1אוק

בדיקת ראייה למוח

בתור קצרת רואי, כזו שמרכיבה זגוגיות עבות כבר למעלה מ-30 שנה, אני יכולה להעיד באופן אישי, שאין דבר מעצבן כמו ראיה מטושטשת. מעצבן מאד לא לזהות את האיש שמנופף לי לשלום מעבר לכביש, אבל אולי זאת בכלל אישה? שאלה טובה שעוזרת לי תמיד למהר, יחד עם עוד יותר משני שליש מהאוכלוסייה, אל האופטיקאי הקבוע, או אולי אפילו אל מנתח הלייזר האופנתי.

טשטוש ראיה היא חוויה ממשית ומורגשת. אבל למעשה, זו חוויה שנוצרת במוח, שהוא איבר החישה העיקרי. העיניים אמנם קולטות את האור ומעבירות מידע אודותיו אל המוח, אך רק במוח מפוענחת התמונה ומתרחשת חוויית הראייה, החדה או המטושטשת. ובכל זאת, מישהו מבין קוראי שורות אלה מעלה בדעתו לבצע בדיקת ראייה למוח?

More from Tel Aviv # עוד מתל אביב

המוח יכול לראות מדויק או מעוות. הוא יכול לראות את כל שדה הראיה או שחלקים ממנו יהיו נעלמים עבורו. התרבות גדושה בדוגמאות משעשעות של לקויי הראיה של המוח, שנקראים לעתים אשליות אופטיות או תעתועי ראיה. מדובר בתפיסה ויזואלית שגויה, שיכולה להתרחש במקרה, או שהיא נוצרת בכוונה תחילה. מי שמכיר את האופן שבו המוח מזהה את הגירויים שלפניו, יכול להשתמש בתרגילים ולגרום למוח לראות דברים בצורה מוטעית.

ישנן יצירות אומנות רבות שבהן נעשה שימוש באשליות אופטיות, כמו למשל בציורים המפורסמים של Escher‏ או של Dalí. לשמחתי הרבה יכולתי להביא, לצורך ההמחשה, דוגמה מתוצרת בית: תצלום מאחד מביקוריי האחרונים במוזיאון תל אביב. המדרגות כאן משעשעות למדי, כי במבט חטוף לא ברור אם הצלמת עולה או יורדת בהן. רק אם מבחינים ברקע, בתנוחת הגוף של הדמות האחרת, ובקצה המרוחק של התמונה, מגלים את התשובה.

נכון, הצלמת אכן עולה במדרגות, ומשתעשעת עם עצמה ביצירת אשליה אופטית. אבל לצד השעשוע, עולה במוחה מחשבה מטרידה על הקלות הבלתי נסבלת ביצירת עיוותי תפיסה. אם קל לתעתע במוח, איך זה שאנחנו כל כך סומכים עליו? אם המוח לא רואה כל כך טוב, איך זה שאנחנו מעניקים לו לעתים שיקול דעת בלעדי, ומרשים לו להוביל אותנו?

למה הדבר דומה? נניח שאנחנו יוצאים למסע ארוך. מסע חיינו, לא פחות. דאגנו לגייס לעצמנו את המדריך הטוב ביותר שיכולנו להשיג: המוח שלנו. אנחנו סומכים עליו ממש בעיניים עצומות. יש רק בעיה קטנה אחת: המדריך לא רואה כל כך טוב. הוא לא ממש מצליח להבחין בנוף.

לקויי הראיה של המוח פוגמים בהנאה שלנו מהמסע, כי בגללם אנחנו מחמיצים חלק מהנוף שיכולנו לחוות, ואנחנו אפילו לא מודעים לכך. ובעצם, זה הרבה יותר גרוע: המדריך בכלל לא רואה את כל הדרכים האפשריות, את כל המקומות שבהם כדאי להתעכב, את כל הפסגות שאליהן אנו יכולים להעפיל. הוא עיוור לשלל ההזדמנויות שהדרך מציעה לנו. ובעיוורונו הוא גורם לנו להסתפק בפחות ממה שיכולנו להשיג. אז אולי בכל זאת כדאי לעבור בדיקת ראייה למוח?

במשך השנים שבהן אני עוסקת בצילום, גיליתי שצילום הוא מדיום יעיל לבדיקת ראייה למוח. כלומר, באמצעות תצלומים אפשר ללמוד די הרבה על הראייה המוחית, או קוצר הראייה, של המצלמים. אנשים שאני מצלמת בחברתם אמנם נבדלים זה מזה באיכות השליטה הטכנית שלהם במצלמה, אבל ההבדל העיקרי בין צילום מרתק לצילום בנאלי הוא היכולת של המוח להתבונן ולזהות את ההזדמנויות שמצויות בנוף. יש המכנים זאת ביטוי יצירתי.

האפשרויות לביטוי יצירתי בצילום הנן אינסופיות. קל לשכוח את זה כשטובעים בים התמונות המשעממות שאנשים מעלים כיום ברשת. כדי לצלם תמונות מרגשות לא מוכרחים להיות אשפים בשליטה טכנית, וגם לא חייבים להשתמש בציוד משוכלל ויקר. כל מה שצריך זה מוח. כלומר, כזה שפועל.

החדשות הטובות הן שהמוח האנושי הנו גמיש ונתון לשינוי ולהתפתחות, אם בוחרים בכך. אפשר לאמן את המוח לראות יותר, ולראות אחרת, ולזהות יותר ויותר הזדמנויות: זווית הצילום לבדה יכולה להפוך תמונה משעממת למעניינת. אפשר לזחול או לטפס, להתלכלך בבוץ או להירטב. אפשר להתמקד בעצמים צפויים יותר או צפויים פחות, להתקרב או להתרחק מהנושא, לסובב את המצלמה, להקפיא תנועה או למרוח אותה, לשנות את המיקום ביחס אל מקור האור, ואפילו להפר את כל חוקי החשיפה והאיזון הלבן.

ביטוי יצירתי הוא, כאמור, היכולת למצות את מרב האפשרויות הגלומות בנוף שבו אנו מצויים. מי שלומד לעשות זאת בצילום, מאמן את המוח להתבונן היטב ולזהות מגוון גדול יותר של הזדמנויות. זו יכולת חיונית למסעות צילום, והיא הכרחית למסע החיים עצמם.

[wysija_form id="4"]

6 comments

  1. מרתק.
    ולא נותר לי, אלא להמתין להמשך……..

  2. תודה שמוליק.
    ממתינה גם 🙂

  3. צילומים מדהימים, הדסבר מדהים גם כן.

© Copyright 2013, All Rights Reserved