25יונ

כך התגברתי על הפחד לצלם ברחוב

הכותרת לא לגמרי מדויקת. לא התגברתי לגמרי על הפחד לצלם ברחוב. אמנם חלק גדול מהדימויים שאני יוצרת הם צילומי רחוב, ואמנם צברתי ניסיון לא מבוטל ואפילו כמה הצלחות שזכו להכרה, אבל כשאני אוחזת מצלמה ברחוב, הפחד עדיין מתגנב לפעמים.

שיא הפחד קשור לתמונה הזו, שצילמתי במרכז תל אביב לפני יותר משלוש שנים. לכאורה צילום תמים, אירוניה מרומזת של רגע מכריע, שכל כך קל לאהוב בצילומי ברחוב. מה שקרה שנייה אחר כך, אחרי הקליק, לא יכולתי לצפות. מישהו שעבר ברחוב, וראה אותי מצלמת, חשב שאני צריכה לחטוף מכות. וכך, שפופה על המדרכה, אחרי שהתאמצתי להשיג את הזוית הרצויה, ספגתי זבנג חזק בראש.

Shuk Bezalel # שוק בצלאל

עד היום אני לא יודעת למה הותקפתי. אולי הוא היה סתם משוגע. אולי הוא היה מוכרח לחבוט במישהו ואני נקלעתי רק במקרה לידיו. לא נפצעתי, לא נגרם נזק לציוד, הייתה התקהלות קטנה ברחוב, וגם זו התפוגגה אחרי כמה דקות. אבל הרעד בידיים לא עבר לי, ומאותו יום לא יכולתי להמשיך לצלם.

חלפו שבועות ארוכים עד שיצאתי לרחוב ולצלם שוב. הייתי מתאבנת מפחד, רק המחשבה על צילום אנשים ברחוב. בסופו של דבר, הכרחתי את עצמי, ולמדתי מחדש לצלם בחוץ. כמו פיזיותרפיה אחרי פציעה, תרגלתי בכאב עד שצברתי ביטחון. וטוב שהתגברתי, כי בשבילי, אין עוד ז'אנר מרגש ומתגמל כמו צילום רחוב. אבל אני חושבת שגם התהליך שבו רכשתי מחדש את היכולת, הוא נושא מעניין כשלעצמו, ולקח חשוב שעוזר לי במקום שבו אני בוחרת ללמד אחרים.

אמנם אני בררנית מאד. מה שנראה לי מסוכן, מי שנראה לי מסוכן, אני לא מצלמת, נקודה. סימן קריאה. אבל אני רוצה להתייחס כאן לאו דווקא לדברים שאני לא עושה, אלא למה שכן. אז הנה רשימה, כנראה חלקית, של הדברים שגיליתי שעוזרים לי להפסיק לשקשק ברחוב.

התחלתי לעמוד במקום
בעבר הייתי בתנועה מתמדת, כי היה לי נדמה שכך אוכל להיחשף ליותר התרחשויות מעניינות. אבל כשמשהו ברחוב היה קורה, הייתי חייבת לכוונן את עצמי או להתקדם לקראתו במהירות, והייתה לי תחושה שכולם מסתכלים עלי, כאילו שפלשתי בגסות לאיזה שטח פרטי. כשהתחלתי לעמוד בזהירות באיזו פינה ברחוב, להתבונן דקות ארוכות בתנועה או ברקע, גיליתי שהכוכבים הראשיים של סצנת הצילום מתחילים להופיע בעצמם, ואני כבר לא צריכה לחפש אותם. עצם הבחירה לעמוד במקום מסוים מגדירה כביכול תפאורה, וכעת רק נותר לשחקנים לעלות לבמה. פתאום כבר לא אני זו שפולשת בגסות, הם הפולשים לשטח שלי, לפריים. וככל שאני מתמידה לעמוד, נדמה שמבחינים בי פחות, ואני מרגישה יותר ויותר נוח לצלם.

עברתי לעדשה רחבה
עדשות הזום שלי, הגדולות והכבדות, שרואות למרחוק וגם נראות למרחקים, התחילו להישאר בתיק, ואחר כך בבית. נכון, עדשות עם טווח רחב של אורכי מוקד עונות למצבי צילום מגוונים יותר, וחוסכות את הזמן והטרחה שכרוכים בהחלפת עדשות. אבל ברחוב כולם מבחינים בהן, ובמיוחד אותם האנשים שאליהם רוצים לכוון. הם נבהלים כאילו מדובר בנשק, לא פחות. לא יכולתי שלא להבחין במבטים שאנשים היו תוקעים בעדשות זום הגדולות. אבל עדשה רחבה קבועה, למשל 24 מ"מ, היא כל כך קטנה שהמצלמה הענקית שלי ממש נעלמת לי בידיים. עם עדשה רחבה יכולתי להתחיל להתקרב יותר ויותר אל אנשים, לתפוס אותם מממש מקרוב בלי להחמיץ את הרקע, לצלם מגובה המותן בלי שאף אחד ירגיש, לפעמים אפילו תוך כדי שיחה, במהירות ובחדות שרק עדשות קבועות מאפשרות.

החלטתי לדבר עם אנשים
רוב האנשים ברחוב אינם מסוכנים או אלימים. יש ביניהם סקרנים, ידידותיים, או סתם משועממים. לפעמים רק מתוך שעמום אנשים היו מוכנים לשתף איתי פעולה בצילום, ובלבד שקשרתי עמם שיחת חולין קודם לכן, והם נוכחו לדעת שהכוונות שלי תמימות לגמרי. תוך כדי השיח יש תמיד אפשרות לגלות התנגדות לצילום, שאותה אני בוחרת תמיד לכבד. אבל פרט לסוחרים בשוק שחוששים מפקחי משרד הבריאות ומס הכנסה, ונשים חרדיות שאולי חוששות להיחשב ללא צנועות, לא מצאתי דפוס של מתנגדים לצילום. רוב המצולמים ששוחחתי עמם מראש היו משועשעים מהמחשבה שהם מעניינים בכלל מישהו, ולפעמים הם נהנו מאד לראות את התוצאה. גיליתי גם שטיפוסים צבעוניים, לאו דווקא צעירים, שלא לדבר על שחקני רחוב, מאד שמחים להצטלם, וכמובן, לקבל את התמונות אחר כך במייל. כשהתחלתי לדבר עם אנשים, קיבלתי עוד ועוד חיזוקים לכך שלרחוב יש גם צד אנושי נעים.

צילמתי בלי להסתכל
כאמור, התחלתי לצלם מגובה המותן, בלי להסתכל בחלונית או במסך המצלמה, כאשר העדשה הרחבה תופסת מספיק שוליים שאפשר ליישר ולתקן בעיבוד. אבל העדשה הרחבה נותנת הרבה יותר מאשר לצלם בלי להסתכל. בעקבות התרגול והניסיון התחלתי לראות במחשבה את מה שעדשה רחבה "רואה", עד שכבר לא היה לי צורך לראות זאת בעיניים, דרך המצלמה. הייתי גם חייבת לדעת לכוונן את המצלמה מראש, ולהתאים את המהירות והצמצם לתנאי השטח ולתוצאה הרצויה, בלי להסתכל. ככל שנדרשתי למיומנות רבה יותר, הטכניקה תפסה מקום גדול יותר, על חשבון חרדות, ושטויות אחרות שמילאו לי את הראש.

נפרדתי ממשטרת האופנה
אף פעם לא אהבתי לכרוך את רצועת המצלמה סביב פרק כף היד, ולשאת אותה בצד הגוף או מאחורי הגב, כפי שצלמי רחוב מיומנים נוהגים. אני מעדיפה להתגונן נגד כוח הכבידה באופן מסורתי יותר, בעזרת רצועה על הצוואר. אבל הרצועה בולטת, עם או בלי הלוגו הזוהר של ניקון, ואני דווקא לא רוצה להתבלט. לכן, כשלא חם מדי, אני מסווה את הרצועה בצווארון או בצעיף הצילום השחור שלי. גם הביגוד שלי לרוב שחור, ולא בגלל ששחור מרזה. משטרת האופנה הפסיקה לעניין אותי, ובזמן הצילום ברחוב אני משאירה בבית את המלתחה שגונבת את ההצגה.

למדתי להעמיד פנים
אני חיה בתל אביב ומרגישה בה בבית, לפחות ברוב החלקים בעיר. אבל זה לא אומר שאני לא מעמידה פנים לפעמים. גיליתי שיש מצבים שבהם עוזר להתחזות לתיירת, כזאת שמצלמת בהתלהבות את הנוף העירוני של הלבנט. קל יותר לחכות ככה עד שהדמויות הרצויות יכנסו לי סוף-סוף לפריים, ואפשר להמשיך בהצגה גם אחרי שהן חולפות ונעלמות מזווית הראיה. מסתבר שאנשים ברחוב רגישים פחות, אפילו סלחנים יותר, כשמדובר בתיירים. קל וחומר תיירת. בלונדינית.

רוצים ללמוד עוד? צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

© Copyright 2013, All Rights Reserved