26מרץ

התשוקה שלי היא טעות מדידה

החודש פורסם במגזין "חיים אחרים" ראיון רחב היקף עמי, על שיטת הלימוד והצילום התרפויטי "לשים את האושר בפוקוס". פרסום הראיון הוא, כמובן, נקודת ציון משמעותית ומרגשת, ואני מזמינה אותך בחום לקרוא אותו כאן.

Streets of Tel Aviv # רחובות תל אביב

לצד תצלומיי, נפרשו בראיון חוויות אישיות וכיווני חשיבה, אותם כרך יחד בכישרון רב יותם יעקבסון, שתודתי הרבה נתונה לו. בין השאר, הבעתי שם את הרעיון הבא:

"בסטטיסטיקה, כשעוסקים במדדי מרכז ופיזור, כל תוצאה או תצפית חריגה שמתגלה מקוטלגת כטעות מדידה, ולעתים אף מוחקים אותה. בפסיכולוגיה החיובית, העיקר טמון בתוצאות החריגות של ההנאה. מקורן בדרך כלל ביצירתיות או בחוזקות משמעותיות. חוויית הצילום שאני חווה ומבקשת להנחיל הלאה היא כמו תצפית חריגה ביחס לחיים הממוצעים."

השימוש שלי במטאפורה מעולם הסטטיסטיקה איננו מקרי. מי שמכיר אותי במשך השנים, יודע שחלק משמעותי מהקריירה שלי ביליתי מול נתונים. כחוקרת יישומית, התבוננתי בתופעות אנושיות וארגוניות דרך משקפיים סטטיסטיות. פיתחתי שליטה במודלים סטטיסטיים, והתמודדתי עם ממצאים כמיטב המסורת: ראיתי את המציאות דרך התפלגויות, והתעלמתי מכל מה שבקצוות. התרגלתי להתייחס לתוצאות חריגות, שמקלקלות לכאורה את הממוצע ואת סטיית התקן, כאילו שהן טעויות מדידה.

הסטטיסטיקה מעולם לא הייתה משעממת בעיני, אבל בעצמי הפכתי להיות, אם לומר זאת בעדינות, ממוצעת עם סטייה. והסטייה שלי הייתה תמיד, ולמרבה המזל, צילום. עם השנים, כשידעתי עליות ומורדות, כשהחיים האירו פנים יותר או פחות, וההצלחה הייתה לפעמים מעל או מתחת לציפיות, תמיד היה הדבר האחד שהייתי שמחה לקום בשבילו בבוקר: צילום. זה לקח לי שנים, ודרך פתלתלה במחוזות הפסיכולוגיה החיובית, עד שהצלחתי לשים על כך את האצבע.

הצילום היה עבורי תמיד דרך בטוחה להרחבת עולמי, חווית זרימה, צמיחה ורכישת יכולת, בלי ציוני בית ספר ובלי גבול עליון להצלחה. ובמילים של סטטיסטיקאים, תצפית חריגה ומהנה, שאין שום צורך למחוק, תרתי משמע.

במשך השנים, התמודדתי כמו כולם עם הקושי, אבל הייתה גם ידיעה מעורפלת, שאחרי שאצליח, אהיה מאושרת. רק אעבור את המשוכה, וכבר יהיה טוב. עומס, מתח, תחרות, עייפות, ליוו אותי תמיד, לאורך כל שנות לימודיי ועבודתי. אבל כמו כולם, חיכיתי ל-אחרי: אחרי הבחינות, אחרי הפרויקט, אחרי הקידום, אחרי החוזה, אחרי השגת יעד זה או אחר, אחרי.

רק בשביל לצלם, אף פעם לא הייתי צריכה לחכות ל-אחרי. יכולתי עכשיו. וכך, בלי להתכוון, יכולתי לסטות לרגע מהגישה הסיבתית הנורמטיבית, שבה לכאורה, ההצלחה היא תנאי מקדים והכרחי.

אני לא יודעת אם ניתן להוכיח זאת בניסוי סטטיסטי, אבל אולי, במקום למצוא נתיב הצלחה ולבחון איך הוא משפיע על אושר, עדיף למצוא נתיב לאושר ולראות איך הוא משפיע על ההצלחה. אם מישהו שוקל לערוך ניסוי כזה, אני לוקחת על עצמי את תפקיד עכבר המעבדה.

(מתוך ניוזלטר 25.03.14)

 

[wysija_form id="4"]

2 comments

  1. אביעד ברק

    מקסים !
    התרשמתי מכל כך הרבה דברים:
    – המודעות והכנות העצמית
    – הפתיחות הרגשית והאומץ לעשות שינויים
    – השימוש בצילום כדרך או כלי ליצור תחושה של מסוגלות, הישג והצלחה
    – היכולת להכליל את החוויה האישית למודל שיפנה ויתאים גם לאנשים נוספים
    – האופן בו הדברים מנוסחים ומוסברים שגם קורא חיצוני שלא חווה או עבר את התהליך יוכל להתחבר ולהזדהות
    – אפילו הסלוגן שנבחר מאד נחמד 🙂
    – וכמובן, הצילומים עצמם ….

    אני מאד מסכים עם התפישה שפעילות כזו מהווה סוג של חיסון נפשי. זה מחזק את תחושת המסוגלות וההערכה העצמית, נותן עניין ומטרה וגם מסייע בהסחת דעת מדברים פחות נעימים שעלולים לצאת מפרופורציה אם נותנים להם להשתלט על המחשבה והקשב.

    באמת כל הכבוד !

    אני מאמין שזה יעשה טוב להרבה מאד אנשים ….

    • ליטל שמר חיים

      אביעד תודה רבה!
      מילותיך מחזקות אותי מאד, ומחממות את הלב…

© Copyright 2013, All Rights Reserved