוד ועוד. בהמשך הבנתי שצילום משמעותי לא נמדד בטכניקה, אלא ביכולת להבחין בדבר מה, מתוך הכאוס התמידי שקיים בחוץ, ובפנים. הבנתי שמלאכת הצילום מבקשת לארגן את הכאוס, והיא יוצרת, כלפי חוץ, קומפוזיציה שמספרת סיפור קוהרנטי. כלפי פנים, היא מזככת איזה רעיון, מחשבה, או רגש. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מצלמת היטב, עם משמעת והרגלים טובים, ובלי שום מאמץ. אבל כשהפסקתי לשאול את עצמי איך לעשות את זה, עלתה השאלה, בשביל מה בכלל לטרוח?

ובאמת, מה הטעם לאגור עוד ועוד דימויים? איזו תכלית יש לערימת המחשבות שאני כבר שנים צוברת בדרך ויזואלית? כשלא מצאתי תשובות ביני לבין עצמי, פניתי למקורות אחרים שיאירו לי את הדרך בשבילי המחשבה. והנה, הפילוסוף הבריטי סיימון בלקברן, פתח את ספרו "לחשוב!" בטקסט שנכתב כאילו עבורי.


התבוננות היא החירות האמיתית

מנקודת מבטו של בלקברן, אם לתרגם את דבריו למונחי העיסוק בצילום, מדובר בדבר שנעשה לשמו. אין בו מטרה ממשית, פרט לטיפוח הנפש, וההנאה שבכך. ממש כפי שמפיקים הנאה מפעילות גופנית כאשר הגוף בריא, כשהנפש בריאה מפיקים הנאה מפעילות אינטלקטואלית, יצירתית, רוחנית. כמה משמח למצוא בדבריו של בלקברן תשובה שמתכתבת עם הפסיכולוגיה החיובית בכל כך הרבה היבטים. אבל תשובתו מספיקה רק כדי לשכנע את המשוכנעים, ולמרבה המזל, הוא ממשיך לדון בחשיבה עצמה.

אם נקביל צורות מחשבה לנקודות מבט, האופן שבו אנו מתבוננים משפיע על כל מה שאנו בוחרים לעשות. ההתבוננות עצמה מגדירה את עולמו של המתבונן, ואם היא מוגבלת, הרי שעולמו צר. לפי בלקברן, אנשים מוקפים בגורמים שמכתיבים להם מה לרצות, במה להאמין, ואיך לצרוך את כל זה. כוחות חברתיים, כלכליים, פוליטיים ודתיים, יוצרים רעיונות שמובילים אנשים למעשים מרחיקי לכת – להלחם, לדכא, להשתעבד, אפילו למות.

רעיונות הרסניים משגשגים רק בזכות אנשים שמדחיקים את היכולת שלהם להתבונן, לראות פרספקטיבה אחרת של המציאות. ההתבוננות מעוררת אמנם ביקורת פנימית, שלעיתים עומדת בסתירה לאמונות, דעות, מסורת, או הזדהות עם קבוצת השייכות, אבל היא החירות האמיתית, היא זו שמאפשרת לדעת מה כדאי לבחור, מאיפה באמת בא האור.


"הצלם, כמו הפילוסוף, שניהם אנשים שרואים"

כל צלם יודע שכדי לצלם נדרש מקור אור, וכל צלם מתמודד בדרכו בעבודה עם אור. אבל מלאכת הצילום אינה מסתכמת בלכידת האור הפיזיקאלי. ההארה הפנימית, ההתבוננות הפרו-אקטיבית, הן מה שיוצר, לדעתי, תמונות ראויות. לא מדובר רק ביצירה וצבירה של דימויים, אלא בכלי חשיבה, שמשמש כדי להתמודד עם העולם, ולשנות אותו.

"הצלם, כמו הפילוסוף, שניהם אנשים שרואים", נכתב לאחרונה בקול קורא לתערוכת הצילום "לגעת באור", בחסות אקרופוליס החדשה, ארגון הפועל ללימוד ולאימוץ פילוסופיה כדרך חיים. אינני נמנית, אמנם, עם הפעילים בארגון, אבל המשפט הזה לכד את תשומת לבי, והוביל אותי לגלות עד כמה אני מזדהה עם רצונם הטוב, ומטרתם לקדם ידע, הגשמה ואחווה. השתתפתי בתערוכה, הצגתי בה את תמונת הקבצנית, ושמחתי לשוחח שם עוד על משמעויותיה.

 


נהנית לקרוא? רוצה לדעת עוד? לקבלת הניוזלטר החודשי, ניתן להרשם כאן:
(פרטיך ישמשו אך ורק לצורך קבלת עדכונים ותכנים בנושא צילום ופסיכולוגיה חיובית)


2 comments

  1. איל דוננפלד

    המושג של התבוננות באמת קשה לניתוח.
    אפלטון חשב שהתבוננות על ידי החושים רק מטעה. זה נראה לו הרגל לא טוב. צריך להתבונן על ידי השכל כמו במתמטיקה.
    מה שנתון בחושים הוא רק אמצעי להגיע לתובנה שכלית כשם שעליך להשתמש בקווים של דיו בשביל להגיע לאמיתות גיאומטריות.
    זו גישה מאוד שכלתנית ורחוקה מאוד בזמן. לפי פילוסופים מסויימים האומן מגיע להסתכל במהות שבדברים.
    השאלה אם את מצלמת משהו מיוחד איזה אפשרות של תקשורת יש לך ללא מילים? הפילוסוף מתחייב להיות תקשורתי ובהיר. איך זה בצילום?

  2. ליטל שמר חיים

    קטונתי לענות איך זה בצילום, כי זה מדיום רחב מאד, אבל אני מלמדת צילום כדי לפתח יכולת מוחית, היכולת המתפתחת משפיעה על תלמידים בכל מיני כיוונים, ואפלטון יכול להיות משענת לגישה הזו.
    מבחינתי, בשיעור, אין חשיבות לתוצאה, כלומר לתמונה שיצאה, אלא רק לתהליך שקורה עד לרגע הצילום. וגם זה לא מדויק, כי התמונה היא סוג של משוב לבחירות ולמיומנויות שתלמיד מפגין, כחלק מהתהליך הזה.
    פעם ציטטתי את רוברט אדמס והוא באמת מתעסק עם הצורך, או חוסר הצורך, של הצלם במילים:
    http://www.focus-on-happiness.com/?p=1725

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

© Copyright 2013, All Rights Reserved